פיצויים לאח שתרם כליה 

איוב נפתלי נפגע בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה נפגעו שתי כליותיו. איוב נזקק להשתלת כליה. אחיו של איוב, נפתלי נפתלי, לא היסס ותרם לאיוב כליה.

שני האחים הגישו תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד חברת הביטוח הפניקס. זו האחרונה ביטחה את רכב התאונה בביטוח חובה.

הפניקס מיהרה והגישה בקשה למחוק את תביעת האח התורם על הסף. לגישתה, אין לאח התורם עילת תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

המחלוקת הובאה להכרעתו של השופט עזרא קמא בבית המשפט המחוזי בירושלים, והיא סוקרה באתר משרדנו במדור "תיק ביטוח". לקבלת הסקירה לחץ כאן.

בסופו של דיון, החליט השופט קמא כי המדיניות השיפוטית הנכונה והראויה היא להשאיר את התביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים "נקייה" מתובעים אחרים. העמסת תובעים אחרים, אפילו מיטיבים שיהא צורך למנות גם לגביהם מומחים רפואיים ולהתחיל בחישובי נזקם תוך שמיעת עדויות על כך תביא לסרבול ולחוסר יעילות. לפיכך מחק השופט קמא את תביעתו של האח התורם על הסף והפנה אותו לתבוע את נזקיו במסלולים המוגבלים יותר של חוק הטבת נזקי גוף וחוק עשיית עושר ולא במשפט.

תביעת האח התורם הגיעה לדיון בפני סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט יעקב צבן.

השופט צבן הודה כי הוא מתלבט כיצד לחשב את שווי ההטבה, אותה על חברת הפניקס, המבטחת, לשלם לתורם הכליה.

השופט הקדים והדגיש כי לדעתו עילתו של התורם הנה בחוק הטבת נזקי גוף. הדיון בעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט נותר לעת מצוא, כלשון השופט.

כאשר מיטיב מוציא מכיסו ממון או שווה ממון, ניתן בנקל לחשב את שווי ההטבה, הבהיר השופט. הקושי מתעורר כאשר ההטבה משפרת את מצבו של הניזוק-המוטב וגורמת נכות לתורם-המיטיב.

כאן מתעוררת השאלה, האם יש לשלם למיטיב את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעלאת תרומתו, או שמא המיטיב זכאי לשווי החסכון שנגרם למזיק, במקרה זה הפניקס, כתוצאה מהתרומה לניזוק.

התורם במקרה זה לא הוציא כל הוצאות בפועל. אולם, הוא גרם לכך כי נזק הגוף של הניזוק תוקן ומנע את החמרת מצבו של הניזוק. תרומת הכליה היא כמו טיפול רפואי. במקום שהניזוק ילך 3 עד 4 פעמים בשבוע לדיאליזה, הושתלה בגוף הניזוק כליה. מדובר אם כן ב"דיאליזה אנושית", מעין שירות רפואי מיוחד במינו שהעניק התורם לניזוק. תרומת הכליה, מהווה אם כן "שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף". לכן היא מהווה הטבת נזק כהגדרתה בחוק הטבת נזקי גוף.

החוק אינו קובע כיצד מחשבים את ההטבה. הוא קובע רק את תקרת ההטבה. לפי הנוסחה שבחוק, שווי הנזק הכולל של הניזוק בהפחתת שווי נזקו לאחר ההטבה, דהיינו שווי החסכון ממנו נהנה המזיק, נותן את תקרת סכום ההטבה.

כעת, פנה השופט צבן לדון בשווי נזקו של התורם במומו, תוך הכפפתו לשווי החסכון ממנו נהנתה הפניקס כתוצאה מתרומת הכליה.

על פי העובדות שהובאו בפני בית המשפט, קבע האורולוג, ד"ר עמיצור פרקש כי נכותו של התורם עקב הוצאת הכליה, הינה 30 אחוז לצמיתות.

המומחה הוסיף כי בפועל הנכות אינה תפקודית, אלא רפואית בלבד.

השופט לקח בחשבון את הפסד הכנסות התורם משך חודשיים, בהם הושבת כתוצאה מההשתלה וכן הוצאות שונות ונסיעות. כמו כן קבע כי למרות שנכותו של התורם אינה תפקודית, זכאי התורם גם לפיצוי עבור אובדן כושר השתכרות לעתיד.

"מדובר באדם שאין לו עבודה מסודרת, המתפרנס גם מעבודה פיזית, חסר כליה - מצב רפואי הצופן בחובו סכנות לא מבוטלות". החישוב בראש נזק זה נערך לפיכך על בסיס שני שליש הנכות הרפואית.

השופט פסק לתורם גם פיצוי עבור כאב וסבל לפי נכותו הרפואית.

בסך הכל הגיע השופט צבן לסכום פיצויים של כ-370,000 ש"ח.

כעת פנה השופט לחשב את החסכון שהביאה תרומת הכליה להפניקס. הדיון בסוגיה זו נועד כדי לחשב את התקרה.
דרך החישוב בסוגיה זו, ציין השופט, הינה בעייתית ומורכבת, במיוחד משום שפסק הדין אשר ניתן על ידי השופט קמא בעניינו של הניזוק לא היה עדיין סופי וחלוט.

השופט הציב זו מול זו, את נכותו התפקודית של הניזוק אלמלא תרומת הכליה (100 אחוז נכות), לעומת נכותו התפקודית לאחר התרומה (75 אחוז נכות).

בסופו של חשבון, הגיע השופט על דרך האומדנה לתוצאה, לפיה חסכה תרומת הכליה לחברת הפניקס כ-570,000 ש"ח.

סכום החסכון שנגרם להפניקס אינו יכול לשמש כסכום הפיצויים שיש לשלם לתורם, פסק השופט. סכום החסכון אינו עומד במבחן הסבירות שכן, נזקיו הישירים של התורם נמוכים בהרבה. לפיכך, בחר השופט בדרך של הענקת פיצויים על פי שומת נזקי התורם-המיטיב. דרך זו פשוטה, לדבריו, ומחזירה אותנו למושכלות בסיסיים של דיני הנזיקין.

על בסיס האמור לעיל, חייב השופט את הפניקס לשלם לאח התורם נפתלי נפתלי סך של כ-370,000 ש"ח בתוספת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, כפיצוי על תרומת הכליה לאחיו שנפגע בתאונה.

מסמך 192