פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים (במדבר ל'): [ב] וידבר משה אל-ראשי המטות, לבני ישראל לאמר: זה הדבר, אשר צוה ה'. [ג] איש כי-ידר נדר לה', או-השבע שבעה לאסר אסר על-נפשו--לא יחל, דברו: ככל-היצא מפיו, יעשה. יש נדר ויש שבועה. בנדר - האדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, כגון בשר או יין, בעוד בשבועה - הוא אוסר את עצמו על הדבר המותר לו. להבדל הזה יש השלכות הלכתיות שאינן מעניינה של רשימה זו. בכוונתנו להתייחס בשלב זה רק לכוח שיש בדיבורו של אדם, כגון לאסור על עצמו דבר המותר לו מעיקר הדין - בין בנדר בין בשבועה, וכן לנסות להבין, לפחות חלק, מן ההשלכות של מחלת הדברת שפשתה במחוזותינו.
סביר להניח שדברת אינה מחלה חדשה, וכבר כתבנו בעבר על תופעות מגונות הקשורות בדיבור בלתי מתוקן ותוצאותיו. כאן לפנינו מצב בו האדם מודע לנטיה שלילית הקיימת אצלו, והוא מנסה להתגבר על אותה נטיה באמצעות דיבור בו הוא אוסר על עצמו את ההיענות לאותה נטיה. הוא החליט להטות את עצמו לנתיב חדש, ולכן הדיבור הוא אל ראשי המטות, כי הראש הוא שמסוגל להטות את כל המערכת לכיוון החדש, לכיוון הנכון. כלומר, בפרשתנו מדובר לכאורה בדיבור מתוקן, דיבור של אדם האוסר על עצמו את התנהלותו השלילית במגמה לאמץ לעצמו נתיב חיובי. ואין פה משחקים. אין מצב של 'אמרתי, נו אז מה'. כי התורה מתייחסת אל דיבורו של אדם ברצינות תהומית ועל כן היא מזהירה מפורשות: לא יחל דברו: ככל-היצא מפיו, יעשה. ואין הבדל אם התחייב לחברו או לקב"ה, בכל מקרה הוא חייב לקיים את דברו.
אם התורה מזהירה לא יחל דברו - סימן שהסכנה קיימת, שהאדם כן עלול להחל את דברו, שאכן קיימת נטיה אנושית להתעלם מהתחייבות שניתנה. מדוע? מה יכול להניע אדם לעשות הפוך מכפי שהתחייב? כדי להשיב על כך צריכים לברר מה היה המניע להתחייבות שיצאה מפיו, או בכלל, מה מניע אדם לתת התחייבות. ובכן, כל התחייבות מתייחסת לזולת כלשהו. זה יכול להיות נדר לה' כבפרשתנו, וזו יכולה להיות התחייבות, השבע שבעה, לעשות או לא לעשות משהו בעד או נגד אדם כלשהו. בכל מקרה, הנודר או הנשבע מתכוון בכך לחלץ עצמו ממצוקה כלשהי. אם זה להיחלץ מנטיה שלילית על ידי שנודר להתרחק ממנה או אם זה לשכנע את זולתו בכנות כוונותיו או דבריו על ידי שבועה.
אלא שבין אם עקב משהו אובייקטיבי כגון שינוי הנסיבות, ובין אם כתוצאה מהשתנות רגשית, משהו סובייקטיבי, טבעה של תחושת מצוקה שהיא חולפת עם הזמן. על כך מזהירה התורה, ככל-היצא מפיו יעשה. שינוי בנסיבות אינו מבטל את ההתחייבות בדרך ממילא. התחייבת - עליך לעמוד בדיבורך. אמנם לא בכל מחיר. יש דרך להתיר את הנדר או את השבועה, אבל הנודר אינו יכול לעשות זאת בעצמו. עליו להתייצב בפני חכם, לפרוש בפניו את כל הסיפור ולבקש התרה לנדרו או לשבועתו. לפעמים גם קורה, שהמצוקה שיצרה ההתחייבות מעיקה יותר מזו שהביאה את האדם לאותה התחייבות. במקרה כזה, אחרי חקירה יסודית שתברר מה הניע אותו לנדור או להשבע ומה גורם לו להתחרט כעת, יש סיכוי שהחכם יתיר אותו מן ההתחייבות שנטל על עצמו. ואם אין נימוק משכנע, החכם יכול גם שלא להתיר.
