תוקף פוליסת ביטוח אופנוע אשר טרם שולמה 

במשפט הביטוח השתרשה הלכה, לפיה הכיסוי הביטוחי ותשלום פרמיית הביטוח הם שני חיובים מקבילים שאינם תלויים זה בזה. חברת ביטוח אינה רשאית לבוא למבוטחה ולומר לו, אני מסרבת לשלם לך תגמולי ביטוח, משום שלא שילמת לי את פרמיית הביטוח.



השופטים התגברו אפילו על תנאי מפורש בהצעת הביטוח, שקבע כי כניסת הביטוח לתוקף מותנית בתשלום פרמיה ראשונה. השופטים קבעו כי לתנאי כזה אין תוקף.



פסק הדין, שלמיטב ידיעתנו הינו הראשון בסוגיה זו, ניתן על ידי השופט ישראל גלעדי מבית המשפט המחוזי בתל אביב, והוא מופיע באתר משרדנו במדור תיק ביטוח תחת הכותרת התחשבנות עד מוות.

ההלכה מתבססת על סעיף מפורש בחוק חוזה הביטוח, סעיף 15, הקובע כי חברת ביטוח שמבוטחה נמנע מלשלם לה פרמיה, זכאית להשתחרר מכבלי הביטוח רק על ידי משלוח שתי הודעות ביטול ורק בתום הארכות הניתנות בהודעות הביטול.

סעיף 15 מופיע ברשימת הסעיפים הכופים (הקוגנטיים) וכל סעיף בפוליסה הקובע אחרת חסר תוקף.

עד כה, למיטב ידיעתנו, לא חלחלה הלכה זו לתחום ביטוח החובה.

צורתו של טופס תעודת ביטוח החובה מוכתב בנספח לתקנות הקרויות "תקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), התש"ל - 1970".

בטופס זה רשום שמועד תחילת הביטוח הוא "המועד בו הוחתמה התעודה בחותמת הבנק".

מכאן יצאו חברות הביטוח וחלק מהשופטים, אפילו בבית המשפט העליון, מתוך הנחה, שאיש לא הקדיש לה הרהור רציני, שתשלום הפרמיה מהווה תנאי לתקפות ביטוח החובה.

והנה באה השופטת רות לבהר שרון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובפסק דין חדשני ומאיר עיניים, מטילה ספק בהנחה זו וקובעת כי תעודת ביטוח החובה מחייבת את חברת הביטוח, אפילו אין עליה חותמת בנק ואפילו לא שולמה פרמיה כלשהי.

ומעשה שהיה כך היה:

דוד מור רכש אופנוע. בו ביום פנה מור לסוכן ביטוח של "הפול" (המאגר הישראלי לביטוחי רכב) וביקש לרכוש ביטוח חובה.

סוכן הביטוח של הפול, סירב להוציא למור תעודה, משום שהבעלות באופנוע טרם נרשמה על שם מור.

מור לא התווכח וניגש יחד עם מוכר האופנוע לסניף דואר. שם העבירו השניים את הבעלות באופנוע על שם מור.

מור חזר לסוכן הביטוח וזה הנפיק לו תעודת ביטוח ושלח את מור לשלמה בבנק.

כשלוש שעות אחר כך ובטרם הספיק להחתים את התעודה בבנק, ארעה למור תאונת דרכים באופנוע ונגרמו לו נזקי גוף קשים.

אכן, פותחת השופטת לבהר שרון, מלשון טופס התעודה, ביטוח החובה נכנס לתוקף רק מרגע שהוטבעה על הטופס חותמת בנק.

אולם התקנות הן חקיקת משנה. הן הותקנו על ידי שר האוצר ולא על ידי הכנסת.

לעומת זאת, חוק חוזה הביטוח, שהוא חוק של הכנסת, מתייחס למועד תשלום פרמיית הביטוח וקובע, בסעיף 14(א) שבו, כי " דמי הביטוח [פרמיית הביטוח] ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן...".

המושג "זמן סביר" קובעת השופטת, משמעותו פרק זמן קצר וצריך להתפרש בהתאם לנסיבות. בית המשפט צריך לבדוק את הנסיבות בכל מקרה לגופו ולהשתכנע שהמבוטח היה בדרכו לשלם את פרמיית הביטוח.

במקרה זה, התאונה אירעה כשלוש שעות לאחר מסירת טופס התעודה לידי מור. על פי עדותם המהימנה, הן של מור והן של המוכר, היה מור בדרכו לשלם את הפרמיה. הסיבה שהפרמיה לא שולמה קודם לכן הייתה הוראתו המטעה של סוכן הביטוח שאין אפשרות למסור למבוטח טופס של תעודת חובה לפני העברת הבעלות על שמו. אלמלא הוראתו המטעה של הסוכן ואילו היה מוסר למבוטח את הטופס טרם העברת הבעלות, הייתה התעודה משולמת בסניף הדואר במעמד העברת הבעלות.

