לחברת חירות מחסנים בחולון.
באחד מימי סוף השבוע אירעה פריצה לאחד מהמחסנים, ונגנבה סחורה.
חברת הביטוח אליהו, שביטחה את תכולת המחסנים, שילמה לחירות את תגמולי הביטוח.
לאחר התשלום למבוטחת, פנתה אליהו בתביעת תחלוף (שיבוב) כנגד חברת תמנון, שהציבה שומרים בכניסות לאתר.
במשפט התברר כי אחד משומרי תמנון איחר להגיע לאתר. אולם, השפעת איחור זה על אפשרות מניעת הפריצה נותרה בספק.
עד כה בתי המשפט לא ראו בשומרים הניצבים בכניסות לאתרים, או עורכים בהם סיורים, "שומרים" ממש במובן חוק השומרים; שהרי שומרים אלה אינם מקבלים, כהגדרת "שומר" בחוק השומרים, את החזקה הפיזית בנכס עליו הם שומרים. בתי המשפט ראו בהם לא יותר מאשר גורם מרתיע בשטח והטילו עליהם חובת השתדלות בלבד.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בעניין בהרכב השופטים אסתר קובו, מיכל רובינשטיין וזכריה כספי, הגיעו למסקנה שונה בתכלית.
לגרסת השופטת קובו, שנתנה את פסק הדין, אכן חוק השומרים, המחיל אחריות כמעט מוחלטת על שומר שכר, חל רק מקום בו השומר מקבל את הנכס להחזקתו. אולם מאותו רגע שהשומר מקבל לידיו את היכולת המעשית לפקח על הנכס הוא נחשב כמי שקיבל את החזקה המלאה בנכס לידיו והוא הופך לשומר במובן חוק השומרים.
יתירה מזו, בחוזה השמירה כונתה תמנון "קבלן" ולפי חוק חוזה קבלנות, קבלן הנו שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. אחריותו של שומר כזה היא מוגברת. הוא אחראי לכל הנזקים, אלא אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. אלה נסיבות שכמעט בלתי אפשרי להוכיחן כדי להפטר מאחריות.
השופטת גם קבעה, כי למעשה משמעותו ההגיונית של חוזה שמירה ואבטחה תואמת את תכלית חוק השומרים, שבא להרתיע את מי שבידיו מופקד נכס, מפני פעילות שאינה תואמת את האחריות המוגברת המוטלת עליו.
בהמשך קבעה השופטת, כי גם נטל השכנוע לכך, שהפריצה למחסן אירעה בנסיבות שלא ניתן לחזותן מראש, מוטל על תמנון. במקרה זה, לא זו בלבד שתמנון לא עמדה בנטל המוטל עליה, אלא שהוכחה רשלנות מצד תמנון בכך שלא נקטה אמצעים סבירים לסיכול הפריצה.
השופטת גם לא ראתה בליקויי האבטחה שנתגלו ושנבעו מחירות עצמה, כליקויים הגורעים מאחריותה של תמנון. לדעתה, נטילת אחריות לביצוע משימת שמירה שביצועה בלתי אפשרי (כטענת תמנון), מהווה, כשלעצמה, רשלנות.
השופטת קבעה עוד כי על מעשה השמירה חל גם הכלל של הדבר המעיד על עצמו. גם מצד כלל זה נטל השכנוע הוא על חברת השמירה.
בנסיבות אלה, חויבה תמנון במלוא הנזקים ששולמו לחירות, בעיקר משום שלא הובאו ראיות על אופן ודרך השמירה במשך כל סוף השבוע בו אירעה הפריצה.
לתוצאה זו הצטרפו גם יתר שופטי ההרכב.
פסק הדין הופך את תביעות התחלוף (שיבוב) שחברות הביטוח מגישות נגד חברות השמירה למשימה קלה ביותר.
החידוש בפסק הדין הוא בכך שלמרות שחברת השמירה קיבלה לידיה רק שתי עמדות שמירה ומחוייבות לערוך סיורים בחצרי המבוטחת, בית המשפט ראה בכך שווה ערך להעברת החזקה המלאה בנכס לידי חברת השמירה בשעות שנקבעו בחוזה לביצוע השמירה.
מסמך 189
באחד מימי סוף השבוע אירעה פריצה לאחד מהמחסנים, ונגנבה סחורה.
חברת הביטוח אליהו, שביטחה את תכולת המחסנים, שילמה לחירות את תגמולי הביטוח.
