כספי ביטוח וקופת גמל אינם חלק מהירושה 

אליעזר ברנשטיין פתח בשנת 1975 חשבונות בקופות התגמולים תמר וגפן של בנק דיסקונט.

במהלך השנים נולדו לאליעזר נכדים- ילדיו של בנו לאון מנישואים ראשונים ומנישואים שניים.

במסמכי פתיחת החשבונות בקופת תמר, רשם אליעזר כי המוטב יהיה בנו והוסיף כי אם הבן ימות לפניו יזכו בכספי הקופה יורשיו החוקיים של הסב אליעזר.

בקופת גפן רשם אליעזר כי המוטב יהיה הבן ולא יסף. כאן לא נקבע מה יקרה אם הבן ימות לפני אביו.

בעת מתן ההוראות על-ידי אליעזר, לא הסדירו עדיין תקנוני קופות הגמל את השאלה למי ישולמו הכספים שנצברו בקופות-הגמל במקרה בו המוטב ילך לעולמו לפני מותו של העמית.

שתים עשרה שנה לאחר שאליעזר פתח את החשבונות בקופות הגמל שונו התקנונים באסיפה הכללית של קופות-הגמל.

בתקנונים נקבע כי אם המוטב ימות לפני העמית, יזכו בכספי הקופה יורשיו של המוטב דווקא.

בשולי הדברים ייאמר כי גם חוק חוזה הביטוח מעדיף במקרה כזה את בן זוגו או צאצאיו של המוטב. לעומת זאת גישת בית המשפט העליון הייתה כי במקרה כזה יש לשלם את הכספים ליורשי העמית (ע"א 91/89 שטרווה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד מז (1) עמוד 625).

כשמונה חודשים לאחר שינוי התקנונים נפטר הבן לאון.

בצוואתו ציווה לאון את רכושו לאשתו ולילדיו מנישואיו השניים.

שבע שנים לאחר פטירת הבן הלך גם סבא אליעזר לעולמו.

גם הסב השאיר אחריו צוואה. גם הוא ציווה את רכושו לנכדיו-ילדיו של הבן ליאון. אולם הסב העדיף להשאיר את עזבונו באמצעות הצוואה לילדיו של לאון מנישואיו הראשונים.

הנכדים נבחרי האב והנכדים נבחרי הסב לא השכילו להגיע להבנה ביניהם.

המחלוקת הגיעה אל השופט עדי אזר, בבית משפט השלום בתל אביב.

השופט אזר מצא, שהוראת הסב לקופת תמר, בה ציין במפורש כי המוטב הוא הבן או יורשיו החוקיים של הסב, היא ברורה על-פניה. על-פיה יש להעביר את הכספים שנצברו בקופה זו ליורשי הסב.

מנגד סבר השופט אזר, בהסתמכו על התקנון כפי שתוקן, כי בהעדר הוראה אחרת, יש לשלם את הכספים שנצברו בקופת גפן ליורשיו של המוטב-הבן.

נבחרי הסב לא הסתפקו בזכייתם בכספי תמר ולא ויתרו על הכספים בקופת גפן. הם פנו לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי מצא, כי העמית-הסב לא השתתף באסיפה הכללית בה שונה התקנון, כי בדיון לא הייתה התייחסות ספציפית לשינוי התקנונים, וכי דבר השינוי לא הודע לעמיתים.

בית-המשפט המחוזי סבר כי הואיל ובתקנונים הוכנס שינוי מהותי, הפוגע בזכות העמית לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו, אזי קופות-התגמולים היו חייבות להודיע לעמיתיהן על השינוי.

כל עוד לא ניתנה הודעה, לא חל התיקון על העמית.

על-יסוד מסקנתו זו, ועל רקע גישת בית המשפט העליון בפרשת שטרווה, קבע בית -המשפט המחוזי, כי הנכדים שנקבעו בצוואתו של הסב הם הזכאים לקבל את הכסף שנצבר בקופת גפן.

