חורבן בית המקדש השני 

חורבן בית שני

בניית בית המקדש
חמישים ושתיים שנה שממה ארץ ישראל מבניה, עד שהכריז כורש, מלך פרס, לכל היהודים שהוא מאפשר להם לעלות לירושלים. זו היתה תחילתה של הישועה, אולם עדיין הייתה ארוכה הדרך לסיום הגלות.
לאחר שמונה עשרה שנה, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3408 לבריאת העולם חזר חלק קטן לארץ ישראל (שיבת ציון) במנהיגותם של עזרא ונחמיה הם בנו את בית המקדש השני. זה היה בזמן מלכות דריווש, מלך פרס, בנה של אסתר המלכה.
שמחה גדולה שררה בעת הקמת בית המקדש. בג' באדר, יום חנוכת הבית, עמדו הלוויים על דוכנם ושוררו בשמחה: "מזמור שיר חנוכת הבית", וכל העם ענה לזמרתם.

שנאת חינם
ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. כל עוד היו בני ישראל מאוחדים, עמד בית המקדש, אולם כשהתפלגו והסתכסכו, ונוצר פירוד ופשטה שנאת חינם, בטל כח קיומו של בית המקדש, והוא נחרב.
כשמת אביהם של הורקנוס ואריסטובלוס, החלו ביניהם קרבות גדולים ומלחמות על ירושת כיסא המלוכה. אריסטובלוס קרא לעזרת שליט רומי שעלה על ירושלים בחיל כבד, וערך עליה מצור, כשאריסטובלוס נלחם עמו מבחוץ והורקנוס מבפנים.
בסופו של הקרב, נפלה ירושלים בידי הרומאים ונערך בה טבח קשה מאד. הרומאים שלטו בארץ ומינו נציבים רשעים ששלטו ביהודים באכזריות.
גם בתקופה זו, למרות השלטון הרומי, המשיכו להתנהל סכסוכים פנימיים בין היהודים ושנאת חינם שררה בירושלים. העם התפלג, חלקו היה בעד שלום וכניעה לרומי, ואילו דעת ה"בריונים" הייתה בעד מרד ברומאים, גירושם מהארץ ומלחמה בהם. קבוצות אלו לא נשמעו לדעת תורה, אלא עשו ככל העולה על רוחם.