גם ההתרה של החכם (או שלושה הדיוטות במקרה שאין חכם זמין) נעשית בדיבור. יוצא דבר מעניין; בכוחו של כל אדם, במלים בלבד, לאסור על עצמו דבר שמצד עצמו הוא מותר לו. כמו למשל, להכריז על בשר (כשר למהדרין) שמרגע זה הוא עבורו כבשר קרבן, ובכך הבשר נאסר עליו. הוא יכול להודיע שבמשך השבוע הקרוב - כל מים מלבד מי שתיה, הרי הם עבורו כמי הכיור בבית המקדש. אולי הוא קיווה שבכך ישחרר את עצמו מן הלחץ לשטוף את המכונית או את הבית, אבל בלי לשים לב - באותו דיבור הוא גם אסר על עצמו את מי המקלחת. בקיץ שלנו, קשה מאד לחיות עם זה, אז הוא הולך לחכם שיתיר לו את הנדר כדי שיוכל להתרחץ. סביר להניח שהחכם יתיר לו, כי לא אנושי להניח לו שיסריח בחום הקיץ, אבל באותה הזדמנות הוא גם יודיע לו שמעתה אין כל מניעה שישטוף את המכונית או את הבית, כי התרת נדר, אינה נעשית לחצאין.
התורה אינה אוהבת נדרים. וכבר המליץ החכם באדם (משלי ה'): [ד] טוב, אשר לא-תדר--משתדור, ולא תשלם. חז"ל גם ממליצים לומר 'בלי נדר' בכל עת שאדם מבטיח משהו, האם זו הדרך למתן את הסימפטומים של מחלת הדברת? ואולי לרפא אותה?
כוחה של שתיקה
חז"ל ייקרו מאד את השתיקה. במשנה (אבות ג') אומר ר' עקיבא: סיג לחכמה, שתיקה ובכמה מקומות בתלמוד ובמדרש כתוב: אמרו חכמים, יפה שתיקה לחכמים קל וחומר (שהשתיקה יפה) לטפשים. הם מסתמכים על הפסוק במשלי (פרק י"ז) [כח] גם אויל מחריש, חכם יחשב; אטם שפתיו נבון. נו, שמישהו יספר את זה לפוליטיקאים שלנו. כולם חושבים שהם חכמים ולכולם יש מה להגיד בכל נושא, אז שישתקו?! ובאמת, מה הבעיה בדיבור? מדוע עדיפה שתיקה? מסביר הגאון מוילנא: כי השתיקה הוא תועלת כפל מן הדבור. כי מה שידבר בפה אחד - ישמע בב' אזנים ויראה בב' עינים. וזהו שכתוב "ואת צנועים חכמה" מפני שהוא שומע תמיד חידושים. הוא מדבר על חידושי תורה, אבל זה נכון כמובן בכל התחומים.
