אחריות מלון להפקדות בכספת 

גברת אחת, כך מספרת בדיחה יהודית עתיקה, ביקשה מהמבשלת שלה כי תשמור על שני קילו בשר שהיו בביתה עד לשובה. כששבה, גילתה כי הבשר נעלם. המבשלת טענה כי החתול אכל אותו.

"החתול?!" התפלאה הגברת "החתול אכל שני קילו בשר? זה שקר!".

"את רוצה לראות? בבקשה", אמרה המבשלת, תפסה את החתול והניחה אותו על המאזניים. המחט הראתה בדיוק שני קילו.

"טוב", אמרה הגברת, "הנה הבשר. עכשיו איפה החתול?"

"אני יודעת איפה החתול?", אמרה המבשלת, "את אמרת לי לשמור על הבשר" (מתוך ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב בעריכת קרמן).

סמואל וורן, אזרח קנדי, למד על בשרו, כי הטיעונים שבבדיחה היהודית עדיין מועלים בבתי המשפט בישראל.

וורן בא לחופשה בישראל והתארח במלון פרימה אסטור בתל אביב עם אשתו.

באמצע חופשתם, קפצו בני הזוג לאילת, וביקשו להפקיד בכספת שבחדרם במלון התל אביבי מזומנים שלא היו נחוצים להם באילת. הנהלת המלון מסרה להם קוד מיוחד עבור הכספת שבחדרם, לידיעתם בלבד.

וורן הפקיד בכספת מזומנים בסך של כתשעת אלפים דולר אמריקאיים.

בשובם מאילת, ניסה וורן לפתוח את הכספת ולא הצליח. הכספת נפתחה רק לאחר שלושה ימים על ידי עובד המלון ונמצאה ריקה.

מבטחת המלון, חברת הביטוח מגדל, סירבה לפצות את וורן והוא פנה לבית משפט השלום בתל אביב.

במשפט טענה מגדל, כי וורן לא מסר להנהלת המלון, שהוא מפקיד בכספת מזומנים. לפי חוק השומרים, בעל מלון אחראי לכספים ודברי ערך של אורח רק אם האורח הודיע לו על הכספים ודברי הערך.

מגדל הסתמכה גם על סעיף בטופס ההרשמה, עליו חותם כל אורח בהגיעו למלון, בו נכתב שהמלון אינו אחראי לאובדן דברי ערך.

השופטת נועה גרוסמן ניגשה להכריע במחלוקת.

ביחס לטענה כי וורן לא הודיע מה בכוונתו להפקיד בכספת, קובעת השופטת, כי הנהלת המלון היא זו שהייתה חייבת לברר עם האורח מה הוא מבקש להפקיד בכספת. השופטת מקישה מחובת הגילוי המוטלת על מבוטח בדיני ביטוח. חובת גילוי זו מותנית בכך שחברת הביטוח תציג בפני המבוטח שאלון בכתב. ואילו כאן, מבקשת הנהלת המלון להטיל על האורח אחריות מוחלטת לדווח לה על תכולת הכספת מבלי שהיא עצמה עושה דבר כדי לברר מהי תכולת הכספת.

השופטת קובעת כי כשם שהנהלת המלון מציגה לאורח טרם קבלת החדר שאלון בדבר פרטיו האישיים ופרטי כרטיס האשראי שלו כדי להבטיח לעצמה את התשלום, כך עליה להכין שאלון קבוע שיוצג בפני אורח המבקש לעשות שימוש בכספת ובו יהיה עליו לדווח על דברי הערך שיפקיד בכספת.

עתה פונה השופטת לסעיף בטופס ההרשמה לפיו המלון אינו אחראי לאובדן דברי ערך.

גם כאן לומדת השופטת היקש מדיני הביטוח. סעיף 3 לחוק הביטוח מטיל על מבטח חובה לדאוג לכך שהמבוטח יהיה ער להגבלות ולסייגים לכיסוי הביטוחי.

ואילו כאן, התנאי בדבר העדר אחריות המלון לאובדן דברי ערך, לא סומן בצורה ברורה הבולטת לעין. אדם סביר מן הישוב לא היה שם את לבו לתנאי.

יתרה מזו, התנאי בטופס מתייחס לדברי ערך סתם, אין הוא מתייחס במפורש לאובדן דברי ערך שהופקדו בכספת. את טופס ההרשמה ממלא האורח בהגעתו למלון. כאשר האורח מבקש מאוחר יותר לעשות שימוש בכספת לא דואגים לתת לו טופס ובו תנאי פטור המתייחס לאובדן מתוך הכספת עצמה. האם על האורח לזכור את הסעיף שהובלע בטופס ההרשמה שמילא בהגעתו למלון, תמהה השופטת.

את מגדל הטרידה גם העובדה שוורן לא שמר כל תיעוד על המזומנים שהפקיד בכספת.

גלוי וידוע שלא כל סכום במזומנים זוכה לתיעוד, מדגישה השופטת. במיוחד כאשר מדובר בתייר שלא בהכרח דואג לתיעוד. לעיתים הוא דווקא אינו מעוניין בתיעוד שכזה מטעמי דיסקרטיות. לכן אין בהעדר תיעוד להכשילו.

וורן עשה רושם אמין ביותר, מציינת השופטת. מדובר בתייר המבקר בישראל לעיתים מזומנות ומתארח במלון זה דרך קבע, אדם מבוגר מכובד ונשוא פנים. וורן העיד בצורה ראויה ואמינה, ועדותו שכנעה אותי, כותבת השופטת, כי אכן הפקיד בכספת את סכומי הכסף שהוא תובע.

בשולי הדברים, נזפה השופטת במלון ובמגדל על דרך ניהול המשפט. כך למשל טענו השניים כי אין להם יכולת לחקור את וורן באנגלית. מסיבה זו נדחה המשפט והתייר נאלץ לשכור מתורגמן ולבוא במיוחד לישראל להעיד במשפט.

השופטת חייבה, אם כן, את המלון ואת מגדל לשלם לוורן את מלוא סכום התביעה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חייבה השופטת את השניים לשלם לתייר את הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של חמישים אחוז מסכום תביעתו.

מסמך 450