ארבעים שנה לפני החורבן
ארבעים שנה קודם החורבן, הוסיף המצב והחמיר. בעקבות מקרי הרצח הרבים, החליטו חכמי הסנהדרין להימנע מלדון בדיני נפשות. לצורך זאת, הם עקרו ממושבם בלשכת הגזית למקומות אחרים, שכן רק סנהדרין היושבת בלשכת הגזית, יש באפשרותה לדון בדיני נפשות.
כשראה הבורא את מעשיהם של ישראל, שלח להם איתותים כדי שיבינו את חומרת מעשיהם וייטיבו את דרכם:
מדי שנה, ביום כיפור, היה על הכהן הגדול לקחת שני שעירי עיזים ולעשות ביניהם גורל איזה מהם יוקרב כקרבן לה', ואיזה ישתלח לעזאזל ככפרה על עם ישראל. כאשר עשו ישראל את רצון ה', תמיד היה השעיר שבצד ימין עולה לה', אולם ארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל בשמאל לא בימין.
כמו כן, בכל שנה, ביום הכיפורים, קשר הכהן לשון של זהורית - צמר צבוע באדום, על קרני השעיר המשתלח לעזאזל ועל פתח האולם שלפני ההיכל. כאשר התקבלה תשובתם של ישראל לפני ה' ונמחלו עוונותיהם, הלבינו שני לשונות הזהורית כשלג, וכך ידעו ישראל שהתקבלה תשובתם. אולם ארבעים שנה קודם החורבן לא היה לשון הזהורית מלבין.
איתות נוסף, כשעשו ישראל את רצון הבורא, דלק הנר המערבי של המנורה במשך עשרים וארבע שעות, למרות שהייתה בו כמות שמן המספיקה רק עד הבוקר, כיתר הנרות. מנר זה הדליק הכהן הגדול את יתר הנרות ביום שלמחרת. אולם ארבעים שנה קודם החורבן כבה הנר המערבי בבוקר יחד עם כל הנרות.
חכמי ישראל צפו כי החורבן הולך וקרב. היה בירושלים צדיק אחד בשם רבי צדוק. במשך ארבעים שנה היה רבי צדוק שרוי בתעניות, שלא תיחרב ירושלים. גופו נחלש והכחיש מאוד מהתעניות הרבות, עד שכל אוכל שהיה אוכל היה נראה כלפי חוץ. כשהוצרך לאכול כדי להחיות את נפשו, הביאו לו תאנה והיה מוצץ את המיץ שבה וזורק את התאנה.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
מעשה באדם שהיה לו חבר בשם "קמצא", ושונא בשם "בר קמצא". באחד הימים, ערך משתה בביתו וציוה על משרתו להזמין את חברו קמצא. אולם המשרת טעה והזמין בטעות את בר קמצא שונאו. כשהבחין בעל הבית בבר קמצא שונאו המשתתף בסעודה, כעס עליו מאד וקרא לעברו: "מה אתה עושה כאן? צא מיד מביתי! הרי שונאי אתה". התבייש בר קמצא לצאת מהסעודה בנוכחות כולם והתחנן: "כבר הגעתי לכאן, הנח לי להישאר ואשלם עבור מנתי", אולם בעל הסעודה לא הסכים. התחנן בר קמצא ואמר: "מוכן אני לשלם לך חצי מהוצאות הסעודה", אך גם לכך לא הסכים בעל הבית. "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה", התחנן בר קמצא, אולם בעל הבית לא הסכים גם לזאת. הוא תפס את בר קמצא והוציאו בכלימה מביתו.
נעלב בר קמצא ואמר: "מכיוון שבסעודה זו ישבו חכמי ישראל ולא מחו בבעל הבית על הבושה שגרם לי, סימן שנוח להם הדבר. אלך ואלשין עליהם בפני המלך".
מיד הלך אל נירון, קיסר רומא, ואמר לו: "יהודי ירושלים מורדים בך. אם תרצה להווכח באמיתות דברי, שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו".
שלח הקיסר עם בר קמצא איל משובח, כדי להקריבו בבית המקדש. בדרך הטיל באיל מום קל ופסל את הקרבן אותו מלעלות על המזבח. ואכן, כשהגיע בר קמצא לבית המקדש, דחו החכמים את קרבנו של הקיסר. כשסיפר בר קמצא לקיסר שחכמי ישראל סירבו להקריב את קרבנו, הבין שישראל מרדו בו והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

נירון קיסר בורח
כשהגיע נירון קיסר לירושלים, זרק חץ לצד מזרח, אולם החץ חזר ונפל בירושלים. זרק חץ לצד מערב, חזר החץ ונפל בירושלים, וכך לארבע רוחות העולם. מכך הבין שה' ייתן את ירושלים בידו, אולם עדיין היסס אם להלחם בה או לא.
ראה נירון ילד קטן, אמר לו: "פסוק לי פסוק מתורתכם". אמר לו הילד: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל כ"ה, י"ד). פחד נירון קיסר ואמר: "הבורא רוצה להחריב את ביתו, ובחר בי להיות שליחו הרע, אולם אחר כך יתנקם בי". מיד שלח שליח אחר והוא עצמו נמלט והתגייר. לימים, יצא מצאצאיו רבי מאיר בעל הנס.

ממלאים את המחסנים
במקום נירון קיסר נשלח מרומא אספסיינוס. הגיע עם חמש מאות אלף חיילים, ובדרכו הצטרפו אליו חיילים נוספים מאלכסנדריה, בראשותו של בנו, טיטוס. הם התחילו את מסע הכיבוש בארץ מהגליל. כבשו את ציפורי, את יודפת ועוד ערים נוספות, ופנו לעלות לירושלים.
כשנודע בירושלים על בואם של הרומאים, ניכרה תכונה רבה בעיר כדי לקדם את פני הרעה. בירושלים היו שלושה עשירים צדיקים, מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי: נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. עשירים אלו מילאו את מחסניהם כדי לספק מזון ליושבי ירושלים בעת המלחמה. אחד מילא את מחסניו בחיטים ובשעורים, השני - ביין, במלח ובשמן, ואילו - השלישי בעצים. בידם היתה כמות מספקת לפרנס את תושבי ירושלים במשך עשרים ואחת שנה.
נוסף לכך, הם התכוננו למלחמה וביצרו היטב את חומות העיר לקראת בואו של הצבא הרומאי.

