התאבדות או תאונת דרכים. 

עאוני לידאווי נהרג כאשר רכבו התנגש עם משאית.

אלמנתו ושני בניו של המנוח, הגישו תביעת פיצויים נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח הפניקס.

הפניקס טענה כי המנוח התנגש במשאית מתוך רצון להתאבד.

על פי הלכת בית המשפט העליון בפרשת לזר (המובאת באתר משרדנו תחת הכותרת "גורל התלויים במתאבד"), כאשר נהג רכב מתאבד, גם התלויים במתאבד אינם זכאים לפיצויים.

בפני בית המשפט הביאה הפניקס חמש ראיות וביקשה כי בית המשפט העליון יסיק מהן כי המנוח אכן התאבד.

הראיה הראשונה הייתה עדותו של נהג המשאית בה התנגש המנוח.

נהג המשאית מסר כי המנוח נהג באופן רגיל. לפתע, במרחק של כעשרים מטר מהמשאית, סטה רכבו של המנוח לכיוון המשאית והתנגש בה בעוצמה ובמהירות.

ראיה זו לא שכנעה את השופט אליעזר ריבלין שדן בתיק, כי המנוח התאבד. זאת משום שמנגד הובאה עדות בוחן תנועה, לפיה אפשר וסטיית הרכב באה בשל כך שהמנוח נרדם, או כתוצאה ממהירות הנסיעה לאחר יציאה מעקומה בכביש.

הראיה השנייה ולמעשה העיקרית, היתה עדות שמסרה חברתו הקרובה ומזכירתו האישית של לידאווי.

שלושה ימים קודם לתאונה ערך המנוח טקס בפני חברתו. בטקס זה לקח המנוח את תצלום ראשו, הכניס את התצלום לכוס מים ואמר "אל מי פראק".

מילים אלה "אל מי פראק", כך הסבירה החברה, נאמרות על ידי מי שמותו קרוב, או שרוצה להתאבד. לשאלתה של החברה באם הוא מתלוצץ, ענה המנוח בסבר פנים רציני, כי הוא מתכוון לכך.

ביום המחרת, הסיע המנוח את החברה לעבודתה וכל הדרך נישק את ידה, בכה וביקש את סליחתה.

התנהגות זו, לדעת החברה, קשורה לרצונו של המנוח להתאבד וזו הייתה דרכו להיפרד ממנה.

לעדות זו הוסיפה הפניקס מכתב של פרופסור קנאזע, ראש החוג לערבית באוניברסיטת חיפה.

לדעת קנאזע המלים "אל מי פראק" משמעותן "המים הם סימן לפרידה".

המקור ההיסטורי לטקס שביצע המנוח, הסביר קנאזע, הוא בתקופה בה נסיעה למרחקים היתה נעשית במקרים רבים דרך הים. כך הפכו המים לסימן פרידה.

"הזקנות היום עדיין זוכרות...מנהג עממי שלפיו אין לשפוך מים אחרי אדם יקר שיוצא מן הבית, מפני שמעשה כזה הוא סימן לא טוב. הן חששו שהמעשה עלול לגרום לכך שהיוצא לא יחזור".

השופט ריבלין עדיין לא השתכנע. הפניקס לא הביאה את ראש החוג לערבית להעיד במשפט ומכתבו אינו מהווה חוות דעת מומחה.

במכתב שכתב ראש החוג אין די כדי ליצור זיקה בין הטקס לתאונה.

גם עדותה של החברה בבית המשפט הותירה רושם בלתי מהימן. בתחילת עדותה כלל לא זכרה את הטקס. רק לאחר שהוכרזה עדה עויינת, נזכרה בטקס במעורפל ונתנה לו משמעויות שונות. משמעויותיו של הטקס נותרו, אם כן, עמומות ומעורפלות.

בנוסף לטקס, הסתמכה הפניקס על כך שהמנוח, בניגוד למנהגו, הצטלם עם בני משפחתו ומכריו ביום פטירתו.

כן הסתמכה הפניקס על שינויים שערך המנוח בפוליסות ביטוח החיים עובר לפטירתו.

הראיה החמישית הייתה העובדה שהמנוח נקלע לחובות, ודאג לרישום הנושים כמוטבים בפוליסת ביטוח החיים.

לנוכח המשקל הנמוך שיש לייחס לטקס, אין בראיות נוספות אלה, קובע השופט ריבלין, כדי להטות את מאזן ההסתברות לעבר המסקנה שהמנוח התאבד.

השופט מציין כי מנגד הובאו ראיות שהמנוח היה בעיצומה של בניית בית, חי ברמת חיים גבוהה, הקפיד על נסיעות לחו"ל ובילויים, ניהל חיי משפחה ואף קשרים רומנטיים מחוץ לנישואין. מכל אלה ניתן ללמוד שהמנוח לא היה מתאבד.

שקילת הראיות מביאה את השופט למסקנה כי כפות המאזניים נותרו מעויינות וכי הפניקס לא הצליחה להסיט את כפות המאזניים לעבר המסקנה שהמנוח התאבד.

השופט ריבלין אינו סבור כי על מבטח הטוען כי מבוטחו התאבד, מוטל נטל ראיה מוגבר. הנטל הוא נטל הוכחה רגיל במשפט אזרחי, לאמור - הוכחה על-פי מאזן ההסתברויות.

יחד עם זאת, כמות הראיות הנדרשת להוכחת טענה במשפט, נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה.

כך בענייננו, מבהיר השופט. הפניקס מייחסת למנוח התנהגות יוצאת-דופן, שאיננה מעשה של יום-ביומו.

בבואה לשכנע את בית המשפט כי גרסתה סבירה יותר מן הגרסה האחרת, על הפניקס להציג ראיות בכמות ובמשקל, שדי בהן כדי להטות את הכף לטובתה. "לא ברף-הוכחה שונה קא עסקינן, כי אם ביישומו של רף-ההוכחה של מאזן ההסתברויות, בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן".

משלא עמדה הפניקס בנטל המוטל עליה להטות את מאזן ההסתברות אל המסקנה שהמנוח התאבד, דין טענת ההתאבדות להידחות ועל הפניקס לפצות את תלויי המנוח, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
מסמך 332