תוקף ביטוח רכב בו הבעלים שונה מבעל הפוליסה 

הלקוחות הראשונים של ענף הביטוח באנגליה, באו מקרב בני מעמד האצולה. כספם של אלה, לרוב, לא הושג בזיעת אפיים. הם לא נרתעו מלהשקיע אותו, גם בהימורים.

המבטחים האנגליים חשדו, כי אהבת ההימורים של אציליהם, תפרוץ גם לענף הביטוח. הם חששו, כך לדוגמא, כי אנשים ירכשו פוליסות ביטוח על אונייה העומדת להתחיל במסע ימי, מבלי שיהיה להם שום קשר לאונייה. הכול במטרה להמר על הסיכון שהאונייה לא תעבור את מסעה בשלום. המבטחים חששו כי בין המהמרים, יהיה גם מי שידאג לממש את הסיכון הימי, אולי באמצעות חלוקת שלל תגמולי הביטוח עם שודדי ים.

כך החל להתפתח באנגליה עיקרון האינטרס הביטוחי. על פי עקרון זה, תוקפה של פוליסת הביטוח, הותנה בכך, שלמבוטח יהיה, בעת עשיית הביטוח, אינטרס בנכס המבוטח. אדם לא יכול לבטח נכס, מבלי שתהיה לו אליו כל זיקה.

לעיקרון האינטרס הביטוחי התווסף עיקרון השיפוי. בעת קרות מקרה הביטוח, המבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח, מעבר לנזקים שנגרמו לו בפועל.

חלפו מאות בשנים. ענף הביטוח פרץ את גבולות האצולה. עשיית הביטוח נפוצה כיום בקרב בני אדם מכל שכבות הציבור. אלה משלמים פרמיות כדי לבטח נכסים שנצברו על ידם בעמל רב ובעבודה קשה, משך עשרות בשנים.

למרבית האוכלוסייה המבוטחת, אין כסף מיותר לרכוש פוליסות לצורכי הימורים. יתירה מזו, קשה לחשוב על מבוטח, שיגיע לריגוש שבהימורים, בדרך של תשלומי פרמיות לחברת ביטוח. במיוחד במקומותינו, כאשר הפוליסה לא מהווה יותר מאשר כרטיס כניסה לבית המשפט.

החשש מניצול חברות הביטוח לצורכי הימורים נגוז אם כן. כיום יש אפילו באנגליה כאלה המהרהרים אם בכלל יש בסיס חוקי לעיקרון האינטרס הביטוחי.

במשפט הישראלי, הדרישה שלמבוטח יהיה אינטרס בנכס המבוטח, לא הופיעה בשום חוק. אף על פי כן, חברות הביטוח הישראליות אמצו את העיקרון אל חיקן. הן העלו אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכן. העובדה שאין לכך בסיס חוקי, לא הטרידה אותן. גם לא חוסר ההגינות שבהעלאתו בפני מבוטח, ששילם פרמיות ובעצם (לגרסתן) קיבל לידיו פוליסה חסרת תוקף.

בתחילת שנות השמונים, הביע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, צער וביקורת נוקבת על חברת ביטוח שנאחזה בטענה זו.

חלמיש, החברה העירונית לשיקום בתל אביב, ביטחה צמיגים השייכים לדוד ביטון. בהצעת הביטוח ביקשה חלמיש כי גם ביטון, בעל הצמיגים, יירשם בפוליסה כמבוטח. חברת הביטוח רשמה בפוליסה במפורש הן את חלמיש והן את ביטון כמבוטחים. חלמיש גם דאגה לשלם את מלוא הפרמיות.

כאשר הצמיגים נשרפו, סירבה חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח. טענתה הייתה, כי חלמיש אינה הבעלים של הרכוש שנשרף. אין לה "זיקה לשיפוי הנזקים". אשר לביטון, כך טענה חברת הביטוח, לא הוא הגיש לה הצעה לביטוח הצמיגים. על כן לא יכולה להיות לו זכות למימוש הפוליסה. הרי הפוליסה נרכשה על ידי חלמיש.

השופט שמגר הביע כאמור צער רב על עמדת חברת הביטוח: "אחרי שקיבלה את הצעת הביטוח בנוסחה... וגבתה את הפרמיה, ראוי היה שלא תתנער מכל אחריות על-ידי העלאת טענות, שהותירו את בעל הצמיגים בלא כלום...".