לאחר התשלום למבוטחת, פנתה אליהו בתביעת תחלוף (שיבוב) כנגד חברת תמנון, שהציבה שומרים בכניסות לאתר.
במשפט התברר כי אחד משומרי תמנון איחר להגיע לאתר. אולם, השפעת איחור זה על אפשרות מניעת הפריצה נותרה בספק.
עד כה בתי המשפט לא ראו בשומרים הניצבים בכניסות לאתרים, או עורכים בהם סיורים, "שומרים" ממש במובן חוק השומרים; שהרי שומרים אלה אינם מקבלים, כהגדרת "שומר" בחוק השומרים, את החזקה הפיזית בנכס עליו הם שומרים. בתי המשפט ראו בהם לא יותר מאשר גורם מרתיע בשטח והטילו עליהם חובת השתדלות בלבד.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בעניין בהרכב השופטים אסתר קובו, מיכל רובינשטיין וזכריה כספי, הגיעו למסקנה שונה בתכלית.
לגרסת השופטת קובו, שנתנה את פסק הדין, אכן חוק השומרים, המחיל אחריות כמעט מוחלטת על שומר שכר, חל רק מקום בו השומר מקבל את הנכס להחזקתו. אולם מאותו רגע שהשומר מקבל לידיו את היכולת המעשית לפקח על הנכס הוא נחשב כמי שקיבל את החזקה המלאה בנכס לידיו והוא הופך לשומר במובן חוק השומרים.
יתירה מזו, בחוזה השמירה כונתה תמנון "קבלן" ולפי חוק חוזה קבלנות, קבלן הנו שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. אחריותו של שומר כזה היא מוגברת. הוא אחראי לכל הנזקים, אלא אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. אלה נסיבות שכמעט בלתי אפשרי להוכיחן כדי להפטר מאחריות.
השופטת גם קבעה, כי למעשה משמעותו ההגיונית של חוזה שמירה ואבטחה תואמת את תכלית חוק השומרים, שבא להרתיע את מי שבידיו מופקד נכס, מפני פעילות שאינה תואמת את האחריות המוגברת המוטלת עליו.
בהמשך קבעה השופטת, כי גם נטל השכנוע לכך, שהפריצה למחסן אירעה בנסיבות שלא ניתן לחזותן מראש, מוטל על תמנון. במקרה זה, לא זו בלבד שתמנון לא עמדה בנטל המוטל עליה, אלא שהוכחה רשלנות מצד תמנון בכך שלא נקטה אמצעים סבירים לסיכול הפריצה.
השופטת גם לא ראתה בליקויי האבטחה שנתגלו ושנבעו מחירות עצמה, כליקויים הגורעים מאחריותה של תמנון. לדעתה, נטילת אחריות לביצוע משימת שמירה שביצועה בלתי אפשרי (כטענת תמנון), מהווה, כשלעצמה, רשלנות.
השופטת קבעה עוד כי על מעשה השמירה חל גם הכלל של הדבר המעיד על עצמו. גם מצד כלל זה נטל השכנוע הוא על חברת השמירה.
בנסיבות אלה, חויבה תמנון במלוא הנזקים ששולמו לחירות, בעיקר משום שלא הובאו ראיות על אופן ודרך השמירה במשך כל סוף השבוע בו אירעה הפריצה.
לתוצאה זו הצטרפו גם יתר שופטי ההרכב.
פסק הדין הופך את תביעות התחלוף (שיבוב) שחברות הביטוח מגישות נגד חברות השמירה למשימה קלה ביותר.
החידוש בפסק הדין הוא בכך שלמרות שחברת השמירה קיבלה לידיה רק שתי עמדות שמירה ומחוייבות לערוך סיורים בחצרי המבוטחת, בית המשפט ראה בכך שווה ערך להעברת החזקה המלאה בנכס לידי חברת השמירה בשעות שנקבעו בחוזה לביצוע השמירה.
מסמך 189
משרד עו"ד חיים קליר מתמחה בייצוג והופעה בבתי המשפט, במשפטי ביטוח ונזיקין. לפרטים נוספים ראה באתר המשרד http://www.kalir.co.il
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531
המשרד ממוקם בבית שרבט, רחוב קויפמן 4 ת.ד. 50092 תל אביב 61500.
טלפון: 03-5176626, פקס: 03-5177078.
סלולארי: 054-4400005
למשרד סניפים במודיעין: 08-9714884
ובחיפה: 04-8524531