לפי זה, במקום לנדור מוטב לשתוק. כי הרי הנדר נועד להעניק לנודר כוח להתגבר על נטיה שלילית כלשהי; אם ילמד לשתוק - יצליח גם להתגבר על כל נטיה שלילית. ואין הכוונה לשתיקה כלפי חוץ בלבד, כלומר להמנע מלומר מלים בפה. הכוונה לשתיקה פנימית, שגם במחשבה לא מגיבים. זו שתיקה המניחה הרבה מקום למלים מן החוץ לחדור אלינו ולהעשיר את עולמנו. והחשוב ביותר, היא מאפשרת לנו להבין את הזולת ואת העולם כמות שהוא ולא למדוד אתו בקנה המדה של עצמנו. הרי העובדה היא שכאשר מדברים - לא שומעים, ובכך מחמיצים את ההזדמנות להבין את הזולת כמות שהוא באמת. כשמדברים במקום להאזין, לעולם לא נצליח להגיע אל הזולת באמת. תמיד הציפיות שלנו ממנו - יגברו על מה שהוא באמת, ולעולם לא תיווצר תקשורת אמיתית בינינו.
הרי זה מה שקורה לנו בינינו ובין עצמנו, וגם עם הפלשתינאים ובכלל. אנחנו כל הזמן מדברים, ולא טורחים לעצור ולו לרגע, כדי להקשיב להם. והם למדו שכאלה אנחנו, ולזכותם ייאמר שהם יודעים לנצל זאת היטב. הם כאילו עובדים עלינו בעינים כל הזמן, אבל יודעים את האמת - שאנחנו עובדים על עצמנו, בכך שמדברים בלי הפסקה ולא מקשיבים להם בכלל. אפשר להמשיך התבוננות זו ולהראות כיצד כל הרעות החולות אצלנו הן תוצאה של דיבורים בלי סוף ואפס שתיקה. כמו למשל, מה היה קורה אם הפוליטיקאים שלנו היו מדברים פחות ומקשיבים יותר? איך אז היו נראים החיים שלנו פה בארץ חמדת?
(מגילה יח/א) דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא ואמרי לה איש כפר גבור חיל: עוד מאז יהודה בן יעקב, יהודה זה שם של גבורה ומלכות. והוא איש כפר גבוריא, כפר הגבורים. איזהו גבור - הכובש את יצרו, מתגבר על יצר הדבור, ושותק. והוא דורש את הפסוק שמתייחס לכאורה לקב"ה, מאי דכתיב (תהלים ס"ה) [ב] לך דמיה תהלה אלקים בציון; ולך, ישלם-נדר. רש"י מפרש שהכוונה לשתיקה האנושית ביחס לקב"ה; מכיוון שלא ניתן להגיע לתכלית שבחיו - מוטב לעשות הכל בשתיקה, וזו התהלה האמיתית. והפסוק מציין כי הדומיה היא בציון, בבית המקדש, שם עבדו הכהנים בשקט מוחלט ושם גם שילמו הנודרים את נדריהם.
אבל מה שחשוב לענייננו, הוא מה שמסיק אותו ר' יהודה איש כפר הגבורים מפסוק זה: סמא דכולה - משתוקא. ובעברית - התרופה לכל החוליים היא השתיקה. כאן כבר ברור שלא מדובר בשתיקה מילולית, כלפי חוץ בלבד, אלא בשתיקה פנימית שתוצאתה היא שתיקה מילולית. כי כדי לשתוק באמת - צריכים קודם להתגבר על מתחים פנימיים הגורמים להמון דיבור בתוך הנפש פנימה. כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא, מלה - בסלע, משתוקא - בתרין. עד כדי כך יקרה השתיקה.
המתח שבין השתיקה לדיבור מתקיים הכי חזק אצל הנביא; לפעמים, תפקידו מחייב הרבה מאד דיבור שכן הוא משמש צינור להעברת מסרים מלמעלה. אלא שכדי לקלוט מסרים אלו, הוא חייב להיות בשתיקה מוחלטת, שתיקה פנימית. זה גם חלק מההכשרה שלו להיות נביא, והדבר מתבטא היטב בהפטרת השבוע (ירמיהו א'). בעת שהוא מתבשר כי נבחר להיות נביא, הוא אומר: אהה ה' אלקים, הנה לא-ידעתי, דבר: כי-נער, אנכי. אבל דוקא עובדה זו - שבעיני עצמו הוא לא יודע לדבר, ולכן הוא שותק - היא המכשירה אותו לנבואה. והנביא כידוע, כל מה שמבטיח - מתקיים, כי הוא שותק, שתיקה פנימית. הלוואי עלינו. אצלנו מדברים ומדברים וקשה למצוא מישהו ששותק. התוצאה היא שהמחלות החברתיות/בטחוניות/כלכליות מחריפות והולכות, עד שנלמד לשתוק.
כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
סביר להניח שדברת אינה מחלה חדשה, וכבר כתבנו בעבר על תופעות מגונות הקשורות בדיבור בלתי מתוקן ותוצאותיו. כאן לפנינו מצב בו האדם מודע לנטיה שלילית הקיימת אצלו, והוא מנסה להתגבר על אותה נטיה באמצעות דיבור בו הוא אוסר על עצמו את ההיענות לאותה נטיה. הוא החליט להטות את עצמו לנתיב חדש, ולכן הדיבור הוא אל ראשי המטות, כי הראש הוא שמסוגל להטות את כל המערכת לכיוון החדש, לכיוון הנכון. כלומר, בפרשתנו מדובר לכאורה בדיבור מתוקן, דיבור של אדם האוסר על עצמו את התנהלותו השלילית במגמה לאמץ לעצמו נתיב חיובי. ואין פה משחקים. אין מצב של 'אמרתי, נו אז מה'. כי התורה מתייחסת אל דיבורו של אדם ברצינות תהומית ועל כן היא מזהירה מפורשות: לא יחל דברו: ככל-היצא מפיו, יעשה. ואין הבדל אם התחייב לחברו או לקב"ה, בכל מקרה הוא חייב לקיים את דברו.
אם התורה מזהירה לא יחל דברו - סימן שהסכנה קיימת, שהאדם כן עלול להחל את דברו, שאכן קיימת נטיה אנושית להתעלם מהתחייבות שניתנה. מדוע? מה יכול להניע אדם לעשות הפוך מכפי שהתחייב? כדי להשיב על כך צריכים לברר מה היה המניע להתחייבות שיצאה מפיו, או בכלל, מה מניע אדם לתת התחייבות. ובכן, כל התחייבות מתייחסת לזולת כלשהו. זה יכול להיות נדר לה' כבפרשתנו, וזו יכולה להיות התחייבות, השבע שבעה, לעשות או לא לעשות משהו בעד או נגד אדם כלשהו. בכל מקרה, הנודר או הנשבע מתכוון בכך לחלץ עצמו ממצוקה כלשהי. אם זה להיחלץ מנטיה שלילית על ידי שנודר להתרחק ממנה או אם זה לשכנע את זולתו בכנות כוונותיו או דבריו על ידי שבועה.
אלא שבין אם עקב משהו אובייקטיבי כגון שינוי הנסיבות, ובין אם כתוצאה מהשתנות רגשית, משהו סובייקטיבי, טבעה של תחושת מצוקה שהיא חולפת עם הזמן. על כך מזהירה התורה, ככל-היצא מפיו יעשה. שינוי בנסיבות אינו מבטל את ההתחייבות בדרך ממילא. התחייבת - עליך לעמוד בדיבורך. אמנם לא בכל מחיר. יש דרך להתיר את הנדר או את השבועה, אבל הנודר אינו יכול לעשות זאת בעצמו. עליו להתייצב בפני חכם, לפרוש בפניו את כל הסיפור ולבקש התרה לנדרו או לשבועתו. לפעמים גם קורה, שהמצוקה שיצרה ההתחייבות מעיקה יותר מזו שהביאה את האדם לאותה התחייבות. במקרה כזה, אחרי חקירה יסודית שתברר מה הניע אותו לנדור או להשבע ומה גורם לו להתחרט כעת, יש סיכוי שהחכם יתיר אותו מן ההתחייבות שנטל על עצמו. ואם אין נימוק משכנע, החכם יכול גם שלא להתיר.
