פיצוי עוזרת בית שנפגעה בעבודתה 

עליזה כדורי עבדה כעוזרת בית משך שבע שנים. את רצפות הדירה היא שטפה במים וסבון. באחד הימים החליקה כדורי על הרצפות השטופות, נפלה ונחבלה בידה.

כדורי הגישה תביעה נגד מעסיקתה ונגד מבטחתה.

כדורי טענה כי נהגה לעבוד כשהיא נועלת קבקבים שסופקו לה על ידי מעסיקתה. ביום התאונה לא סופקו לה קבקבים. כדורי עבדה בנעליה היא. לפיכך התרחשה התאונה.

התובענה נתבררה בפניו של השופט דן מור מבית משפט השלום בבת-ים.

חובת הזהירות המושגית מחייבת את המעביד לקבוע עבור העובד שיטת עבודה בטוחה במקום עבודה חסר סיכונים.

השאלה היא, מקשה השופט מור, האם במקרה זה בעלת הבית הפרה כלפי כדורי את חובת הזהירות. המבחן הוא מבחן הצפיות. האם המעבידה היתה אמורה לצפות סיכון מסוים והאם פעלה כדי לסלקו.

חובת המעביד אינה חובה מוחלטתת מבהיר השופט. מעביד אינו מבטח. לא כל תאונה או חבלה מקנים פיצוי. לא כל נזק נובע מהתרשלות. השאלה היא האם מדובר ב"סיכון טבעי" או ב"סיכון בלתי טבעי". חובת הצפיות חלה רק על סיכון בלתי טבעי.

כאשר עובד נקרא לעבוד במקום רטוב, כמו עובדת משק בית המתבקשת לשטוף רצפות, ואין נסיבות או חומרים מיוחדים המשנים את מצב הדברים הטבעי, מן הדין כי העובד יזהר בעצמו.

העובדה שעובד החליק במקום רטוב, אין בה כשלעצמה ללמד על רשלנות המעביד.

הטענה כי הסכנה הייתה נמנעת אילו כדורי הייתה כדורי נועלת קבקבים לא הוכחה. אין כל ראיה במה עדיף הקבקב על פני נעל אחרת.

כדורי עבדה שנים רבות במקום, ידעה היטב את עבודתה, הכירה את כל נסיבות המקום וידעה לאיזה סוג נעל היא נזקקת. קשה לטעון כי על המעביד לספק לעובדת משק הבית ביגוד מיוחד.

ה"סיכונים" של עבודת משק הבית אין בהם כדי להצדיק אספקת ביגוד מיוחד כלשהו.

המעסיקה לא הפרה כל חובת זהירות כלפי כדורי ולכן דין התביעה להידחות.