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"
כשעלה אספסיינוס על ירושלים, הוא עמד חסר אונים מול חומותיה הבצורות והחליט להקיפה במצור. חכמי התורה שבירושלים רצו לכרות ברית שלום עם הרומאים ולהינצל, אולם קבוצת ה"בריונים" סירבה להיכנע ורצתה לצאת ולהלחם עם הרומאים.
הבריונים העמידו משמר כבד ליד חומות העיר, כדי לא לאפשר לאיש מבני העיר לצאת לעשות שלום עם הרומאים. בנוסף, הם אף שרפו את כל אוצרות החיטים והשעורים כדי להמריץ את תושבי ירושלים לצאת ולהילחם. היה זה מעשה מר ונמהר, שכן מאותו יום, התחיל רעב נורא ואיום בירושלים.
הרעב הלך וגבר עד שהגיע למצב קשה מנשוא והתקיים בהם הפסוק: "דבק לשון יונק אל חיכו בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם" (איכה ד', ד').
יוסף בן מתתיהו (מחבר הספר "יוסיפון") מתאר את הרעב ששרר בירושלים בשעה שנכנס אליה: "הגגות היו מלאי נשים ועוללים גוועים... נערים ובחורים נפוחי רעב תעו כצללים בשווקים ונפלו מעולפים לארץ, איש לא ספד למתים, כי הרעב דיכא את כל רגשות האדם..."

רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים
היהודים החליטו לשחד את החיילים הרומאים שיתנו להם מעט מזון. הם שלשלו מחוץ לחומה קופת דינרי זהב, ותמורתה העלו להם החיילים הרומאים קופת חיטים. אולם במשך הזמן הביאו להם הרומאים שעורים במקום חיטים. לבסוף, העלו להם קופת תבן.
כשראה רבי יוחנן בן זכאי את אנשי ירושלים מבשלים תבן ושותים את מימיו, אמר: "בני אדם שאוכלים מאכלות כאלו יוכלו להלחם באספסיינוס? לא יתכן לתת למצב זה להמשך. עלי לצאת מהעיר ולהכנע לפני הרומאים".
קרא רבי יוחנן בסתר לבן אחותו, אבא סיקרא, שהיה ראש בריוני ירושלים, ואמר לו: "עד מתי אתם עושים כך וממיתים את יושבי ירושלים ברעב?" השיב לו אבא סיקרא: "מה אעשה? אם אומר לבריונים דבר, מיד יהרגוני. סיכמנו בינינו לא לתת לאיש לצאת מירושלים, אלא אם כן הוא מת".
אמר רבי יוחנן: "אם כן, הוציאני כאילו אני מת".
הסכים אבא סיקרא ואמר: "כדי שלא יגלו את התרמית, עשה את עצמך חולה, ולאחר מכן יפרסמו שרבי יוחנן בן זכאי מת. תלמידיך יישאו את ארונך, וכך תוכל לצאת מהעיר".
שמע רבי יוחנן בן זכאי לעצתו ועשה עצמו כחולה. כעבור מספר ימים התפשטה בעיר השמועה שרבי יוחנן נפטר לבית עולמו. תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושוע, שהיו שותפים לסוד, נשאו את מיטתו והוליכוהו לשערי ירושלים. אמרו להם השומרים: "מי זה?" אמרו להם: "רבי יוחנן בן זכאי. עלינו להוציאו כעת, לפני השקיעה, שכן אין משאירים את המת בלילה בירושלים ללא קבורה" .
בקשו הבריונים לדקור את גופו של המת ולוודא שאכן מת הוא ואין מדובר בתרמית, אולם אבא סיקרא היסה אותם ואמר להם: "אם תעשו זאת, יאמרו שהבריונים העזו לדקור את גופת רבם. דבר זה לא יוסיף לנו תמיכה מהעם". שמעו הבריונים לקולו ופתחו את השער כדי שיצאו.

