ביטוח מפני פריצה אינו מכסה פריצות המתרחשות לאחר שהשמש שוקעת 

חוק חוזה הביטוח הישראלי אימץ את הגישה השוויצרית המקנה למבוטח כלים להתמודד עם כוחן של חברות הביטוח לשחוק אותו.

גישה זו מתבטאת במספר הוראות בחוק המרככות את הגישה הנפוצה במשפט האנגלי של "הכול או לא כלום".

על פי הגישה השוויצרית, "חטא" שחטא המבוטח אינו משחרר את חברת הביטוח מחבותה כליל אלא רק מפחית את תגמולי הביטוח ולעיתים גם זה לא.

השיא בגישה זו בא לידי ביטוי בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, הקרוי סעד מיוחד.

סעיף זה קובע, כי אפילו הפר המבוטח תנאי בפוליסה, או בחוק, יש לשופט סמכות לפסוק לו את תגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אם להפרת התנאי לא הייתה השפעה של ממש על סיכון המבטח.

בתי המשפט החלו באחרונה להיות מודעים לכלים שמקנה להם סעיף זה.

שמעון סייג נסע מתל אביב לחיפה כשהוא מעביר ברכבו את מרכולתו, פריטי ביגוד ולבוש.

בהגיעו לבית ינאי ביקש סייג לעשות אתנחתא.

סייג החנה את הרכב בחניון מואר ונכנס לבית קפה סמוך.

בצאתו מבית הקפה מצא את הרכב פרוץ. הסחורה נעלמה.

סייג נותר המום, אך התנחם בכך שרכש מבעוד מועד, פוליסת ביטוח סחורה בהעברה, בחברת הביטוח הפניקס.

אלא שגם נחמה פורתא זו מיהרה להתפוגג.

בהלכות טוען ונטען במשנה תורה להרמב"ם דנים באדם שקיבל מיטלטלין מחברו. כשהחבר בא לקבל ממנו את המיטלטלין חזרה, הוא משיב לו: "לא היו דברים מעולם", ואפילו קיבלתי ממך את המיטלטלין, אתה "מכרת לי" אותם, ובכל מקרה אם לא מכרת לי, "החזרתי לך" אותם.

כך גם הפניקס התכחשה לעובדה שסייג רכש ממנה כיסוי מפני פריצה; ואפילו רכשת כיסוי מפני פריצה, אמרה הפניקס לסייג, גם אז אינך זכאי ממני לדבר, שהרי הפוליסה שלי קסומה כמו סינדרלה, היא נעלמת מדי לילה, רק מוקדם יותר. לא בחצות הלילה, אלא עם שקיעת החמה. כך טענה הפניקס בתקיפות, כתוב במפורש בפוליסה שלי.

השופט אילן גנון מבית משפט השלום בחיפה, שמע את העדויות שהובאו בפניו וקבע כי סייג ביקש מסוכן הביטוח כיסוי ביטוחי מפני פריצה. בקשתו לא הועברה להפניקס וזו האחרונה הוציאה פוליסה ללא כיסוי לפריצה.

אלא שהסוכן הינו שלוח של חברת הביטוח. המבוטח אינו צריך לשאת במחדליו. סייג גם לא קיבל את חוברת תנאי הפוליסה המבחינה בין הכיסויים השונים בביטוח סחורה בהעברה, ולא ידע ולא יכול היה לדעת שבקשתו לא מולאה. על כן, קובע השופט, יש לראות את הפוליסה ככוללת כיסוי מפני פריצה.

עתה פונה השופט לדון בטענת הפניקס, כי הפוליסה אינה מכסה פריצה שאירעה לאחר השקיעה.

אכן, מציין השופט, הפוליסה קובעת שהכיסוי הביטוחי לפריצה הינו בתנאי שהפריצה אירעה "בשעות היום". יום מוגדר בפוליסה, מזריחת החמה ועד שקיעתה.

ואכן הפריצה לרכבו של סייג התרחשה זמן קצר לאחר השקיעה.

אלא שלימינו של סייג בא סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח. לפי סעיף זה, מסביר השופט גנון, כשמופר תנאי בפוליסה, עדיין מוסמך בית המשפט לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח כולם או חלקם, אם הפרת התנאי לא השפיעה השפעה של ממש על הסיכון המבוטח.

התנאי המגביל את הכיסוי לשעות היום בלבד, מסביר השופט גנון, נועד לצמצם את סיכון הפריצה. בשעות הלילה, סיכון פריצה למכונית עמוסה סחורות גדול יותר מאשר סיכון פריצה לבית עסק.

אלא שבנסיבות מקרה זה, בהן במסגרת נסיעה עסקית, החנה סייג את הרכב סמוך לבית קפה במגרש חניה מואר בסמוך לאחר השקיעה, לא היתה השפעה ממשית או מכרעת על סיכון הפריצה המבוטח.

חרף העובדה שפורמלית האירוע התרחש אחרי השקיעה, מן הראוי, קובע השופט גנון, לפסוק לסייג שיעור משמעותי של תגמולי ביטוח.

התוצאה: הפניקס חוייבה לשלם לסייג שמונים אחוז מתגמולי הביטוח.

בשולי הדברים, אנו מבקשים לציין כי לעניות דעתנו ולנוכח קביעת בית המשפט כי חוברת תנאי הפוליסה לא נמסרה לסייג וממילא לא הובא לידיעתו התנאי המגביל את הכיסוי לשעות היום בלבד, היה הוא זכאי למלוא תגמולי הביטוח.

כך פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסק הדין שסקירתו מובאת באתר משרדנו תחת הכותרת שעת דמדומים.

מסמך מספר 420