גם ההתרה של החכם (או שלושה הדיוטות במקרה שאין חכם זמין) נעשית בדיבור. יוצא דבר מעניין; בכוחו של כל אדם, במלים בלבד, לאסור על עצמו דבר שמצד עצמו הוא מותר לו. כמו למשל, להכריז על בשר (כשר למהדרין) שמרגע זה הוא עבורו כבשר קרבן, ובכך הבשר נאסר עליו. הוא יכול להודיע שבמשך השבוע הקרוב - כל מים מלבד מי שתיה, הרי הם עבורו כמי הכיור בבית המקדש. אולי הוא קיווה שבכך ישחרר את עצמו מן הלחץ לשטוף את המכונית או את הבית, אבל בלי לשים לב - באותו דיבור הוא גם אסר על עצמו את מי המקלחת. בקיץ שלנו, קשה מאד לחיות עם זה, אז הוא הולך לחכם שיתיר לו את הנדר כדי שיוכל להתרחץ. סביר להניח שהחכם יתיר לו, כי לא אנושי להניח לו שיסריח בחום הקיץ, אבל באותה הזדמנות הוא גם יודיע לו שמעתה אין כל מניעה שישטוף את המכונית או את הבית, כי התרת נדר, אינה נעשית לחצאין.
התורה אינה אוהבת נדרים. וכבר המליץ החכם באדם (משלי ה'): [ד] טוב, אשר לא-תדר--משתדור, ולא תשלם. חז"ל גם ממליצים לומר 'בלי נדר' בכל עת שאדם מבטיח משהו, האם זו הדרך למתן את הסימפטומים של מחלת הדברת? ואולי לרפא אותה?
כוחה של שתיקה
חז"ל ייקרו מאד את השתיקה. במשנה (אבות ג') אומר ר' עקיבא: סיג לחכמה, שתיקה ובכמה מקומות בתלמוד ובמדרש כתוב: אמרו חכמים, יפה שתיקה לחכמים קל וחומר (שהשתיקה יפה) לטפשים. הם מסתמכים על הפסוק במשלי (פרק י"ז) [כח] גם אויל מחריש, חכם יחשב; אטם שפתיו נבון. נו, שמישהו יספר את זה לפוליטיקאים שלנו. כולם חושבים שהם חכמים ולכולם יש מה להגיד בכל נושא, אז שישתקו?! ובאמת, מה הבעיה בדיבור? מדוע עדיפה שתיקה? מסביר הגאון מוילנא: כי השתיקה הוא תועלת כפל מן הדבור. כי מה שידבר בפה אחד - ישמע בב' אזנים ויראה בב' עינים. וזהו שכתוב "ואת צנועים חכמה" מפני שהוא שומע תמיד חידושים. הוא מדבר על חידושי תורה, אבל זה נכון כמובן בכל התחומים.
לפי זה, במקום לנדור מוטב לשתוק. כי הרי הנדר נועד להעניק לנודר כוח להתגבר על נטיה שלילית כלשהי; אם ילמד לשתוק - יצליח גם להתגבר על כל נטיה שלילית. ואין הכוונה לשתיקה כלפי חוץ בלבד, כלומר להמנע מלומר מלים בפה. הכוונה לשתיקה פנימית, שגם במחשבה לא מגיבים. זו שתיקה המניחה הרבה מקום למלים מן החוץ לחדור אלינו ולהעשיר את עולמנו. והחשוב ביותר, היא מאפשרת לנו להבין את הזולת ואת העולם כמות שהוא ולא למדוד אתו בקנה המדה של עצמנו. הרי העובדה היא שכאשר מדברים - לא שומעים, ובכך מחמיצים את ההזדמנות להבין את הזולת כמות שהוא באמת. כשמדברים במקום להאזין, לעולם לא נצליח להגיע אל הזולת באמת. תמיד הציפיות שלנו ממנו - יגברו על מה שהוא באמת, ולעולם לא תיווצר תקשורת אמיתית בינינו.
