ביטוח רכב - מי אחראי לתאונה שקרתה כתוצאה מחניה במקום אסור 

רכב נסע בדרך בין עירונית ואירעה בו תקלה.

נהג הרכב עצר בשולי הדרך והמתין לעזרה.

לפתע סטה רכב אחר ממסלול הנסיעה ופגע ברכב החונה.

אחד הנפגעים שישב ברכב החונה, יצחק אדרי, הגיש תביעה נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח הדר.

הדר סירבה לפצות את אדרי. תפנה למבטחת הרכב שפגע בך, חברת הביטוח הכשרת היישוב, אמרה הדר לאדרי.

מדוע בכלל התעוררה מחלוקת בין שתי חברות הביטוח הנכבדות?

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מתנה את הזכות לפיצויים של נפגע ברכב חונה, בכך שה"רכב חנה במקום שאסור לחנות בו".

לכאורה התוצאה יכולה להיות קשה ואבסורדית- אם לרכב החונה היה תו חנייה, הנפגע אינו זכאי לפיצויים. אם לרכב לא היה תו חנייה- הנפגע זכאי לפיצויים.

האמת היא שבמקרה של אדרי, התוצאה אינה כה קשה. אם ייקבע שהרכב חנה "במקום שאסור לחנות בו" החובה לשלם לו פיצויים מוטלת על מבטחת הרכב החונה, הדר. לעומת זאת אם הרכב חנה במקום שמותר לחנות בו, הפגיעה באדרי כמוה כפגיעה בהולך רגל וחבות הפיצוי מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע, הכשרת הישוב במקרה זה.

הקושי הוא רק בשנים הרבות שאדרי צריך להמתין עד שייקבע מי מבין שתי החברות חייבת לפצות אותו, אלא אם כן הזדקנותו של אדרי בין כתלי בית המשפט תוסיף לו חוכמה.

ואכן הדיון בסוגיה התגלגל עד לבית המשפט העליון ונזקק להכרעת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט תיאודור אור.

השופט אור עושה הבחנה בין ארבעה מצבים אפשריים בסוגיה זו.

המצב הראשון, בו החניה אסורה על פי דין, אך אינה יוצרת סיכון תחבורתי. מצב זה אינו מהווה תאונת דרכים המזכה בפיצויים. אחרת ייווצר מצב בלתי מתקבל על הדעת שבו יחויב בעל רכב בפיצויים בשל כך בלבד ששכח לשים כרטיס חניה.

המצב השני, בו החניה אסורה על פי דין ויוצרת סיכון תחבורתי. במקרה זה קיימת זכות לפיצויים.

המצב השלישי, בו החניה מותרת על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. במצב זה אין זכות לפיצויים.

המצב הרביעי, בו החניה מותרת על פי דין ויש בה סיכון תחבורתי. זהו גם המקרה של אדרי. בחניית רכב בשולי הכביש בדרך בין עירונית יש משום סיכון תחבורתי, עם זאת, כאשר הרכב יצא מכלל פעולה, החניה מותרת על פי תקנה 69 לתקנות התעבורה. האם בשל כך שהחניה מותרת נשללת הזכות לפיצויים?

שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. בבתי המשפט האחרים הדעות חלוקות.

אמנם נכון, מסכים השופט, שבדרך כלל המונח "איסור" מכוון לאיסור נורמטיבי, היינו איסור על פי דין. אולם, תכלית חוק הפיצויים מצביעה על כך שהחוק אימץ את מבחן הסיכון התחבורתי. לכן, גם המונח חנייה אסורה צריך להתפרש לאור מבחן הסיכון התחבורתי.

אמור מעתה: "חנייה במקום שאסור לחנות בו", היא חניה היוצרת סיכון תחבורתי.

חניה תהיה "חניה אסורה" גם אם אין במקום החניה תמרור האוסר חניה, אם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי.

לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום תמרור האסור חניה.

האיסור שבדין על חניה יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי. אולם אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה. את הסיכון התחבורתי יש לבחון על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

במקרה של אדרי, החניה בשולי הדרך העירונית אומנם הייתה מותרת בדין, שהרי הרכב התקלקל, אך מאחר וגלום בה סיכון תחבורתי נכנסת היא לגדר חניה "במקום שאסור לחנות בו".

התוצאה, התאונה בה נפגע אדרי נחשבת כפגיעה ברכב שחנה "במקום שאסור לחנות בו", למרות שמותר היה לחנות בו.

לפיכך החבות לשלם פיצויים נופלת על מבטחת הרכב החונה, חברת הביטוח הדר.

מסמך 401