עולם הפוך ראיתי 

בוקר. אתם פוקחים את העיניים ומתחילים להתמתח על המיטה. יום חדש. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. אבל עמוק בפנים אתם מרגישים שזה לא זה. התעוררתם על "צד שמאל", והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות הוא לצאת מהמיטה ולהתחיל את היום. אתם נזכרים ביום האתמול, שהיה יום מושלם; מהרגע שהתעוררתם הרגשתם שזה הולך להיות יום נהדר, ולא הפסקתם לזרוח. והיום, היום אין לכם חשק לכלום.

אז מה בעצם השתנה? האם המציאות השתנתה? או אולי אנחנו השתנינו?

על פי הקבלה, תמונת העולם שמוכרת לנו, למעשה, אינה קיימת. "העולם" הוא תופעה המורגשת בתוך האדם, והיא משקפת את מידת ההתאמה שבין תכונותיו לבין תכונת הכוח המופשט שמחוץ לו, כוח הטבע.

תכונתו של כוח הטבע, למי ששואל, היא תכונת האהבה והנתינה המוחלטת. המקובלים גילו, שמידת ההשתוות או אי ההשתוות בין תכונות האדם לבין תכונתו של כוח הטבע, היא שנתפסת בעיני האדם כ"תמונת העולם". למה אני מתכוון? אדגים באמצעות מקלט הרדיו. תחנות הרדיו משדרות ללא הפסקה, אולם אנו קולטים את שידוריהן רק כאשר אנו מכיילים את מכשיר הרדיו לתדר מסוים. מה יוצר המקלט כדי לקלוט תדר כזה או אחר? הוא בסך הכול מייצר בתוכו תדר זהה לגלים שנמצאים באוויר גם לפני שהפעלנו אותו. בדיוק באותו אופן, אומרים המקובלים, אנו קולטים את המציאות שמחוצה לנו - רק על פי "התדר הפנימי שאנו מייצרים בתוכנו". במילים אחרות, תמונת המציאות שסובבת אותנו תלויה לחלוטין בתכונות הפנימיות שלנו, ורק בידינו לשנותה.

עדיין מבולבלים?

כדי לנסות ולהבין את האופן שבו אנו תופסים את המציאות, נדמה את האדם לקופסא סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים את חמשת החושים שלנו: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, דרכם אנו תופסים את המציאות הסובבת אותנו. טווח הצלילים שנקלוט, המראות שנראה וכן הלאה תלויים לגמרי ביכולת הקליטה של חושינו הפנימיים.

ניקח לדוגמא את הדרך שבה פועל מנגנון השמיעה שלנו. בתחילה, גלי קול נאספים אל עור התוף, וגורמים לתנודות על גביו. תנודות אלה מניעות עצמות שנמצאות באוזן התיכונה, וכתוצאה מכך נשלחים אותות למוח. במוח, גלי הקול מתורגמים לצלילים ולקולות, וכך אנו שומעים. זאת אומרת, כל תהליך השמיעה מתבצע בתוך האדם. בדרך דומה פועלים גם שאר החושים.

כל האותות שמגיעים מכלל החושים עוברים אל מרכז הבקרה שבמוח. שם, המידע החדש שהתקבל מושווה עם המידע שכבר מצוי בזיכרון שלנו. אותו מידע מוקרן אל מעין "מסך קולנוע", ועליו מוצגת לאדם תמונת העולם. עולם, שכביכול, נמצא לפניו. כך נוצרת בנו תחושה של המקום בו אנו חיים (ראה שרטוט).

אז מה בעצם אנחנו תופסים? רק את התגובה הפנימית שנוצרת בתוכנו למציאות החיצונית, וכלל לא את מה שמחוץ לנו. אנו "סגורים בתוך הקופסא שלנו", ולכן לעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש בחוץ.

תמונת המציאות, אם כן, היא תוצאה ממבנה החושים של האדם ומהמידע הקודם שיש במוחו. כבר לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים, שבשילוב עם המידע שכבר מצוי בזיכרונו, הם יגרמו לו לחוש שהוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.

גם למדענים שעוסקים במדעי החיים כבר ידוע שיצורים שונים תופסים את העולם בצורה שונה; סף החושך שבו חתול עדיין רואה, גבוה פי שישה מזה של האדם. חוש השמיעה של כלבים חד ורגיש יותר מזה של בני האדם - הם מסוגלים לשמוע רעשים רגילים הרבה לפני שבני אדם מבחינים בהם. העין האנושית מכוונת לאורך גל המתאים לטווח שבין הצבע הסגול לבין הצבע האדום. לכן איננו מסוגלים לראות גל שאורכו קצר מן הסגול, למשל, האולטרה-סגול. הדבורה לעומת זאת, מסוגלת לראות קרינה אולטרה-סגולית שבאמצעותה היא מאתרת פרחים מסוגים שונים.

עובדות אלה ועוד רבות אחרות רק מחזקות את הקביעה כי אילו היו לאדם חושים אחרים, הייתה נוצרת בו תמונת עולם שונה לחלוטין.

