בדיקת פוליגרף ואמצעי מיגון 

מדינת ישראל
משרד האוצר - אגף שוק ההון, ביטוח וחסכון

29 במאי 2002 (י"ח בסיון התשס"ב)
שה. 2002-4292

לכבוד,
ממונים על פניות הציבור בחברות הביטוח

הנדון: תוצאות סירובו של מבוטח לעבור בדיקת פוליגרף לעניין בירור חבותה של חברת ביטוח;
טענות בדבר אי קיומם או הפעלתם של אמצעי מיגון ברכב

ליחידה לפניות הציבור פנה מתלונן לאחר שחלפו כארבעה מחודשים ממועד גניבת רכבו ותגמולי הביטוח לא שולמו לו. פניותיו של המבוטח למבטח לקבלת הסברים ולגבי הצעת פשרה שהוצעה לו על ידי המבטח - לא זכו למענה.

משהופנתה התלונה לקבלת תגובת חברת הביטוח הודיעה זו כי קיימות שתי עילות המצדיקות את דחיית התביעה והן:

אי בהירות באשר להתקנת אמצעי המיגון שנדרשו על ידי חברת הביטוח - שהיה אחד מתנאי המיגון שנקבעו על ידי המבטח;

קיים חשד לאי הפעלת אמצעי המיגון שהיו קיימים ברכב.

בנוסף, התברר כי המבטח דרש מבנו של המבוטח לעבור בדיקת פוליגרף, אך המבוטח סרב להיענות לדרישה. חברת הביטוח טענה כי חל עיכוב בטיפול בתביעה - ולמעשה לא חלה שום התקדמות בבירור התביעה - עד לפניה ליחידה לפניות הציבור.

לאחר בירור התלונה, היא הוכרעה כמוצדקת.

ההכרעה

חובתה של חברת הביטוח לברר חבות על פי תביעה שהוגשה על ידי מבוטח

נמצא כי חברת הביטוח הפסיקה את בירור חבותה על פי התביעה שהוגשה על ידי המתלונן, לאחר הסירוב לעבור את בדיקת הפוליגרף. נמצא כי מדובר בליקוי חמור שכן במשך כשנה וחצי לאחר קרות מקרה הביטוח חברת הביטוח אף לא הודיעה את עמדתה החד-משמעית לגבי התביעה. כתוצאה מכך היה המבוטח במצב של חוסר בהירות וחוסר וודאות באשר לגורל תביעתו ולא היתה באפשרותו היכולת לקבל החלטה מושכלת: האם לקבל או לדחות את הצעת הפשרה שהוצעה לו, או לפנות בתביעה לבית המשפט.

יצויין שעמדת היחידה לפניות הציבור, שהובאה בעבר לידיעת חברות הביטוח, היא שסירוב של מבוטח לעבור בדיקת פוליגרף אינו יכול לשמש לכשעצמו נימוק לאי בירור חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, משהוגשה תביעה או לדחיית תביעת הביטוח על הסף - רק מטעם זה. למבוטח עומדת הזכות לסרב לעבור בדיקת פוליגרף, ואין לראות בסירובו לעבור את הבדיקה משום אי שיתוף פעולה עם חברת הביטוח.

נמצא שגם ממכתבי המבטח אל המבוטח, שהובאו לעיוננו, קשה היה ללמוד מהי עמדתו המדוייקת של המבטח לעניין דחיית התביעה: האם עילת הדחיה היתה אי הפעלת אמצעי המיגון שנדרש או שמא העילה היתה בטענה שברכב לא היה אמצעי מיגון נוסף שנדרש.

באשר להצעת הפשרה קבעה היחידה לפניות הציבור כי לא ניתן היה להבין האם היא חלה לגבי ערך הרכב או שהיא חלה גם לגבי מכשיר הרדיו שהיה ברכב ושהיה מבוטח מפני גניבה.

כל זאת, בניגוד להכרעה עקרונית של היחידה לפניות הציבור בדבר חובתו של מבטח לפרט, גם בהצעת הפשרה לגבי איזה חלק מהתביעה היא מתייחסת. על כן, נמצא שהמבטח לא פעל בדרך הראוייה, ולפיכך התלונה נמצאה בעניין זה כמוצדקת.

