שיחת משמעת 

מהי שיחת משמעת ומה הן מטרותיה?
שיחה היא האמצעי הנפוץ והחשוב ביותר, שעומד לרשות המורה והמנהל לטיפול בהפרה של כללים. לרוע המזל, שיחות רבות מתקיימות כמו טקס - המורה "שופך" את כעסו, בעוד התלמיד מחכה שהבירור ייגמר. המפגש קצר והתוצאות דלות. כדי שהשיחה תהיה משמעותית, ניתן לקיים דגם של דיאלוג - "שיחת משמעת" (יריב, 1996), המסייע להשיג ארבע מטרות:
א. בירור משותף של פרטי האירוע. העובדות מסייעות לשקול את המקרה בקור-רוח ולקבל החלטות נכונות.
ב. השיחה עוזרת לתלמיד להבין את מניעיו, לקחת אחריות למעשיו ולהתנהג להבא באורח יותר
בוגר.
ג. תפקיד השיחה לפתור בעיה בלי להעניש או להטיף מוסר.
ד. הצלחת השיחה היא בתוצאותיה (ולא בעצם קיומה) - האירוע אינו נשנה עוד, התלמיד מתקן את ד. דרכיו ומכפר על עוול שגרם.

כללי תקשורת
השפה שנוקטים המורה והמנהל בשיחתם עם התלמיד, אוצר המילים, הביטויים, המחוות הלא-מילוליות, השתיקות וההקשבה, הדגש שהם נותנים בעניין מסוים וההתעלמות מעניין אחר - כל אלה ממלאים תפקיד מכריע בעיצוב תוצאות הפגישה. התקשורת, כמו אפיק של נחל, מנתבת את התכנים ומקלה (או מקשה) את זרימתם. שני כללים עשויים למנוע חסימה בערוץ:

"חצי-חצי"
משך זמן הדיבור משקף את מידת המעורבות של המשתתפים בשיחה. אם המורה מדבר מרבית הזמן, הוא לבדו נוטל את האחריות לגורל המפגש, ולתלמיד נותר להמתין בשקט עד שיסיים את דבריו. הכלל שאני מציע: מחצית זמן הדיבור (לפחות) בשיחה צריכה להיות של התלמיד, ומחצית (או פחות) היא של המורה. המורה צריך לעקוב אחר משך זמני הדיבור של שניהם ולאפשר לתלמיד "מרחב דיבור" נאות. אם התלמיד מתבצר בשתיקתו, גם על המורה לשתוק ולהמתין.
עקרון ה"חצי-חצי" מטיל יותר אחריות בשיחה על התלמיד, מאפשר לו להשמיע את דבריו, מכריח את המורה להקשיב ולהפחית את מידת מעורבותו ואחריותו לשיחה.

צעד שלי, צעד שלך
שיחה טובה דומה לריקוד טנגו. כדי שתצליח, נחוץ שעם כל צעד של בן-הזוג יבוא הצעד המשלים של בת-הזוג. בריקוד הזה המורה הוא מוביל השיחה, אך חייב להיות שיתוף-פעולה מושלם מצד התלמיד, כדי שהשיחה תתנהל כהלכה. על כל משפט או הערה של המורה צריכה לבוא תגובת התלמיד - עיקרון שבשפת אנשי המקצוע קרוי pacing and leading ("הובלת שיחה מתואמת" בתרגום חפשי). בכל צעד המורה מוסיף אלמנט אחד בלבד - הערה, שאלה או סיפור - ונותן לתלמיד להתייחס ולהגיב על הנאמר. כל צעד נוסף של המורה קשור לדברים, שאמר התלמיד קודם לכן, ולאט-לאט נבנית שרשרת שחוליותיה קשורות זו בזו.

