ריבית עונשית 

בשנת 1988, חששה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, כי קיימת בעיה במוסר התשלומים של חברות הביטוח וכי הוראות חוק חוזה הביטוח כמות שהן, "אינן מעמידות את המבוטח במצב בו היה עומד אלמלא הופרה חובת המבטח".

הועדה פנתה לפיכך אל הכנסת והציעה להוסיף בחוק חוזה הביטוח סעיף, המקנה לבית המשפט סמכות, לפסוק פיצויים לטובת המבוטח. זאת כאשר חברת הביטוח מעכבת, מעבר למותר, את התגמולים המגיעים לו כדין.

התיקון הוכתר בכותרת "ריבית מיוחדת".

חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי, שהביא את ההצעה בפני הכנסת, הסביר כי "הסעיף נועד להרתיע את חברות הביטוח מלהשהות את חיוביהן שאינם שנויים במחלוקת על ידי אימוץ מכשיר עונשי המקובל בארצות חוץ". כשם שהחוק שולל את זכאות המבוטח הנוהג במרמה, הוסיף וישובסקי, כן ראוי שיכלול הוראה בדבר ריבית מיוחדת למקרה של הפרת חובות תום הלב של המבטח.

תוך זמן קצר ביותר, עברה הצעת החוק את כל הליכי החקיקה והוספה לחוק חוזה הביטוח בתור סעיף 28א (רבתי).

בתי המשפט לא מיהרו לאמץ את שוט הריבית העונשית. השופטים היו, רובם ככולם, חסידי האסכולה האנגלית. לפיה המשפט האזרחי אינו מעניש. מטרתו להביא לקיום התחייבויות. להשיב את המצב לקדמותו ותו לא. משפטנים בארץ התבוננו בזלזול ועורכי הדין בקנאה, על מוסד הפיצויים העונשיים האמריקאי שנועד להרתיע גופים גדולים מלכתוש את לקוחותיהם.

אולם לאחרונה, החל סעיף 28א לחוק להגיע יותר ויותר למודעותם של השופטים. כך גם במקרה של ספיר בן ציון.

בן ציון בוטח, במסגרת עבודתו ברפא"ל, בפוליסה קולקטיבית, לביטוח תאונות אישיות. הביטוח נעשה בחברת הביטוח אריה.

באחד הימים, חלה בן ציון והגיע למצב של אובדן כושר עבודה מוחלט.

בן ציון פנה לאריה ודרש ממנה תגמולי ביטוח עבור תקופת אובדן הכושר.

אריה דחתה את התביעה. לטענתה, המחלה פרצה עוד לפני עשיית הביטוח. אריה אף באה בטרוניה על כי בן ציון העלים ממנה את דבר המחלה.

במשפט שהתנהל בפני השופט יונה אטדגי, בבית משפט השלום בתל אביב, התברר כי בן ציון שלח לאריה שני אישורים רפואיים המעידים על כך שאין כל בסיס לטענת אריה כי המחלה פרצה קודם להתקשרות בפוליסה.

למרות אישורים אלה, המשיכה אריה לדבוק בעמדתה כי המחלה פרצה קודם לביטוח.

לאור התנהגותה של אריה, נאלץ בן ציון לפנות לבית המשפט. רק חצי שנה לאחר הגשת התביעה לבית המשפט, חזרה בה אריה מטענותיה ושילמה לבן ציון את תגמולי הביטוח.

בן ציון לא ויתר לאריה. כעת דרש כי זו תשלם לו ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

במשפט נאחזה אריה בכך שבן ציון הודיע לה על דבר מחלתו באיחור של שנתיים.

השופט אטדגי קבע כי הוא מבין את טענת אריה, לפיה האיחור, חרף היותו מוצדק (לדברי בן ציון הוא לא ידע כי הוא מבוטח במסגרת הפוליסה הקבוצתית) הביא לכך שנדרש זמן לבדוק את התביעה, לאסוף נתונים, לקבל חוות דעת רפואית וכיו"ב.

אך טענה זאת, מדגיש השופט, יכולה להיות תקפה לחודשים ספורים. לא מעבר לכך.

השופט אף מוכן להוסיף ולהניח לטובת אריה, כי טעותה, שהיוותה עילה לדחיית התביעה, נבעה מתום לב. אולם זאת ניתן לטעון, לכל היותר, עד היום שבו המציא בן ציון לאריה אישורים רפואיים השוללים חד משמעית את הטענה בדבר התפרצות המחלה קודם לתחילת הפוליסה.

לא הובא כל הסבר לכך, מדוע אריה נשארה דבקה בדעתה גם לאחר המצאת אישורים אלה. לא הובהר מה עשתה אריה כדי לבדוק את נכונותם של האישורים. אין גם לדעת מה גרם לשינוי דעתה של אריה והכרתה בתביעה רק לאחר הגשת התביעה לבית המשפט.

סעיף 28א לחוק נועד להרתיע מבטחים, שלא יעכבו בידיהם תשלומים המגיעים למבוטח שלא בתום לב.

לדעתו של השופט, תנאי זה, של עיכוב תשלומים בחוסר תום לב, התקיים בהתנהגותה של אריה.

לאור האמור חייב השופט את אריה לשלם לבן ציון, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית כדין, גם ריבית של 12 אחוז לשנה מיום בו שלח בן ציון לאריה את האישור רפואי של מרפאתו, השולל חד משמעית את טענת אריה בדבר התפרצות המחלה קודם למועד תחילת הפוליסה.
מסמך 340