הפחתה בתגמולי הביטוח בשל סיכויי האלמנה להנשא 

טלאל סבייחי קיפח את חייו בתאונת דרכים והותיר אחריו אלמנה צעירה ללא ילדים.

האלמנה, כאותר סבייחי, פנתה לבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעת פיצויים נגד חברת הפניקס. זו האחרונה ביטחה בביטוח חובה את המשאית בה נהג המנוח.

השופט יצחק כהן, שבפניו הובאה התביעה, העריך כי תמיכת המנוח ברעייתו, לו נותר בחיים, הייתה מגעת לכדי יותר ממיליון ש"ח.

סכום זה ביקשה האלמנה לקבל מהפניקס, כמקובל במשפטי נזיקין ותאונות דרכים, בתשלום חד פעמי בתום המשפט.

לכך התנגדה הפניקס. האלמנה בת 23 בלבד ונותרה ללא ילדים. קיים סיכוי סביר שהיא תינשא שנית בעתיד. לאחר נישואיה בשנית, תמיכת הפניקס באלמנה (כתחליף לתמיכת הבעל המנוח) לא תידרש יותר.

מחלוקת זו חושפת את דרך פסיקת פיצויי נזיקין במשפט הישראלי.

בתי המשפט נוהגים לפסוק פיצויים כמקשה אחת ולא בתשלומים עיתיים.

דרך זו ישימה בקלות יחסית, כאשר מדובר בפסיקת פיצויים עבור נזקים שנגרמו לניזוק, עד ליום מתן פסק הדין.

אולם היא קשה מנשוא, כאשר מדובר בנזקי הניזוק עבור התקופה שלאחר מתן פסק הדין. כאן מוטל על השופט לחזות את עתידו של הניזוק.

כך לדוגמא, במקרה של אלמנה, שאיבדה את תמיכת בעלה, על השופט לשער אם יש לה סיכויים לזכות בתמיכה חליפית, ככל שהשאלה נשמעת לא טוב. עליו לשקול אם יש לה בכלל סיכויים להנשא מחדש. עליו לקחת בחשבון את גילה, אולי את טוב מראה, אם יש לה ילדים ובני כמה הם ועוד ועוד.

אם השופט ינבא נישואין ויסתבר בדיעבד כי טעה, תוותר האלמנה ללא תמיכה ופרנסה.

לעומת זאת אם השופט יקבע שאין סיכויים לנישואין מחדש והאלמנה תפתיע, יימצא כי חברת הביטוח שילמה פיצויים לשווא.

הדעת הייתה נותנת, כי כאשר מתברר שההשערות מוטעות, יהיו בעלי הדין רשאים לפנות לבתי המשפט כדי לתקן את סכום הפיצויים.

אלא שבתי המשפט קבעו, כי במעמד מתן פסק הדין, מסיים השופט את מלאכתו אחת ולתמיד. לא ניתן יותר לפנות אל בית המשפט, גם אם יתברר שתחזיותיו לגבי העתיד היו שגויות.

שופטים ומלומדים רבים יצאו חוצץ נגד חוסר הצדק שבפסיקת הפיצויים בתשלום אחד.

בפועל, לצד הביקורת, השיטה נותרה בעינה.

על רקע כל אלה, החליט השופט יצחק כהן, בפסק דין תקדימי, כי את הפסדי התמיכה, תשלם הפניקס לאלמנת המנוח, בתשלומים עיתיים שייפרעו אחת לשנה. בכל פעם עבור 12 חודשים מראש.

בדרך זו, מסביר השופט, ניתן יהיה לבחון את המצב מחדש, אם בעתיד תבוא סבייחי בברית נישואין.

שיטת התשלומים העיתיים, תמנע גם את החששות כי האלמנה, כאישה צעירה, לא תדע לטפל כראוי בסכום כסף גדול שתקבל, או כי תיחשף ללחצים מצד משפחתה שלה, או מצד משפחת בעלה המנוח, לחלוק עמם בפיצויים.

אכן קיימת אפשרות, שפסיקת תשלומים עיתיים תחייב את הצדדים להעסיק את בית המשפט בעתיד במשפטים נוספים. אולם לדעת השופט, הטרחה לא רבה. אם האלמנה תינשא, יחייב הדבר דיון אחד.