תנאים לשיחה
שיחת משמעת מתקיימת בתגובה על מעשה בלתי רצוי של התלמיד. זוהי סיטואציה רגישה ומורכבת. כדי שהשיחה תעלה על פסים רצויים, נחוצים מספר תנאים מוקדמים. החשוב בהם שהמפגש ייערך במקום שקט. דיון המתנהל במסדרון הומה לא ישיג את יעדו ויסתיים חיש מהר, אולם שיחה בחדר היועצת משרה אווירה עניינית. כאשר המורה אינו מתלהם ומשוחח עם התלמיד ב"גובה העיניים", גובר הסיכוי שיצליחו לפתור ביחד את הבעיה.
בבתי ספר רבים שבהם לימדתי את עקרונות השיחה, ציינו המורים שאין אצלם חדר או פינה שקטה לשיחה עם תלמידים. זהו מצב בלתי נסבל. מנהלים: "חדר-שיחות" חיוני כמו מעבדת מחשבים, כיתה או ספרייה. קל יחסית לאתר מקום כזה, לרהט אותו (לא לשכוח לשים שטיח ולתלות כמה תמונות נאות) ולהפעילו.

שלבי השיחה
הערוץ שבו זורם הדיאלוג צר בתחילתו ומתרחב בהמשך. פתיחה מובנית היטב מסייעת למורה להגדיר את נושא הדיון במתכונת עניינית ובלתי מאשימה. התלמיד מתאר את האירוע, השניים מבררים את הפרטים וגם את הרגשות ואת המניעים של המעורבים, ולבסוף הם מחפשים ביחד פתרון מוסכם. להלן תמצית השלבים:

פתיחה - ברכה. השיחה תמיד נפתחת בברכה ("בוקר טוב, אמיר"). בכך המורה מעניק כבוד לתלמיד ולעצמו, משרה אווירה חיובית ונמנע מפתיחה תוקפנית. עליו להמתין לתשובת התלמיד, שבכך פוסע ביחד עם המורה ולא כנגדו.

הגדרת הבעיה ותחום הדיון - המורה מסביר באופן ענייני ובלתי מאשים את נושא השיחה ("אנחנו מדברים על ההתנהגות שלך הבוקר בשיעור חשבון"). בכך הוא נמנע משתי שגיאות: הוא אינו עורך לתלמיד חידון ("יש לך מושג למה הזמנתי אותך?") ונמנע גם מגלישה לשיחת חולין, שמשקפת את היסוסיו.

תיאור האירוע על-ידי התלמיד - המורה מבקש מהתלמיד לספר מה קרה, מקשיב היטב ואינו משסע את דבריו, גם אם הם רצופים אי-דיוקים וסתירות.

בדיקת הרצף ואימות הפרטים - כעת המורה נעזר בשאלות (כיצד החל הכול? מה קרה אחר-כך? מי עוד היה נוכח? איך זה הסתיים?) כדי להבין את השתלשלות העניינים. הפרטים שהתלמיד מספר וחיבורם למסכת אחת ע"י המורה מסייעים לשניהם להבין את מורכבות האירוע ולתקן "אי-דיוקים". המפה הקוגניטיבית שנפרשת מאפשרת להם לדון כיצד ניתן למנוע את המקרה. היכרות עם הפרטים מאפשרת למורה לשקול טוב יותר כיצד להגיב. ייתכן שיזהה דפוסי התנהגות, שהתלמיד חוזר עליהם ונחוץ לשקף לו אותם. הבנה מדוקדקת עשויה גם לחסוך למורה עוגמת-נפש, אם נחפז להכריז על עונש ורק מאוחר יותר למד שטעה בשיפוט חומרת המקרה.

זיהוי הרגשות והמניעים - אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת סכסוכים ומציאת הדרך ליישב אותם הוא ההתייחסות אל הרגשות והמניעים למעשיהם של התלמידים. הרגשות מהווים את חומר הדלק, שמניע את ההתנהגות, והבעתם ("מה הרגשת כשזה קרה?"), נותנת לתלמיד הזדמנות אמיתית לפרוק כעסים ולערוך היכרות עם עצמו. התייחסות למניעים מאפשרת למורה להבין את פרטי האירוע בלי לגלוש לחקירה "משטרתית" בדבר אמיתותם.

