תוקף ביטוח רכב לפני שנמסר למבוטח 

בתחום משפט הביטוח קיימים מצבים לא מעטים של תהיה וערפול.

שעת דמדומים כזו קיימת בתקופה שבין כריתת חוזה הביטוח (היכולה להעשות גם בעל פה), לבין מסירת הפוליסה לידי המבוטח.

כאשר מתרחש מקרה ביטוח בתקופה זו, מתחילה התרוצצות. כך היה במקרה שיובא מיד.

אלי דזורייאב פתח חנות תכשיטים בחולון.

את תכולת החנות, ביטח דזורייאב בחברת הביטוח אריה.

באחד הימים, נכנסו שני קונים לחנות, וביקשו לראות שרשראות זהב.

דזורייאב הציג בפני השניים "רולדה" של שרשראות.

במהלך התצוגה, ביקש אחד הקונים לצאת אל מחוץ לחנות. השני המשיך לבחון את הרולדה.

כחלק מאמצעי הביטחון בחנות, לא ניתן היה לפתוח את דלת היציאה, אלא לאחר לחיצה על זמזם שנמצא ליד דזורייאב.

דזורייאב לחץ אם כן על הזמזם. הקונה יצא. אלא שבטרם ננעלה הדלת שוב, חטף חברו את ה"רולדה" וחמק מהחנות.

דזורייאב פנה אל אריה וביקש לממש את זכויותיו על פי חוזה הביטוח.

אריה הפנתה את תשומת לבו של דזורייאב לסעיף בפוליסה "מבצר לבתי עסק" של אריה, הקובע כי "גניבה שלא על ידי פריצה" אינה מכוסה. כאן הייתה גניבה בלבד, טענה אריה ודחתה את התביעה.

דזורייאב מצידו טען כי עד לגניבה לא קיבל לידיו את נוסח הפוליסה ולא ידע על התנאי כי רק גניבה תוך כדי פריצה מכוסה.

שופטת בית משפט השלום בתל- אביב, דליה מארק הורנצ'יק קבעה, כי אכן דזורייאב לא קיבל לידיו בטרם הגניבה את נוסח הפוליסה. גם סוכן הביטוח לא מסר לו על הסייג. לכן אריה אינה יכולה להסתמך עליו.

אריה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אריה ביקשה להיתלות בסעיף 2 (ב) לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה קובע כי "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח...".

לאור סעיף זה, טענה אריה, אפילו לא נמסרה הפוליסה לידיו של דזורייאב, נחשבים תנאי פוליסת "מבצר לבתי עסק" הנהוגה אצלה כמוסכמים על המבוטח.

השופטים יוסף גולדברג, רות שטרנברג אליעז, ועוזי פוגלמן לא ראו עין בעין עם אריה את משמעותו של סעיף 2 (ב) לחוק.

לפני סעיף 2 (ב) לחוק, הזכירו השופטים, בא סעיף 2 (א). זה האחרון קובע, כי עם כריתת חוזה הביטוח חייב "המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם". מסמך זה מכונה בחוק "הפוליסה".

סעיף 2 (ב) אינו מייתר את סעיף 2(א).

לכן, כאשר הפוליסה לא נמסרת למבוטח, מוטל על המבטח הנטל להוכיח כי המבוטח היה מודע לתנאי הפוליסה. בנטל זה לא הצליחה אריה לעמוד.

לא זו אף זו, הוסיפו השופטים. התנאי המחריג בפוליסה, דהיינו כי גניבה שלא על ידי פריצה אינה מכוסה, לא הובלט כראוי בפוליסת "מבצר לבתי עסק" ולא נוסח בבהירות. ממילא, לפי סעיף 3 לחוק הביטוח, משלא הובלט תנאי מחריג בפוליסה, אין אריה יכולה להסתמך עליו.

חובת ההבלטה הקבועה בחוק חוזה הביטוח, פסקו השופטים, נועדה, כאמור בפסיקת בית המשפט העליון, להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות.

בסופו של דיון, חייבו אם כן שלושת השופטים פה אחד, את אריה לשלם למבוטחה דזורייאב, את מלוא תגמולי הביטוח עבור נזקי הגניבה.
מסמך 357.