רבי יוחנן בן זכאי מתייצב לפני אספסיינוס
הוליכו התלמידים את ארונו של רבי יוחנן לאספסיינוס. כשפתחו את הארון, עמד רבי יוחנן בן זכאי לפניו ואמר לו: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך!"
אמר לו אספסיינוס: "מחויב אתה בשתי מיתות. על שקראת לי מלך, והרי כך מרדת במלך רומי. וכן, אם מלך אני, למה לא הגעת אלי עד כה?"
ענה לו רבי יוחנן: "דע לך, שבאמת מלך אתה. שכן אילו לא היית מלך, לא הייתה ירושלים נמסרת בידך, שהרי נאמר: 'והלבנון באדיר יפול' (ישעיה י', ל"ד), ואין אדיר אלא מלך. ובעניין מה ששאלת, מדוע לא באתי עד עכשיו, משום שלא הניחו לי הבריונים לצאת מירושלים".
בתוך כדי כך בא שליח מרומי ואמר לאספסיינוס: עמוד, כי מת המלך, והחליטו גדולי רומי להמליך אותך במקומו בדיוק באותו רגע נעל אספסיינוס את מנעליו. הוא כבר נעל את נעלו הראשונה, אולם כשביקש לנעול את הנעל השניה, לא הצליח, שכן רגלו לא נכנסה לתוך נעלו. רצה לחלוץ את הראשונה, אך גם זאת לא הצליח, שכן רגלו נשארה תקועה בתוך הנעל. שאל אספסיינוס את ר' יוחנן לפשר הדבר. אמר לו: "שמועה טובה תדשן עצם", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את רגלך האחת מהנעל, ולהכניס את רגלך השניה לנעלך. "מה אעשה עכשיו"? שאל אספסיינוס. השיב לו רבי יוחנן: יביאו לפניך אדם שאתה שונא אותו, ואז - "רוח נכאה תיבש גרם" (משלי י"ז, כ"ב), רגליך תחזורנה חזרה לגודלן הרגיל, ושוב תוכל לנעול את נעלך. עשה אספסיינוס כדבריו, ואכן נכנסה רגלו השניה לנעל.
אמר אספסיינוס לרבי יוחנן: "עלי ללכת לרומי לנהל את ענייני המלכות. אותיר כאן את צבאי להלחם בירושלים, אולם מאחר שנהניתי מאוד מחוכמתך, יש באפשרותך לבקש ממני בקשה ואתן לך".
ידע רבי יוחנן, שאם יבקש ממנו לא להלחם בירושלים, לא תתמלא בקשתו. לכן ביקש שלוש בקשות כדי להציל את עולם התורה ואת קיומו של עם ישראל: "תן לי את יבנה, שהיתה עיר מלאה בחכמים, ואת חכמיה, ולא יהרגו אותם. תותיר את השלשלת של רבן גמליאל, ותן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק.
נענה אספסיינוס לבקשותיו של רבי יוחנן. שלח רבי יוחנן את תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע שיביאו את רבי צדוק, כדי שידאגו לרפואתו. הלכו ומצאו אותו בפתח השער. כשבא, עמד רבי יוחנן לפניו ביראת כבוד. אמר לו אספסיינוס: "לפני זקן כושל זה אתה עומד"? אמר לו: "דע לך, כי אילו היה בעיר עוד אדם אחד כמוהו, לא היה ביכולתך לכבוש את העיר, אף אם היית בא עם צבא כפול ממה שיש לך עכשיו". שאל אותו אספסיינוס: "מדוע הוא כחוש כל כך"? אמר לו: "מחמת צומות ותעניות". שלח אספסיינוס והביאו רופאים, האכילו אותו מעט מעט והשקו אותו מעט מעט, עד שחזר לאיתנו.