פתרון וסיכום - הגיע הזמן לבחון אילו צעדים יכול התלמיד לנקוט כדי להיחלץ מהבעיה או למנוע הישנותה בעתיד. המורה מבקש ממנו להציע פתרונות ("מה אתה מציע לעשות עכשיו? איך נפתור את הבעיה? כיצד תוכל למנוע מקרים כאלה בעתיד?"). הפתרונות שהתלמיד מציע מבטאים את האחריות שהוא לוקח למימושם. לעתים צריך המורה להעלות הצעות משלו. בכל מקרה כדאי שיהיה שותף לפתרון ("החלטנו שבשבועיים הבאים את מתרחקת מיעלה. אני אשים לב שאת עומדת בהסכם").

להלן דוגמה של שיחת משמעת:

כמו באמריקה

בזמן האחרון אורי מוטרד מהתנהגות אחד הטובים שבתלמידיו. יואב (ו') הוא תלמיד מצוין וגם ספורטאי מוכשר. הישגיו באתלטיקה מעולים, ובמשחקים קבוצתיים הוא בולט ביכולתו הגבוהה ובשאיפה העזה שלו לנצח. הוא מדרבן את שאר חבריו, צורח על אלה שאינם מיטיבים לשחק. באחרונה "העיף" את איתמר החוצה בדחיפות ובקללות. כמורה לחינוך גופני החליט אורי לנצל את האירוע כדי להדגיש שהתנהגות ספורטיבית חשובה בעיניו לא פחות מהישגים.

יואב, בוקר טוב.
בוקר טוב, אורי.
הזמנתי אותך כדי שנשוחח על התקרית שהייתה אתמול בשיעור.
למה אתה מתכוון?
בוא תספר מה קרה בינך ובין איתמר.
לא קרה שום דבר.
ובכל זאת, פתאום ראיתי אותו מחוץ למשחק. כששאלתי מה קרה, הוא אמר שדחפת אותו החוצה.
הוא משקר. נמאס לו לשחק והוא יצא.
לאורך כל המשחק לא הפסקת לצעוק עליו.
בגללו כמעט הפסדנו.
יואב, כל האירוע התרחש כשהמנהלת באה להודיע לי משהו. עמדתי עם הגב אליכם ולא ראיתי מה קרה, אבל הילדים סיפרו אחר-כך שאיימת עליו שתסלק אותו.
שקרנים. איתמר לא יודע לשחק, אבל אני לא זרקתי אותו מהמשחק.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שיואב סילף (שלא לומר שיקר) את העובדות ביחס לאירועים שונים שבהם היה מעורב. כנער נבון, אגוצנטרי ובעל ביטחון עצמי היה קשה להביאו להודות בטעויות או בשקרים. במקום לפתוח בהתנצחות (שלא תוביל לשום מקום) בחר אורי להתייחס למניעים שעמדו, להערכתו, מאחורי ההתנהגות הגסה.

טוב. בוא נשנה כיוון. אני כבר מלמד אותך שנתיים. אתה ספורטאי מצוין, ואני יודע שחשוב לך מאוד לנצח.
נכון.
תסביר לי מדוע הניצחון כל-כך חשוב לך.
אבא שלי אומר שמי שלא מצטיין בלימודים ולא מנצח בספורט, לא יצליח בחיים. אתה יודע שהוא היה אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה?
יפה. עכשיו אני מבין מאיפה הכשרון. אתה שואף להיות כמוהו?
בוודאי. יש לנו בבית המון גביעים ומדליות.
לפעמים יש לי הרגשה שאתה מוכן לנצח ממש בכל מחיר.
נכון. מי שמנצח מקבל כבוד. מעריכים אותו. הוא השיג משהו.
ומי שהפסיד?
דורכים עליו. צוחקים ממנו. הוא לא שווה.
ולך מאוד חשוב שיעריכו אותך.
בהחלט.

משפחתו של יואב גרה בווילה מפוארת בשכונת-יוקרה. אביו עורך-דין ידוע ואמו אחות ראשית במחלקה לטיפול-נמרץ, גידלו את שלושת ילדיהם להצלחה ולהצטיינות. אורי הבין שאין טעם להילחם באתוס המשפחתי.

