התיישנות תביעות נזיקין 

אבידור המאירי נפגע בתאונת דרכים.

סמוך לאחר התאונה החל המאירי לסבול מתחושת נימול ברגליו ובאצבעות יד ימינו. תחושת הנימול נעלמה אך שבה והופיעה לאורך השנים.

כשמונה שנים לאחר התאונה פרצה אצל המאירי מחלת הטרשת הנפוצה.

חלפה עוד שנה, ובבדיקות שעשה המאירי בארה"ב אבחנו הרופאים לראשונה פוזיטיבית כי המאירי "סובל כנראה ממחלת טרשת נפוצה שהינה תוצאה של התאונה".

חלפו כארבע שנים נוספות והמאירי הגיש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, הכשרת היישוב. המאירי טען כי בעקבות תאונת הדרכים, שנגרמה כשלוש עשרה שנה קודם לכן, פרצה אצלו מחלת הטרשת הנפוצה.

הכשרת היישוב טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הכשרת הישוב הסתמכה על סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה קובע כי כאשר מדובר בעוולות שהנזק הוא מרכיב חיוני מעילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות והעילה לפי חוק הפיצויים, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו התגלה הנזק.

במקרה של המאירי התגלה הנזק כחמש שנים לפני הגשת התביעה. לכאורה התביעה לא התיישנה. אלא שסעיף 89(2) מוסיף וקובע גבול עליון להגשת תביעות, כלשונו:


"...אלא שבמקרה אחרון זה (בו הנזק התגלה מאוחר יותר מהיום בו אירע) תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".


במקרה זה, גרסה הכשרת הישוב, חלפו כשלוש עשרה שנה "מיום אירוע הנזק". לכן בכל מקרה התביעה התיישנה.

המאירי לעומת זאת הסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958. סעיף זה קובע:


"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".


בסעיף זה, טען המאירי לא מופיעה הגבלת עשר השנים.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד בית המשפט העליון.

השופט אליעזר ריבלין אשר כתב את פסק הדין, הודה כי קיים קושי ביישוב הסתירה שבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

ניתן להציע שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה בין שתי הוראות החוק:


א. הסדרו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מהווה דין מיוחד הגובר על ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
גישה זו שוללת לחלוטין את תחולת סעיף 8 על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. גישה זו לא אומצה בפסיקה.

ב. ההסדרים הקבועים בשתי ההוראות מתקיימים זה לצד זה והם בעלי תחולה מצטברת.
גישה זו מרוקנת מכל תוכן את מגבלת הזמן עליה מורה סעיף 89(2).

ג. ביחס לעילות המתוארות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית: היא חלה על כלל הרכיבים של עילת התובענה אך אין לה תחולה על רכיב הנזק, לגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2).
גישה זו מאפשרת להוראות הסעיפים 8 ו- 89(2) לדור בכפיפה אחת.


השופט אליעזר ריבלין אימץ את הגישה השלישית. לדעת השופט ריבלין, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל אך ורק כאשר הרכיב החיוני בעילת התביעה המתגלה באיחור הוא רכיב הנזק. במקרה כזה, ורק בו, קיימת מגבלת עשר השנים.

לעומת זאת, כאשר העובדות האחרות החיוניות להקמת העילה מתגלות באיחור, יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות והוא בלבד, ללא מגבלת עשר השנים. במקרים אלה אין סעיף 89(2) נוגע.

השאלה היא האם יסוד הקשר הסיבתי העובדתי כלול בתוך רכיב הנזק עצמו; שהרי, אם יסוד הקשר הסיבתי הוא חלק מרכיב הנזק, תחול הוראת סעיף 89(2) לרבות מחסום הזמן הקבוע בה; אם מדובר ברכיב אחר ונפרד של עילת התביעה, תהיה תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ומחסום "עשר השנים" לא יחול.

השופט אליעזר ריבלין קובע כי יסוד הקשר הסיבתי אינו מהווה חלק מרכיב הנזק ולפיכך חל עליו סעיף 8 לחוק ההתיישנות ללא מגבלת עשר השנים.


"נראה כי אכן ראוי להפריד בין שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילת התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק".


השופט ריבלין פנה, איפוא, לבחון מהו המועד בו אובחן במקרה של המאירי הקשר הסיבתי, דהיינו מתי נתגלה אצל המאירי לראשונה הבסיס הרפואי-מדעי לקשר בין הנזק לבין תאונת הדרכים.

על פי הראיות שהוצגו מדובר על מקרה גבול, בו קשה לקבוע מהו המועד המדוייק בו אובחן הקשר הסיבתי. זהו מקרה גבול, הודה השופט ריבלין, אך הכף נוטה במעט לטובת המאירי.

מהמועד בו אובחן הקשר הסיבתי בין הנזק לבין התאונה ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפו שבע שנים. לכן, פסק השופט ריבלין, תביעת המאירי לא התיישנה, הגם שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד התאונה ועד להגשת התביעה.

השופטת טובה שטרסברג-כהן הצטרפה בהסכמה לפסק דינו של השופט אליעזר ריבלין תוך שהוסיפה בגילוי לב את ההערות הבאות:


"לשיטתי, יש לצמצם את תחולת המחסום שבסעיף 89(2) למינימום ההכרחי ולאמץ את ההסדר שבחוק ההתיישנות ככל שניתן, מבלי לרוקן מתוכן את הסיפא לסעיף 89(2). כיצד ייעשה הדבר? על-ידי פיצול הרכיבים המהווים את עילת התביעה בגין עוולה נזיקית שהנזק הוא אחד מרכיביה.......מכאן, שלצורך הסיפא של סעיף 89(2) לפקודה, ניתן לראות ברכיב הקשר הסיבתי בין הנזק לבין התאונה, רכיב עצמאי ונפרד מרכיב הנזק עצמו.....אודה, כי פרשנות זו מלאכותית קמעא ומגמתית יותר מקמעא, אולם היא לגיטימית. מגמתה להוציא מגדר הגבלת 10 השנים כל שניתן להוציא מגדרה. ניתן להוציא מגדרה כל רכיב שאיננו בגדר התגלות הנזק".


השופט יעקב טירקל הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט אליעזר ריבלין ולהערותיה של השופטת טובה שטרסברג-כהן. השופט טירקל הביא מובאות משפטיות מהמשפט העברי,לפיהן יש להעדיף את בירור האמת על פני החסינות הדיונית. לכן יש לפרש את הוראות ההתיישנות בדרך המצמצמת את היקף פרישתן.

לסיכום, כאשר עילת התביעה כוללת בין רכיביה החיוניים את רכיב הנזק, וזה האחרון מתגלה באיחור, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי הנזק ויתמשך עד לתום מנין שנות ההתיישנות שנקבעו לאותו תחום משפטי, אך זאת בכפוף לכך שבשום מקרה לא יעברו עשר שנים מיום אירוע הנזק. הכל לפי המוקדם שבין שתי התקופות.

לעומת זאת, כאשר הרכיב המתגלה באיחור איננו הנזק, אלא למשל הקשר הסיבתי שבין הנזק לתאונה, יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום גילוי רכיב זה ויתמשך עד לתום מנין שנות ההתיישנות שנקבעו לאותו תחום משפטי. כאן לא תחול מגבלת עשר השנים.

על פי כללים אלה, פסקו שלושת שופטי ההרכב פה אחד כי תביעת המאירי נגד חברת הביטוח הכשרת הישוב לא התיישנה.
מסמך 79