לכן, במקרה זה, קובעת השופטת, בו התאונה ארעה כשלוש שעות לאחר מסירת טופס תעודת הביטוח למבוטח ובעת שהמבוטח היה בדרכו לשלם את הפרמיה, מדובר בזמן סביר.

אומנם בסופו של דבר הפרמיה לא שולמה אולם הסיבה לכך הייתה בלתי נמנעת, שהרי בדרכו לשלם את הפרמיה נפצע מור אנושות בתאונה, היה מחוסר הכרה ואושפז במשך חודשים רבים. לכן לא הספיק לשלם את הפרמיה.

טעם נוסף להכרה בתוקפה של תעודת הביטוח אף אם לא שולמה, מוצאת השופטת לבהר שרון בעובדה שהתנאי לפיו התעודה נכנסת לתוקף רק לאחר תשלום הפרמיה נכתב באותיות קטנות ללא כל הדגשה או הבלטה.

סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, מזכירה השופטת, קובע במפורש שכל תנאי או סייג לחבות המבטח יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יצוינו בהבלטה מיוחדת, שאם לא כן אין להם תוקף.

מטרתו של סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח כפי שנקבע בפסיקה היא לאלץ את חברות הביטוח לעצב את חוזי הביטוח באופן שהסייגים והחריגים "יהבהבו" לעיני המבוטח הקורא את הפוליסה.

במקרה זה, הסייג הרשום על גבי תעודת הביטוח לפיו התעודה תכנס לתוקפה רק לאחר שהוטבעה בה חותמת הבנק המעידה על התשלום כתוב באותיות קטנות. לא רק שהוא אינו מובלט ואינו "מהבהב", אלא שניתן לומר שהוא חבוי.

על כן, קובעת השופטת, אין לאפשר למבטחת, הפול, להסתמך על תנאי זה המסייג את תחולת הפוליסה.

בשולי פסק הדין מדגישה השופטת, כי נוהל העבודה של הפול, לפיו אין הפול מוסרת למבוטח תעודת ביטוח אלא רק לאחר העברת הבעלות, אינו ראוי ואין לו כל בסיס או זכר בחוק.

אין כל מניעה, מבהירה השופטת, להוציא תעודת ביטוח על שם הקונה או על כל שם אחר גם ללא העברת בעלות. השופטת יוצאת בקריאה להפול "אם אכן אלו נוהלי העבודה אצל הפול - מן הראוי שישונו !".

מן הראוי, מוסיפה השופטת, שסוכן הביטוח היה מבהיר למבוטח שעל אף שנמסר לו טופס התעודה, אין הוא מבוטח עדיין כל עוד לא שולמה פרמיית הביטוח.

סוף דבר, קובעת השופטת לבהר שרון, תעודת הביטוח שהוציאה חברת הפול למור הינה בתוקף, על אף שלא שולמה, והפול חייבת לפצות את מור בגין מלוא נזקיו.

במרכז הדברים, אנו מבקשים לברך את השופטת לבהר שרון על כך שהעזה להטיל ספק בהנחות שגויות שהסתננו לתודעתנו המשפטית, מבלי שנחוש בסתירה המונחת ביסודן.

אכן, לא ייתכן שטופס המובא כנספח לחקיקת משנה יסתור סעיף מרכזי וקוגנטי בחוק חוזה הביטוח.

יחד עם זאת, בשולי הדברים, אנו סבורים שנפלה טעות משפטית קטנה. טופס תעודת ביטוח החובה שבתקנות סותר לדעתנו את סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח ולא את סעיף 14.

סעיף 14 קובע זמן סביר לתשלום פרמיה, אך אין הוא קובע מה קורה אם המבוטח לא משלם את הפרמיה תוך זמן סביר. על כך עונה סעיף 15 שאי תשלום הפרמיה אינו מפקיע את תוקף הביטוח, אלא על חברת הביטוח לעשות מעשה ולבטל את הפוליסה בשתי הודעות ביטול. כל עוד לא בוטלה הפוליסה ועד שלא חלפו כל הארכות שהחוק מעניק, לכיסוי הביטוחי יש תוקף מלא.

לכן לדעתנו גם אם מור לא היה משלם את תעודת החובה תוך זמן סביר, הביטוח היה בתוקף מלא, עד שחברת הביטוח לא הייתה מבטלת אותו כדת וכדין.

מעבר לכל, פסק דינה של השופטת רות לבהר שרון, הוא צעד אמיץ, אם כי מהוסס, בכיוון הנכון.

מסמך מספר 406