חוק חוזה הביטוח, שנכנס לתוקף בתחילת שנות השמונים לא אימץ, חרף לחצים אדירים מצד חברות הביטוח, את עיקרון האינטרס הביטוחי. חוק הביטוח קבע מפורשות כי "הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו".

בנוסף, בית המשפט העליון קבע מפורשות כי חברת הביטוח חייבת לשלם למבוטח תגמולי ביטוח אפילו מקרה הביטוח לא גרם למבוטח נזק. ראה סקירת פסק הדין שהובאה באתר משרדנו תחת הכותרת מותו של עקרון השיפוי. פסק דין זה אושר גם בהחלטה שלא לקיים דיון נוסף, החלטה שהובאה באתר משרדנו תחת הכותרת וידוא הריגה לעקרון השיפוי.

אף על פי כן, יש חברות ביטוח הממשיכות להיאחז בעיקרון האינטרס הביטוחי וממשיכות לטעון כי הוציאו פוליסות חסרות תוקף למרות הפרמיות שנגבו על ידן.

לסאלח אמון הייתה מכונית. כמנהג הרווח במקומותינו, משיקולי מס, רשם סאלח את מכוניתו במשרד הרישוי על שמה של אמו, נעימה אמון. זאת למרות שלאם אין כלל רישיון נהיגה.

הבן גם דאג לבטח את הרכב בביטוח מקיף בחברת הביטוח דולב. הביטוח נרשם על שם האם.

באחד הימים, נפגעה המכונית בתאונה. דולב סירבה לשלם תגמולי ביטוח.

אין לך כל אינטרס ביטוחי במכונית. את אינך בעלת המכונית, אמרה דולב לאם. מה לך ולנזקה של מכונית בנך.

חרף לשונו של חוק הביטוח, ולמרות פסיקת בית המשפט העליון, השופטת ג'אדה בסול, מבית משפט השלום בצפת התרשמה מהטענה ופטרה את דולב מכל חבות.

אולם שלושת שופטי ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת, הנשיא מנחם בן דוד, סגן הנשיא נסים ממן והשופט אברהם אברהם, קבעו פה אחד, כי דחיית התביעה על יסוד טענת העדר האינטרס הביטוחי, לא יכולה לעמוד במבחן משפטי.

הרי חוק הביטוח, מבהירים השופטים, מכיר מפורשות באפשרות שהנכס המבוטח לא יהיה של המבוטח עצמו אלא של זולתו.

"אם תתקבל עמדת דולב", קובעים השופטים, "אזי ייווצר מצב אבסורדי. דולב ערכה פוליסת ביטוח, אך לא ניתן לתאר כל סיטואציה שבה תקום מכוחה חובת תשלום תגמולי ביטוח. הרי מלכתחילה המכונית לא הייתה רכושה של האם. מלכתחילה נכרת אפוא חוזה ביטוח שמכוחו לא הייתה חייבת דולב (לשיטתה) בשום תנאי או מצב, לשלם תגמולי ביטוח. משל נכרת כאן חוזה ביטוח וירטואלי, שרק חובה בצידו דהיינו, תשלום פרמיות".

אילו הייתה דולב כנה בטיעוניה ופועלת בתום לב, הוסיפו השופטים, ניתן היה לצפות כי תזדרז ותחזיר את הפרמיות לאם. הרי אלה ניגבו על ידה חינם ולשווא. אך לא כך נהגה דולב.

השופטים משקיפים על הסיטואציה המשפטית בדרך זו: הבן היה פעיל בעריכת חוזה הביטוח. הוא זה שהופיע אצל סוכן הביטוח, שלוחה של דולב. הוא זה ששילם מכספו את דמי הביטוח. לכן, קבעו שלושת שופטי המחוזי, צריך היה להכיר בבן לפחות כמעין מוטב על פי הפוליסה. גם אם לא צוין כך במפורש. בסיטואציה שכזו, מכוח הוראת סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח, רשאית האם לתבוע עבור הבן את תגמולי הביטוח. אם היה צורך בכך ניתן היה להתנות בפסק הדין את תשלום תגמולי הביטוח לידי האם, בקבלת התחייבותה להעבירם לידי בנה, בעל הרכב.

בית המשפט המחוזי בנצרת קבע אם כן, כי לא היה כל בסיס לפטור את דולב מתשלום, בשל העדר זיקה ביטוחית בין האם לבין מכונית בנה.

מסמך 477