טענות בדבר אי קיומם או אי הפעלתם של אמצעי מיגון ברכב

שאלה נוספת שעלתה בתלונה זו היתה באשר לזכותה של חברת ביטוח לדחות תביעת מבוטח כאשר עילת הדחיה היא בעניין אי קיומם או אי הפעלתם של אמצעי מיגון ברכב שנגנב.

התלונה, לעניין זה, הוכרעה בהתבסס על בחינת פעולות המבטח בשלב הצעת הביטוח.

המתלונן טען כי בהצעת הביטוח נכתב שברכב יש אימובילייזר ומנעול רב-בריח וכי לא נדרש באותו מעמד להמציא אישור על התקנת מיגון או אישור על המיגון הקיים ברכב ותקינותו.

עוד טען המתלונן כי התנאות המיגון שנכללו ב"רשימה" היו בהתאם להצהרת המבוטח.

היחידה לפניות הציבור היתה בדעה שאם המבטח לא דרש במעמד עריכת הביטוח אישור מיגון, ולא קבע נוהל לווידוא התקנת המיגון שדרש, ואף לא נתן ארכה למבוטח להביא אישור כזה, הרי שהעלאת דרישה כזו לאחר קרות מקרה הביטוח הינה פעולה המעלה ספק בדבר תום הלב של המבטח. זאת, אפילו אם מקרה הביטוח אירע כשבועיים לאחר ההתקשרות בחוזה הביטוח.

החריג לכלל זה, הוא אם יש בידי חברת הביטוח ראשית ראיה כי למבוטח היתה נגיעה למקרה הביטוח, המעבירה חזרה את הנטל למבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח.

בנסיבות שהתבררו בתיק התלונה הספציפי דובר ברכב שהיה מבוטח ברציפות אצל אותו מבטח הן כאשר היה בבעלות קודמת והן בבעלות המתלונן. ההתקשרות בחוזה הביטוח עם המתלונן היתה "גב אל גב" עם העברת הביטוח של הרכב על ידי בעליו הקודמים לרכב בחדש שרכש, והעברת הבעלות למתלונן. הכיסוי הביטוחי שביקש המתלונן היה רחב יותר מזה שהיה בחוזה הביטוח המקורי, ועל כן לדעת היחידה לפניות הציבור חלה חובה על המבטח, שדרש לשנות את המיגון שהיה קיים ברכב והיה ידוע לו, בהיותו מבוטח על ידיו - להקפיד בנושא התקנת המיגון על ידי המבוטח החדש ווידוא קיומו ברכב.

המבטח, לא חלק על טענות המתלונן כי לא דרש שיוצג אישור בדבר התקנת המיגון טרם החלה תקופת הביטוח או כי קצב מועד להצגת אישור כזה, והמתלונן לא קיים את חיוביו במועדים שקבע המבטח. נקבע, כי המבטח גם לא הכליל תנאי כזה בחוזה הביטוח - אף שרשאי היה לעשות כן בהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם-1980. חרף זאת, המבטח רואה כיום בתנאי זה תנאי מתלה לתחולת תוקפו של חוזה הביטוח ומפטיר עצמו מכל חבות כלפי המבוטח. על המבטח היתה מוטלית חובה בנסיבות אלה לפעול על פי הוראות סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), אך הוא לא הודיע מיוזמתו על עמדתו על פי ההוראות הקבועות בסעיף זה ולא הוכיח לנו מדוע מבטח אחר לא היה מבטח את הרכב בתנאי המיגון שהיו בו לטענתו. כן קיים ספק בדבר החלת הוראות סעיף 8(1) לחוק, שלפיהן מנוע המבטח להפעיל את הסנקציות כנגד המבוטח לפי סעיף 7 לחוק.

בתיק התלונה הספציפי הכריעה היחידה לפניות הציבור כי על המבטח לשלם למבוטח את מלוא תגמולי הביטוח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.


בכבוד רב,

דני צור
מרכז בכיר

העתק:
מר אייל בן-שלוש - ממלא מקום הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון, משרד האוצר
עו"ד רחל רטוביץ - סגנית בכירה לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, משרד האוצר

מסמך 306