הבקעת חומות ירושלים
אספסיינוס חזר לרומי ומינה את טיטוס בנו לנהל את המלחמה בירושלים. באסרו חג פסח שנת ג' תתכ"ח החלה המלחמה. טיטוס החליט לפעול בכל כוחו לפרוץ את חומות ירושלים. הוא התחיל להפעיל את "אילי הברזל" - קורות עץ שבראשן מתכת, המנגחות את החומה. היו לו בליסטראות שהעיפו בכח רב סלעים במשקל שלושים וחמשה ק"ג למרחק שלוש מאות מטרים.
ביום ז' באייר הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית של ירושלים.
כאשר פרץ את החומה, קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מהמצודות האלו. כי מה תעשינה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?!"
בימים הבאים נגחו טיטוס וצבאו את "החומה השניה", וכעבור מספר ימים, הובקעה גם חומה זו. כעת נותרה רק חומה אחת כמגן על הר הבית. חומה זו היתה חזקה יותר מקודמותיה, ועליה נבנה "מבצר אנטוניה" שהיה חזק במיוחד והגן על בית המקדש ועל העיר כולה.
בתחילת חודש תמוז התחילו הרומאים להשתלט על מבצר זה, והיהודים נלחמו בהם בחירוף נפש. הפילוגים בעם נשכחו, וכולם כאיש אחד נלחמו בחירוף נפש להגן על העיר. התנהלו קרבות קשים ביותר, אולם כבר נגזרה הגזירה, וביום י"ז בתמוז נהרס מבצר אנטוניה, ונוצרה פרצת דרך להר הבית.

מאבקים אחרונים
למרות שהר הבית נפרץ, עדיין היה בית המקדש מבוצר, הכהנים התבצרו בו והמשיכו את עבודת בית המקדש במסירות נפש. שלושה שבועות התנהלה המלחמה על הר הבית, מי"ז בתמוז עד ט' באב. בכ"ז בתמוז שרפו היהודים את האולמות המחברים בין מבצר אנטוניה לבית המקדש, כדי למנוע מהרומאים את הגישה לבית המקדש. בשריפה זו נהרגו חיילים רומאים רבים שניסו לעבור דרך האולמות.
אולם גם דבר זה לא הועיל. בב' באב התקרבו הרומאים לבית המקדש והחלו לנגח את חומת המקדש באילי הברזל. אבל החומות היו כה חזקות, עד שהאבנים לא זעו ממקומן וגם שערי החומה נשארו על מכונם. הם הקימו סולמות מול החומות וטיפסו עליהם כדי לקפוץ אל בית המקדש. אולם היהודים הדפו את הסולמות אחורנית.
הרומאים לא התייאשו והציתו אש באולמות שעל יד העזרה. כשראו היהודים את האש האוחזת בהיכל, נפלו עליהם פחד ואימה. בשעות הבוקר של יום ט' באב נערך הקרב האחרון על בית המקדש. היהודים הגנו בגופם, תשושים, עייפים ומורעבים, על קודש הקודשים, ההיכל, העזרה והלשכות.
חייל רומאי הצליח להשליך לפיד אש בוער אל חלון אחת הלשכות שבבית המקדש והאש נאחזה במקדש. היהודים לא חסו על חייהם, פרצו אל האש וניסו לכבותה, אולם הגזירה נגזרה. בט' באב ובי' באב עלו הלהבות השמיימה לקול זעקותיהם של בני ציון שליבם לא עמד במחזה הנורא של חורבן בית המקדש. רבים הפילו עצמם לתוך הלהבות הבוערות, כיוון שלא יכלו לשאת את המראות הכואבים. הרומאים פרצו לבית המקדש, הרגו את כל הנקרה בדרכם וטימאו את בית ה'.
ירושלים חרבה עד היסוד. רבבות נטבחו באכזריות איומה ורבבות אחרים נתפסו בידי חיילי רומי. היהודים ניסו להסתתר בין חורבות העיר ובמנהרות שמתחת לאדמה, אולם יד הרומאים השיגה את כולם.