הרי זה מה שקורה לנו בינינו ובין עצמנו, וגם עם הפלשתינאים ובכלל. אנחנו כל הזמן מדברים, ולא טורחים לעצור ולו לרגע, כדי להקשיב להם. והם למדו שכאלה אנחנו, ולזכותם ייאמר שהם יודעים לנצל זאת היטב. הם כאילו עובדים עלינו בעינים כל הזמן, אבל יודעים את האמת - שאנחנו עובדים על עצמנו, בכך שמדברים בלי הפסקה ולא מקשיבים להם בכלל. אפשר להמשיך התבוננות זו ולהראות כיצד כל הרעות החולות אצלנו הן תוצאה של דיבורים בלי סוף ואפס שתיקה. כמו למשל, מה היה קורה אם הפוליטיקאים שלנו היו מדברים פחות ומקשיבים יותר? איך אז היו נראים החיים שלנו פה בארץ חמדת?
(מגילה יח/א) דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא ואמרי לה איש כפר גבור חיל: עוד מאז יהודה בן יעקב, יהודה זה שם של גבורה ומלכות. והוא איש כפר גבוריא, כפר הגבורים. איזהו גבור - הכובש את יצרו, מתגבר על יצר הדבור, ושותק. והוא דורש את הפסוק שמתייחס לכאורה לקב"ה, מאי דכתיב (תהלים ס"ה) [ב] לך דמיה תהלה אלקים בציון; ולך, ישלם-נדר. רש"י מפרש שהכוונה לשתיקה האנושית ביחס לקב"ה; מכיוון שלא ניתן להגיע לתכלית שבחיו - מוטב לעשות הכל בשתיקה, וזו התהלה האמיתית. והפסוק מציין כי הדומיה היא בציון, בבית המקדש, שם עבדו הכהנים בשקט מוחלט ושם גם שילמו הנודרים את נדריהם.
אבל מה שחשוב לענייננו, הוא מה שמסיק אותו ר' יהודה איש כפר הגבורים מפסוק זה: סמא דכולה - משתוקא. ובעברית - התרופה לכל החוליים היא השתיקה. כאן כבר ברור שלא מדובר בשתיקה מילולית, כלפי חוץ בלבד, אלא בשתיקה פנימית שתוצאתה היא שתיקה מילולית. כי כדי לשתוק באמת - צריכים קודם להתגבר על מתחים פנימיים הגורמים להמון דיבור בתוך הנפש פנימה. כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא, מלה - בסלע, משתוקא - בתרין. עד כדי כך יקרה השתיקה.
המתח שבין השתיקה לדיבור מתקיים הכי חזק אצל הנביא; לפעמים, תפקידו מחייב הרבה מאד דיבור שכן הוא משמש צינור להעברת מסרים מלמעלה. אלא שכדי לקלוט מסרים אלו, הוא חייב להיות בשתיקה מוחלטת, שתיקה פנימית. זה גם חלק מההכשרה שלו להיות נביא, והדבר מתבטא היטב בהפטרת השבוע (ירמיהו א'). בעת שהוא מתבשר כי נבחר להיות נביא, הוא אומר: אהה ה' אלקים, הנה לא-ידעתי, דבר: כי-נער, אנכי. אבל דוקא עובדה זו - שבעיני עצמו הוא לא יודע לדבר, ולכן הוא שותק - היא המכשירה אותו לנבואה. והנביא כידוע, כל מה שמבטיח - מתקיים, כי הוא שותק, שתיקה פנימית. הלוואי עלינו. אצלנו מדברים ומדברים וקשה למצוא מישהו ששותק. התוצאה היא שהמחלות החברתיות/בטחוניות/כלכליות מחריפות והולכות, עד שנלמד לשתוק.
כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