אתה יודע, יש הבדל עצום בין הצטיינות בספורט יחידני כמו בריצות או קפיצות לבין ניצחון במשחק קבוצתי. כשאבא שלך התחרה בקפיצה, הוא עשה את זה ללא שותפים, חוץ מהמאמן שלו. זה היה מאבק בינו לבין קופצים אחרים. השנה למדנו ריצות וקפיצות, ואתה ממש הצטיינת, אבל אני מוטרד מההתנהגות שלך דווקא במשחקים הקבוצתיים.
למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לכך שכאשר אתם עומדים להפסיד, אתה יכול לקחת את הכדור בצד אחד של המגרש ולכדרר עד הצד השני בלי למסור. . . אז אתה גם מתנהג בצורה ממש לא יפה כלפי אותם ילדים, שהם פחות מוכשרים ממך.
נכון. כי הם מקלקלים לי את המשחק.
יואב, המשחק הוא של הקבוצה כולה. ניצחון או הפסד הם של כל הצוות ולא של שחקן אחד, מוכשר ככל שיהיה.
אז מה אתה מציע, שבגלל כמה טמבלים נפסיד כל פעם?

אורי הבין שאין טעם להטיף מוסר או לגנות. כדי לשכנע את יואב עליו להשתמש במושגים שהילד האמין בהם, להדגיש את היתרונות בשיתוף-פעולה כאמצעי להצטיינות. הוא נזכר בדברים שקרא בכתב- עת מקצועי.

לא. אני אומר שכאשר משחקים בסגנון קבוצתי, יש סיכוי הרבה יותר גדול לנצח מאשר במשחק של סולנים. אני רוצה לספר לך משהו. אתה בוודאי שמעת על ליגת הכדורסל האמריקנית האן-בי-איי - שיקגו בולס, מייקל ג'ורדן, הלוס-אנג'לס לייקרס וכל השאר. . .
בוודאי
עד לפני כמה שנים נמדד כל שחקן על-פי מספר הנקודות שקלע. השחקנים כמעט לא מסרו זה לזה והשתדלו לקלוע בעצמם. המשחק שלהם היה מאוד אנוכי, ללא תרגילים, הטעיות וכל היתר. ואז ביקשה הנהלת הליגה לשנות את הסגנון ולהפוך את המשחק ליותר קבוצתי. לשם כך הם המציאו מדד חדש - "אסיסטים". אתה יודע מה זה, נכון?
כן, זו מסירה של שחקן אחד לשחקן שני ההופך אותה לסל.
בדיוק. כשהוסיפו את המדד הזה, התחילו השחקנים לעזור זה לזה, כמות הסלים גדלה, והמשחק נהיה הרבה יותר מעניין. עכשיו ההצטיינות של כל שחקן נמדדה לא רק לפי כמות הסלים שהוא קלע, אלא גם בעזרה שלו לאחרים לקלוע. מה דעתך?
מעניין. לא ידעתי.
לקראת המשחק נגד בי"ס "אילנות" אני מתכוון ללמד אתכם באימון הקרוב כמה תרגילים בכדורסל. כדי שתוכלו להשתמש בהם ולנצח, תהיו חייבים למסור כדורים כפי שאני אראה. בסדר?
טוב.
ויש עוד עניין אחד. אני יודע שאתה שחקן כדורסל מצוין, אולי הספורטאי הכי טוב בכיתה, אבל אין לך רשות לצעוק על ילדים אחרים ולדחוף אותם, משום שהם משחקים פחות טוב ממך. זו התנהגות לא ספורטיבית, ואינני מסכים לה. בסדר?
או-קיי.

אורי הושיט את ידו, וכשלחצו ידיים, ידע שהייתה זו שיחה טובה, עם כבוד הדדי והערכה ועם המחשה מעניינת, שתעזור ליואב להפנים דגם שונה של התנהגות על מגרש הכדורסל.