המקובלים מסבירים כי קיימות שתי רמות שבהן יכול האדם לתפוס את מציאותו. שתיהן מושפעות באופן מוחלט מתכונותיו הפנימיות:

ברמה הראשונה, התכונה הפנימית של האדם היא ה"אגואיזם" - תכונה ההפוכה לתכונתו של הטבע. בתכונה זו - שבה אנו מתקיימים כעת - כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו נבדל מהאחרים, אינו מתחשב בזולת ומנסה לנצל אותו לטובתו. האגואיזם הוא גם הסיבה לכך שבתמונת המציאות שלנו, אנו חווים עולם שיש בו מלחמות ומאבקים, עוני ושחיתויות. אולם אט אט, ניסיון החיים מתחיל להביא אותנו להכרה שהקיום האגואיסטי אינו מקדם אותנו לאושר, ושלא ניתן יותר להמשיך ולהתקיים בו.

ברמה השנייה, הגבוהה יותר, התכונה הפנימית של האדם היא אהבה ונתינה מוחלטת, בדומה לתכונתו של כוח הטבע. מכיוון שכך, אותו אדם יכול "לקלוט" את התדר האמיתי שנמצא מחוצה לנו, את כוח הטבע, את הבורא, וליהנות משפעו. אדם שמגיע לרמה זו רואה כיצד כל בני האדם מתפקדים כחלקים במערכת אחת, פועלים בהדדיות ונוצר ביניהם מעגל הנאה תמידי. עקרון החיים של מערכת זו הוא עקרון הנתינה ההדדית, עיקרון הזהה לתכונתו של הכוח העליון, ולכן התענוג בה הוא אינסופי ומושלם.

על פי הקבלה, קיומנו הנוכחי ברמה הראשונה הוא שלב מעבר, שכל מהותו היא להביא אותנו להעפיל בכוחות עצמנו אל רמת המציאות השנייה. המקובלים - אלה שכבר העפילו לרמה השנייה - מגדירים את קיומנו הנוכחי בשם "החיים המדומים" או "המציאות המדומה". לעומת זאת, את הקיום המתוקן, השלם והנעלה, הם מכנים בשם "החיים האמיתיים" או "המציאות האמיתית". במבט לאחור, הם תיארו את קיומם האגואיסטי כחלום, באומרם: "היינו כחולמים".

באופן טבעי, המציאות האמיתית נסתרת מאיתנו. איננו מרגישים אותה, משום שאנו תופסים את עצמנו ואת העולם בהתאם לתכונות הפנימיות שבנו, וכרגע הן אגואיסטיות. איננו חשים עתה שכל בני האדם מחוברים כאחד, כיוון שאנו מרגישים דחייה מתמונת יחסים כזו. הרצון האגואיסטי שטבוע בנו אינו מעוניין ביחסים שכאלה, ולכן הוא אינו מאפשר לנו לתפוס את תמונת המציאות האמיתית.

אם נשנה את תכונת האגואיזם לתכונת כוח הטבע - האהבה והנתינה, נרגיש ונזהה סביבנו דברים אחרים לחלוטין, שלא זיהינו לפני כן. בנוסף לכך, כל אשר ראינו בעבר, ייראה פתאום אחרת לחלוטין - שלם, נצחי ובעל תכלית. את המצב הזה מתארים המקובלים במילים "עולם הפוך ראיתי".

חכמת הקבלה מלמדת שמטרת החיים היא לעלות מרמת הקיום הנוכחית שלנו אל רמת הקיום האמיתית, מתוך מודעות והכרה עצמית.

איך עושים את זה? פשוט מאוד. עלינו להבין שיש רק אמצעי אחד לשנות את תכונת האגואיזם, והוא הכוח שטמון בספרי הקבלה האותנטיים. למה דווקא ספרי הקבלה? כי את הספרים הללו כתבו המקובלים, אותם אנשים שגילו את המציאות האמיתית. בספריהם מספרים לנו המקובלים על מצבנו המושלם, על אותה מציאות אמיתית שנמצאת ממש כאן, לידנו. באמצעות הקריאה בספרים, האדם מעורר על עצמו כוח שמפזר בהדרגתיות את הערפל מעל לחושיו, והוא מתחיל להרגיש. לא ההבנה משפיעה על שינוי תכונותיו, אומרים המקובלים. אפילו אם האדם אינו מבין את מה שהוא קורא, הכוח שנסתר בכתבים "פועל עליו", מקדם אותו לעבר המצב המושלם, ומשנה את חייו לטובה.

ההבדל בין הרגשת החיים שאנו מרגישים עתה, לבין הרגשת החיים שביכולתנו להשיג, הוא עצום. כדי לתאר אותו - ולו במקצת - משתמש ספר הזוהר בהשוואות בין עוצמת האור של נר דקיק או של ניצוץ קטן לעומת אור אינסופי, וכן בין גרגיר אחד לעומת עולם ומלואו. השגת המציאות האמיתית היא מימוש הפוטנציאל שטמון בנו כבני אדם, וכל אחד מאיתנו צריך ויכול להגיע לכך במהלך חייו בעולם הזה.