חוסר סיכויים להרפא 

מרדכי אביטן עבד שנים רבות בחברת "אליאנס". אביטן בוטח במסגרת עבודתו, יחד עם שאר חבריו לעבודה, בפוליסת "בר ניתוח", של חברת הביטוח מגדל.

באמצע שנות השמונים, חלה אביטן במחלת כליות קשה. מחודש פברואר 1986 נזקק לטיפולי דיאליזה. בחודש אפריל 1989, קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי כי מחלתו מגעת לכדי נכות של 100% לצמיתות. בנובמבר אותה שנה הומלץ בפני אביטן לעבור ניתוח להשתלת כליה.

מסיבות השמורות עמו, רק בחודש נובמבר 1992, פנה אביטן ל מגדל, הודיע לה על מחלתו ודרש כי תשלם לו את תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי הפוליסה.

שלושת המרכיבים הנדרשים בפוליסה לקיומו של מקרה הביטוח המזכה בתשלום תגמולי ביטוח הם אלה:

* "נכות ששעורה עולה על 75%...
* ובלבד שהנכות קיימת והמשיכה להתקיים במשך 120 יום לפחות
* וכן הוכח לחברה באמצעות מסמכים רפואיים כי אין למבוטח סיכוי סביר
להרפא מנכותו."

מגדל דחתה את תביעתו של אביטן בטענה כי תביעתו התיישנה בהתאם להוראה בפוליסה שקבעה תקופת התיישנות מיוחדת בת 3 שנים (עוד בטרם חוקק חוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981).

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בנקודת הזמן בו כבר התקיים המרכיב השלישי שבהגדרת מקרה הביטוח, דהיינו ממתי הוכח באמצעות מסמכים רפואיים כי לא היה לאביטן סיכוי סביר להרפא מנכותו.

המחלוקת בין הצדדים הועברה להכרעת השופט יצחק רפאל חרסונסקי בבית משפט השלום בחיפה.

זמן מה לאחר הגשת התביעה נפטר אביטן כתוצאה ממחלתו ועזבונו נכנס בנעליו והמשיך את ניהול התביעה.

השופט חרסונסקי קיבל כמהימנה את עדותה של ד"ר בלום אשר נתנה עדות מומחה מטעם מגדל. ד"ר בלום העידה כי למנוח לא היה סיכוי להירפא ממחלתו כבר בחודש אפריל 1989. כנגד חוות דעת זו לא הובאה כל עדות מטעם עזבונו של המנוח.

לפיכך, קבע השופט, משהוכח כי למנוח לא היה סיכוי להירפא, למעלה משלוש שנים, לפני משלוח הודעתו הראשונה למגדל, תביעתו התיישנה ויש לדחותה.

מסמך 140