תל אביב, חורף 2035
ישישה יושבת על ספסל ציבורי בפארק הירקון, תחת שמיים קודרים. ברק מפלח את הענן השחור ממעל, גשם שוטף מתחיל לרדת והאישה פותחת מטריה. מתוך מסך המים, מגיחה דמות כפופה ונוטפת. עוד גברת בערוב ימיה, שמתיישבת בחריקת אברים על הספסל. האישה הראשונה מזיזה בתנועה אוטומטית את המטריה שלה, כדי שתגן על שתיהן. מבטים מצטלבים. עיניים נפערות. ידיים המומות מכסות ניצני צעקה.
"אף פעם לא חשבתי שאפגוש אותך", מתעשתת דליה רבין ראשונה.
"באינטרנט את נראית הרבה יותר מבוגרת", משיבה גאולה עמיר.
"ת.. תודה". ושתיקה.
"את יכולה להזיז את המטריה", אומרת גאולה.
"למה? מה זה יעזור לי, אם תתרטבי? פעם כעסתי עלייך. עכשיו אני אפילו לא זוכרת למה."
"אני דווקא זוכרת. שנאתי אותך. אבל זה לא עזר. חשבתי שאם רק תגידי מילה, אם רק תנקפי אצבע, הילד שלי יחזור אלי. אפילו ליום. אפילו לשעה... לא חשוב. זה כבר עבר. התרגלתי."
"במשך שנים הייתי בטוחה שישחררו אותו. זה היה הסיוט הכי גדול שלי. לא יודעת למה. כל הזמן דיברו על זה ובסוף... כלום, הכל סתם דיבורים. לא חנינה ולא המתקה ולא..."
הגשם מפסיק, אבל הנשים ממשיכות לשבת בצוותא.
"את באמת האמנת שהוא לא אשם?", מעזה דליה לגעת בחרב המתהפכת ביניהן.
"את יודעת...", מנידה גאולה בראשה, "...זה כל כך לא מעניין אותי היום. הלוואי שהיה לי עוד כוח למאבקים האלה. כשהפסקנו את הכל, כשהבנו שאין סיכוי שישחררו ולא יקלו ולא יתנו אפילו לבקר, אז חטפתי את המכה. נשארתי סתם אמא שמתגעגת לילד שלה. ילד ממש, כאילו כל השנים הרעות באמצע נמחקו. כל כך חסר לי לראות אותו... להתחבר לרגע לעולם שלו..."
דליה רבין מהרהרת לרגע. "בואי", היא מציעה לבת שיחה, "יש לי משהו להראות לך".
תל אביב, דירה בשיכון בבלי.
שתי ישישות רוכנות מעל ארגז גדול.
"זו הקלטת מהחקירה הראשונה שלו אחרי הרצח", מצביעה דליה על קופסת פלסטיק אטומה. קיבלתי אותה מהמשטרה ב-2007. עשו טררם גדול." "וכאן", היא נוברת לרגע בארגז, "זה חלוק האסירים הראשון שלו. נתנו לי מתנה מהשב"ס ב-2010." גאולה ממששת את הבד, מרחרחת מעט ומניחה. "מכובס", היא ממלמלת.
"נסי את זה", מרימה דליה מבחנה גדולה, "שערות מהזקן שהוא הוריד בכלא, מישהו באגף היהודי נתן לי ביובל 20 לרצח. וכאן...", היא שולפת דיסק כסוף, "DVD של צילומים מהכלא. ערוץ 2 שידר את ההתייחדות עם אישתו הראשונה, אבל כאן יש הרבה יותר... בתא, בשירותים, אוכל, ישן... סתם חיי יום יום. עשו ארוע גדול במועצה לבטחון לאומי והעניקו עותקים לי ולכל הנכדים.".
גאולה עמיר בוחנת את החפצים בהתרגשות גלויה, מניחה אצבעות קמוטות על מקלדת עם ראשי תיבות "י.ע", חופנת כפכפי מקלחת קרועים ("לדליה רבין, מי ייתן ולא תדעי עוד צער, משרד העבודה והרווחה, מחוז דרום"), מתבוננת בהשתאות בדגם גבס של שיני אדם. "זה מטיפול שורש שעשו לו לפני עשר שנים", מסבירה דליה. "ראש אגף רפואת שיניים בצה"ל הגיש לי בטקס הממלכתי בהר הרצל".
""את בטח מבינה איזה אושר הבאת לי", מיישירה גאולה מבט לח למארחת שלה. "אני... אני לא משווה, חס וחלילה, אבל את יודעת איך זה לאבד מישהו... ולך לפחות יש קבר ללכת אליו... אצלנו אפילו את זה לא הירשו. כשאמרו לי שהשב"כ לא מאשר לערוך לוויה ולהביא אותו לקבר ישראל, פשוט סגרתי את הטלפון. מה כבר יש לי לעשות, זקנה בגילי, לבד, בלי כוחות?"
דליה פונה לעבר האישה שמולה, בתנועה של התחלת משפט שלא מניבה הגה.
"מה?", שואלת גאולה.
"אולי...", מהרהרת דליה בקול. ניכר בה שהחליטה, אבל היא צריכה עזרה להוציא אל הפועל.
"נו, תגידי", מפצירה גאולה, "אולי מה?"
"יש לי עוד משהו להראות לך", מזדקפת דליה ומחייכת בהקלה. "קיבלתי את זה בנובמבר, ביום הזכרון האחרון לאבא, ממשרד ראש הממשלה. אני חושבת שזה מאד ישמח אותך, אבל אנחנו צריכות לרדת למרתף. זה בפריזר הגדול."