על החלטה זו ביקשו הנכדים שנושלו לערער לבית המשפט העליון.

הנכדים שנושלו הפנו את תשומת לב השופטת דליה דורנר לטפסי הבקשה להתקבל כחבר בקופות-התגמולים עליהם חתם הסב. הוא הסכים להיות כפוף לתנאי התקנון כפי שייקבעו מעת לעת.

עוד טענו, כי בדרך בה התנהל הדיון בבית-משפט השלום, אשר הסתמך על התקנון המתוקן, לא עמדה לדיון השאלה מה היה בעצם רצונו של הסב.

לפיכך, נמנעה מהם האפשרות להביא ראיות המוכיחות כי רצונו של הסב היה להועיד את הכספים דווקא להם.

השופטת דליה דורנר בבית-המשפט העליון, לא הסכימה לתת לנכדים המנושלים רשות לערער. לדעתה בית המשפט המחוזי לא ביסס את מסקנתו על רצונו של העמית, אלא על גישת בית המשפט העליון בפרשת שטרווה הקובעת כי הזוכים הם יורשי העמית.

לגוף העניין, הוסיפה השופטת, ספק אם לתיקון תקנון, הקובע הסדר חדש בדבר נהנים, יש תחולה רטרואקטיבית.

ודאי שאין לו נפקות, אם לא ניתנה הודעה בכתב על השינוי לכל עמית ועמית, תוך מתן אפשרות לאותו עמית לשנות את ההוראות שנתן לפני התיקון.

רע"א 4227/99 ליאורה ברנשטיין ואח' נגד נופרת ברנשטיין ואח' תמר קופת תמלוגים מרכזית בע"מ וגפן קופת תמלוגים בע"מ ניתן ביום 13.3.2000.

הערה:

ההנמקה שעמדה ביסוד החלטתו של בית המשפט העליון מעוררת, לעניות דעתנו, אי נוחות.

אכן ההחלטה על שינוי התקנונים לא נשלחה אל הסב, אליעזר ברנשטיין. אך ייתכן שנודע לו עליה בדרך אחרת.

ייתכן כי כאשר שינה את צוואתו, יצא הסב מנקודת הנחה ואולי גם קיבל על כך ייעוץ משפטי נכון כשלעצמו, כי חוק הירושה קובע שהצוואה שהוא עושה לא תחול על כספי קופות הגמל. לכן ממילא הצוואה לא תשפיע על המוטבים שנקבעו בתקנוני קופות הגמל.

יש בהחלט הגיון בטענה כי הסב סבר שעל פי התקנון ילכו כספי קופות הגמל ליורשי הבן, דהיינו לנכדים מנישואיו השניים ולכן ציווה הסב את יתר רכושו לנכדים מהנישואים הראשונים. מדוע לשלול מהנכדים להביא עדויות על רצונו של הסב?

בית המשפט העליון גם חייב את הנכדים שנדחקו מכספי הקופות בהוצאות משפט כלפי בנק דיסקונט. האם לא היה זה מן הראוי לשלול הוצאות מבנק ששינה, כך לפחות לפי גישת בית המשפט העליון, את התקנונים באופן בלתי חוקי וגרם להתדיינות מיותרת?

בכך לקו הנכדים שנושלו מכל הכיוונים. בשל פגמים בפעולת הבנק (אי הודעות פורמליות לעמיתים) נשללו מהם כספי התגמולים, למרות שייתכן כי הסב הסתמך על פעולה פגומה זו וחשב שהיא תקינה, שהרי בנק מכובד מקט בה. בנוסף הם גם חויבו בתשלום הוצאות לאותו בנק שכשל.

זו יכולה הייתה להיות דווקא הזדמנות לעשות סדר בסוגייה זו, שאי הבהירות בה רבה. חבל שבית המשפט העליון לא ניצל את ההזדמנות לדון בסוגייה לגופו של עניין ובכך לחסוך אלפי שעות התדיינות במשפטים עתידיים.
מסמך 304