לקבלת סקירת פסק דינו של השופט יצחק כהן לחץ כאן.

על פסק הדין הגישה סבייחי ערעור לבית המשפט העליון.

האלמנה כפרה בעצם סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויים עיתיים. מכל מקום, גם אם יש לבית המשפט סמכות כזו, הוסיפה האלמנה, לא ראוי לעשות שימוש בסמכות זו רק משום הקושי בחישוב הסיכויים להנשא מחדש.

על המדוכה בבית המשפט העליון, ישבו השופטים תיאודור אור, שלמה לוין, ואליעזר ריבלין.

השופט אור מסכים עם השופט כהן, כי לבית המשפט סמכות טבועה לפסוק פיצויים עיתיים בכל תביעת נזיקין הבאה בפניו.

הוא הדין בתחום תאונות הדרכים. תכליתו של חוק הפיצויים אינה מנוגדת לפסיקת פיצוי בדרך של תשלום עיתי.

לכן קובע השופט, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכות לפסוק פיצויים עיתיים אף לנפגעי תאונות דרכים.

יתירה מזו, בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו על פיו, ניתנת לבית המשפט סמכות מצומצמת לפסוק פיצויים עיתיים במקרים מסויימים. לדעת השופט אור, לבית המשפט סמכות טבועה לפסוק פיצויים עיתיים, גם במקרים שלא נמנו בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו על פיו.

לאחר שנפתרה שאלת הסמכות, פונה השופט אור לשאלה השניה והיא, האם ראוי לפסוק פיצויים עיתיים, כדי להתגבר על הקושי שבהערכה מראש של סיכויי אלמנה להנשא מחדש.

כאן יוצא השופט אור בהכרזה מפתיעה ומרעננת, לפיה בכלל, כעניין שבעקרון, ההלכה בבית המשפט העליון היא, שאין לקחת בחשבון הפיצויים את סיכויי האלמנה להנשא מחדש.

השופט מסביר כי בעבר, כאשר הוא עצמו פסק שיש לקחת סיכויים אלה בחשבון, הוא עשה זאת במקרים מתאימים בלבד, בהם היה ברור כי קרוב לוודאי שהאלמנה תנשא מחדש.

השופט אור מסביר כי שורשה של ההלכה לפיה אין להתחשב בסיכוייה של האלמנה להינשא, אינו נעוץ אך ורק בקושי לחזות את הסיכוי להינשא. על קושי זה אכן ניתן היה להתגבר בדרך של פסיקת תשלומים עיתיים.

שורשה של הלכה זו נעוץ בשיקולים של מדיניות משפטית. קשירת מידת זכותה של אלמנה לפיצויים עקב מות בעלה עם סיכוייה להנשא שוב, עלולה לעכב אותה מלבנות ביתה מחדש מחשש שמא תקפח חלק מזכותה לפיצויים. הדבר עלול לגרום לעיגונה של האשה. מדיניות משפטית רצויה ונכונה מחייבת להימנע מפגיעה בטובתה הכוללת של האלמנה ועיכוב שיקום חייה מחדש.

פסיקת פיצויים עיתיים, מוסיף ומדגיש השופט אור, כמוה למעשה כמתן משקל לסיכויי האלמנה להינשא, אם כי בדרך עקיפין. לסיכויים אלה אין לתת משקל.

אשר לנימוקים הנוספים שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לענין החשש שהאלמנה הצעירה לא תדע לטפל כראוי בסכום כסף גדול שתקבל, והחשש מפני חשיפתה ללחצים מצד בני משפחה לחלוק עימם בכסף שתקבל, קובע השופט, כי בשיקולים אלה כשלעצמם, אין כדי להצדיק פסיקת פיצויים עיתיים ובכך ליצור תלות ארוכת שנים של האלמנה בחברת הביטוח, ולמנוע מן האלמנה את היתרונות האחרים שבפסיקת פיצוי חד פעמי.

השופטים האחרים הצטרפו לדעתו של השופט אור.

התוצאה, איפוא, אליה מגיע בית המשפט העליון, היא שיש לפסוק לאלמנה את מלוא הפיצויים בסכום חד פעמי.
מסמך 358