השקרים האחרונים של הגוף - יומן קריאה 

בדרך כלל, כאשר אני נהנית מספר, מתפשטת בגופי הרגשת נעימות וציפייה לקראת המילים שאקרא, השפה היפה, העולם שאשקע בו, המחשבות והתובנות שיתעוררו בי. אולם, בכל פעם שלקחתי לידי את ספרה של גיל הראבן "השקרים האחרונים של הגוף" הרגשתי כבדות. חשתי כמי שמכרה אוחזת אותה בזרועה, בנואשות, על סף ההיסטריה, מטלטלת אותה ומבקשת בקול מתחנן "את חייבת לשמוע מה שיש לי לספר לך, את חייבת לשמוע, יש לי משהו לספר לך". וכך כמו אדם הלכוד בסיפורו של אחר, נלכדתי אני בידי אלינור, גיבורת הספר, המתארת לי את קורותיה ולא מרפה עד שתסיים את סיפורה.

אלינור ברנדיס, סופרת מוערכת, בעלת טור פופולארי בעיתון, אמא לשני בנים בוגרים, מקיימת שגרת חיים מאושרת ושלמה עם בעלה עודד. החיים מתנהלים במסלול הרגיל, מעשי חולין, עבודה בית משפחה, עיסוק בפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום. עד לאותו רגע בו מגיעה שיחת טלפון אחת המעוררת שדים רדומים מרבצם ומחזירה את אלינור שלושים שנה לאחור.
אלינור ואחותה אלישבע, גדלו במלון המשפחתי הקטן אותו ניהלו הוריהם. אלישבע הבכורה, אלינור הצעירה, אלישבע איטית מעשה ומחשבה, אלינור זריזה וחדה. אלינור מבקשת ללמוד בפנימיה, אלישבע נשארת בבית, ובין אימה ההיפוכונדרית לאביה החלש, היא נופלת קורבן לאינוס והתעללות נפשית מתמשכים על ידי הדוד, ארון גוטהילף, אחי האם, הסטוריון בעל שם, אשר בא להתארח במלון המשפחתי בירושלים כדי לכתוב ספר.

אלינור נושאת עימה במשך שנים את הטראומה המשפחתית. האונס כשלעצמו איננו סוד, הקוראים מתוודעים אל המקרה כבר בדפיו הראשונים של הספר, וכך גם עודד ומשפחתו אשר שומעים את סיפור השבר המשפחתי שלה מיד בתחילתו של הקשר.
אולם, כל השנים היה סיפור האונס שייך לאלישבע. אלישבע נאנסה, אלישבע הושפלה, אלישבע חשפה את סודה, אלישבע השתגעה, אלישבע השתקמה. ואילו הראבן מביאה את סיפורם של קורבנות המעגל השני וחושפת את הסוד האמיתי שאלינור נושאת כל השנים - רגשות האשם שלה על יחסה לאלישבע, הלקאה עצמית על החידלון של הוריה אל מול האסון של אחותה, אימה שהתאבדה, אביה שהיגר לארץ אחרת ונשא אישה חדשה, ומעל לכל, אלישבע שמחלה לצורר נפשה, ולכל קרוביה שלא היו שם איתה כשנזקקה. ואלינור? האם גם היא תוכל למחול, או שמא תבקש נקמה?

דרך דיבורה מתבררת אלינור כדמות אנושית ואמיתית, אשר לוקחת אותנו פנימה לעומקה, לא מוותרת לנו על שביב מחשבה, על גחמה, על מניע או מעשה. חשופה ללא כחל ושרק, בחוזקתה ובחולשתה, בטוב ובמרושע אישה וילדה, שלמה ושבורה.
סגנון הכתיבה בו בחרה הראבן, סיפור בגוף ראשון, אינו מאפשר מנוחה. כאילו כל הזמן הקורא נמצא בשיחה. אין זמן מחשבות והרהורים, אין פרקים של רפלקציה, אין תיאורים שאפשר לנוח בהם קמעה מן השיחה המעייפת. ובדומה לספרו של הדוד, כך גם היא, כותבת ביוגרפיה כאוטוביוגרפיה, מבלבלת את הקורא בין הזהות של אלינור לזהותה שלה כסופרת, במיוחד לאור הפתיח המבלבל בין היוצרות, לרגע נפלתי בפח וחשבתי אותן לאחת. כשם שאלינור מערבבת בין הדמויות של דודה ומושא מחקרו.

הראבן מעזה לגעת באחד הטאבואים הגדולים הקשורים בשואה, בעדינות וברגישות היא יוצרת הקבלה בין השואה הגדולה לבין השואה הפרטית של אלישבע, בין היטלר לדוד הצורר, בין פשעי המלחמה ההיא לפשע שבוצע בנערה. בחוכמה רבה היא עושה זאת, אין היא מניחה את הדברים כפשוטם אלא רוקמת את ההקשר דרך עיסוקו של הדוד ההסטוריון, ובחינת הספר שכתב באותה עת "בגוף ראשון: היטלר". ואומרת - וזהו לדעתי המסר המרכזי של הספר - ישנם פשעים שהם מחוץ למגרש המשחקים המוסרי, כאלו שאין עליהם מחילה.

גיל הראבן, כותבת מגוונת בז'אנרים שונים, ספרות ילדים, מד"ב, רומנים, מתח ותיעודי. חברה באקדמיה ללשון עברית. זהו ספרה השלושה עשר, יצא בהוצאת אחוזת בית, 2008.