גאוותו של טיטוס
טיטוס הרשע נכנס בגאווה לבית המקדש ועשה בתוכו תועבות נוראות בביזיון נורא. הוא התגאה על ה' ואמר: "אינו דומה זה שנלחם במלך במדבר ומנצח, לזה שעושה מלחמה בארמון המלך ומנצח. הנה ניצחתי את ה' בתוך ביתו!" נטל טיטוס את הפרוכת בביזיון, קרע אותה, עשה ממנה שק והניח בה את כלי המקדש כדי להציגם בעירו.
מלווה בחייליו ועטור ניצחון הפליג טיטוס בספינה עם כלי בית המקדש כדי להתפאר ולהשתבח בעירו. לפתע בא גל גדול ואיים להטביע את הספינה. אמר טיטוס: "אלוקיהם של אלו, אין גבורתו אלא במים. את דור המבול הטביע במים, את פרעה הטביע במים ואת חיילי סיסרא הטביע במים. כשהייתי בביתו וברשותו לא יכל להילחם בי, ואילו כעת רוצה הוא להטביעני במים. אם באמת גיבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עימי מלחמה". יצאה בת קול ואמרה: "רשע בן רשע! בריה קטנה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה".
כשהגיע טיטוס לרומי, החליט לערוך תהלוכת ניצחון גדולה. הוא בחר בשבע מאות בחורים יהודים גבוהים וחזקים, כבל אותם בשלשלאות ברזל, והוליכם בראש התהלוכה כשהם כפופים, מדוכאים ומושפלים. לפניהם שם את יוחנן מגוש חלב ואת שמעון בר גיורא, מנהיגי המרד. השבויים נאלצו לשאת על גבם את כלי בית המקדש ולהציגם לעין כל.
לכבודו של טיטוס הוקם שער הנקרא "שער טיטוס". בתבליטי השער ניתן לראות עד ימינו את תהלוכת הניצחון ואת שבויי יהודה מובילים את כלי המקדש. כמו כן, טבעו הרומאים מטבע מיוחדת לכבוד נצחונם.
בצד אחד נחקקה שמותו של הקיסר, ובצד השני אשה שידיה כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר. מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".
טיטוס לא הסתפק בכך. הוא כינס בבנין הקוליסאום הענק שברומא כחמישים אלף איש. עם הישמע תרועת החצוצרה, הושלכו אל הזירה שבויי מלחמה רבים שהיו טרף לשיניהן של חיות טרף מורעבות. .

"אל נקמות ה'"
הקב"ה רצה להוכיח לטיטוס שניצחונותיו היו אך ורק מאיתו וברצונו, והוא נבחר רק כדי להכות ולהוכיח את עם ישראל על חטאיהם. כשחפץ ה' במפלתו של הרשע, אפילו בריה קטנה כיתוש יכולה להשפיל אותו ולמרר את חייו.
באחד הימים, נכנס יתוש לחוטמו של טיטוס ולא עזב אותו במשך שבע שנים. כל אותן שנים ניקר היתוש במוחו של טיטוס והטריף את דעתו. לא הייתה לו מנוחה ביום ובלילה, וכאבי ראש עזים תקפו אותו כל ימי חייו.
פעם, כשעבר טיטוס סמוך לחנותו של נפח, שמע היתוש את קול דפיקות הפטיש והשתתק. אמר טיטוס: "אם כן, יש תקנה. הביאו נפח לארמוני ויכה לפני". במשך שלושים יום עשה כך, אולם היתוש התרגל לקולות אלו והמשיך בזמזומיו ובניקוריו עד יום מותו של טיטוס. כשפתחו את ראשו, מצאו בתוכו יתוש בגודל ציפור דרור שמשקלה שני סלעים.
גם העיר רומי וערים נוספות נענשו בימי טיטוס, באו עליהן פורענויות שונות: רעידות אדמה, שריפות, מגיפות והתפרצויות של הרי געש.
במשך הזמן ירדה אימפריית רומי מעל מפת ההיסטוריה. היא נחרבה בידי שבטים פראיים ולא נותר ממנה שריד, כדברי הנביא ירמיה: "גם עליך תעבור כוס" (איכה ד', כ"א).