תביעת נזיקין נגד המשטרה 

בני משפחת וייס התגוררו בסמוך לישיבה, ברחוב הרב הירש בבני ברק.

בין אבי המשפחה, משה וייס, לבין רב הישיבה, בצלאל פנחסי, התגלע סכסוך.

וייס פנה לבית משפט חילוני. הדבר עורר את זעמו של פנחסי. ברחבי בני-ברק הודבקו מודעות תחת הכותרת "שומו שמיים", שקראו בגנות "החצוף משה וייס" ש"הרים ידו בתורת משה וישראל והעיז פנים בחוצפא סגי להגיש תביעה לבית משפט מחוזי...".

פנחסי אף איים כי יכפיש את שם משפחת וייס ברחבי העיר בני-ברק, עד כי לא יוכלו לחתן את ילדיהם.

מכאן ואילך, החלו בני משפחת וייס לסבול מהתנכלויות אינספור מצד תלמידי הישיבה: סקילה באבנים, חבלות במכוניתם, צעקות, איומים וגידופים, הטרדות טלפוניות, מודעות גנאי על כבישים ומדרכות, הסתות, ומכתבי איום.

וייס נרדף על-ידי בני-הישיבה ברחובות: "מצווה להרוג אותך כי אתה באמת פושע, וחבל שהיטלר לא גמר את עבודתו".

על כל אלה, הגיש וייס עשרות תלונות למשטרת ישראל.

המשטרה הקליטה את ההטרדות והאיומים הטלפוניים אך הקלטת נעלמה.

המשטרה הצליחה לאתר שיחה של מטריד. הכתובת נמסרה לשוטרי הסיור. אך אלה ניגשו לכתובת אחרת.

בתגובה לאחת התלונות הובטח לוייס, כי המשטרה מטפלת בעניין, אך "פנחסי חבר-הכנסת התקשר למשטרה וביקש לא לעשות עניין מתלונותיו של וייס".

לבסוף, לאחר שכל התלונות לא הועילו, נאלצה משפחת וייס למכור את דירתה בבני-ברק במחיר נמוך משמעותית משוויה האמיתי ולעקור לפתח-תקווה.

על מסכת התעללויות אלה, הגישה משפחת וייס תביעת נזיקין אזרחית, בין השאר, גם נגד משטרת ישראל.

הפרקליטות לא חלקה בבית המשפט על גרסתה של משפחת וייס. אולם, לטענתה, המשטרה אינה חבה חובת זהירות כלפי תושבי המדינה. מכל מקום, למשטרה אין האמצעים והמשאבים הנדרשים להתמודד עם כל סכסוכי השכנים.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד לבית המשפט העליון ונדונה בפני השופטת דליה דורנר.

הדין הישראלי, קובעת השופטת דורנר, דווקא מטיל חובת זהירות על המשטרה כלפי תושבי המדינה.

הזכות של כל אדם להגנה על חייו, גופו וכבודו, נקבעה במפורש בסעיף 4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל רשות מרשויות השלטון, לרבות המשטרה, חייבת לכבד זכות זו.

המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד.

אומנם למשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אולם אין היא רשאית להתעלם כליל מתלונה. החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת.

אכן, מסכימה השופטת, העומס המוטל על המשטרה הוא רב. סדר העדיפויות, השיקולים המקצועיים והתקציביים מובילים לעיתים לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. אך ככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט. המשטרה אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי.

כך מצפים מהמשטרה להבחין בין תלונה על נזק רכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה, לבין נזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת, שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות.

באותו אופן, תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות, היוצרות סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה.

בפרשה שלפנינו, קובעת השופטת, הוגשו תלונות רבות ומגוונות במשך שנים. המתלוננים הצביעו על קבוצה מצומצמת וספציפית של חשודים. מקום הימצאם היה ידוע.

אין לקבל את הגישה כי המשטרה, עמוסה ככל שתהיה, עומדת חסרת אונים כנגד שרשרת התנכלויות חמורה וממושכת של קבוצה ידועה ומצומצמת כלפי משפחה אחת.

דרך הטיפול בתלונות משפחת וייס, ההשלמה עם פגיעות העבר ועם הפגיעות הצפויות בגופה וברכושה של המשפחה, שלבסוף אילצוה לנוס על נפשה מביתה, כל אלה מצביעים בבירור על טיפול רשלני חמור.

בסופו של יום, חייבה השופטת דורנר את המשטרה לשלם למשפחת וייס סכום של שש מאות אלף שקל בתוספת ריבית והצמדה כדין והוצאות המשפט.

השופטים אשר גרוניס, מרים נאור, אליעזר ריבלין ואסתר חיות הצטרפו לפסק הדין.



בשולי הדברים נבקש להעיר, כי תמוהה במקרה זה התנהגותה של הפרקליטות, כאשר החליטה לאלץ את משפחת וייס להגיע עד הערכאה העליונה, כדי לקבל פיצויים עבור התעלמות המשטרה ממצוקתה.



מילא, אל משטרת ישראל התקשר חבר הכנסת פנחסי. רומז על כך השופט אשר גרוניס: "במקרה מסוים זה מתגנב לו החשש, כי שיקולים זרים הם שהשפיעו על המשטרה שלא לפעול".



אך מה השפיע על הפרקליטות? מתגנב החשש כי חוסר רגישות אנושית וחברתית.



לא תמיד ברור ממה נשקפת סכנה גדולה יותר לחברה, מחוסר רגישות של מקבלי ההחלטות, או משיקולים זרים שהניעו אותם.

מסמך 426