איחור בהתקנת אמצעי מיגון לרכב 

חיים אברג'יל רכש לרכבו פוליסת ביטוח מקיף בחברת הביטוח ציון. לאחר שאישרה את הכיסוי הביטוחי דרשה ציון מאברג'יל כי תוך 21 יום מתאריך תחילת הביטוח, יובא לה אישור על התקנת אמצעי מיגון.

ציון לא קיבלה מאברג'יל אישור על התקנת אמצעי המיגון. אי לכך שלחה ציון לאברג'יל מכתב ובו הודיעה לו שאם לא יתקבל במשרדי החברה אישור על התקנת אמצעי המיגון תוך 21 יום נוספים, תתבטל הפוליסה בדיוק בתום 21 יום הנוספים.

כשלושה ימים לאחר תום המועד שהוקצב לו על ידי ציון, הביא אברג'יל את הרכב למוסך מורשה מטעם ציון. זה בדק את הרכב וקבע כי אמצעי המיגון הותקנו בהתאם לדרישות הפוליסה.

כעבור כשבועיים ימים נוספים הרכב נגנב.

הדיון במחלוקת הגיע עד בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

בדיון נדרשה ציון להראות אסמכתא לביטול הפוליסה, שהרי האישור לקיום אמצעי המיגון לא הופיע מפורשות בפוליסה כתנאי לכיסוי.

ציון טענה כי הבסיס לביטול הביטוח מצוי בסעיף 11 לפוליסה:


"מבלי לגרוע מזכויות המבוטח על פי דין או על פי הוראה אחרת כלשהי בפוליסה זו, רשאי המבטח לבטל את הביטוח בכל עת שהיא לפני תום תקופת הביטוח, לפי שיקול דעתו, ובלבד שהודעה על כך תישלח למבוטח בדואר רשום 21 ימים לפחות לפני התאריך שבו יתבטל הביטוח, ובמקרה כזה המבוטח יהיה זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם למבטח בעד התקופה שלאחר ביטול הביטוח".


סעיף זה נותן לציון שיקול דעת בלתי מוגבל לביטול הפוליסה, מכל סיבה שהיא, הסבירה ציון.

השופט ניל הנדל, אשר כתב את פסק הדין בערעור, ציין כי רוחב שיקול הדעת לבטל פוליסה, אשר הוענק לכאורה לציון לפי סעיף 11 לפוליסה נראה בעייתי. אולם במסגרת הערעור לא נדרשה התייחסות לנקודה זו. לכן השופט יצא מנקודת הנחה, אם כי בעייתית, כאמור, כי ציון אכן הייתה רשאית לשלוח מכתב ביטול כפי ששלחה.

בדיון הסתבר כי אברג'יל לא קיבל את הודעת ביטול הפוליסה. ציון טענה כי מה שקובע הוא שליחת המכתב על ידיה ולא קבלתו על ידי אברג'יל.

השופט הנדל דחה טענה זו. הודעת ביטול הפוליסה קבעה כי הביטול יכנס לתוקף תוך 21 יום, אלא אם כן אברג'יל יביא אישור כי בינתיים הותקנו אמצעי המיגון ברכב.

לא יעלה על הדעת, קבע השופט הנדל, שתנתן לאברג'יל אופציה מבלי שידע עליה.

התנהגותה של ציון גובלת גם בחוסר תום לב. אין מחלוקת שאברג'יל התקין את אמצעי המיגון כנדרש. ציון הודתה כי אילו הייתה מקבלת את תוצאות הבדיקה לפני ביטול הפוליסה, היא היתה מכירה בחבותה.

ציון מציגה את הדברים כאילו אין לה ברירה והיא חייבת לעמוד על ביטול החוזה הואיל והדבר נעשה על ידה. גישה זו מזכירה את כוחה של טבעת המלך בימי קדם אשר חתימה באמצעותה גרמה לכך שהעניין הפך להיות סופי ולא ניתן לביטול. עמדה זו, ציין השופט, שוללת את תום הלב של ציון בעת בדיקת התביעה.

ציון הייתה חייבת לוודא טוב יותר שאברג'יל קיבל את הודעת הביטול. במיוחד כאשר אין מחלוקת כי אברג'יל מילא את תנאי הפוליסה. ציון הייתה חייבת לשקול את עמדתה מחדש לאחר שהובררו לה עובדות המקרה הקונקרטי.

אברג'יל נקט אמצעים לשם הקלת סיכון גניבת הרכב ולצורך זה התקין אמצעי מיגון ברכבו. אי מסירת האישור על כך במועד אינו מעלה את הסיכון של ציון.

בנסיבות המקרה היה על ציון להבין בעצמה כי אין צידוק לאי תשלום תגמולי הביטוח לאברג'יל. שיעור חוסר תום הלב של ציון מגיע לדרגה של מחלוקת שלא בתום לב. לכן יש לחייב את ציון בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור של 8 אחוז, מעבר להפרשי ההצמדה והריבית על פי דין.

לסיכום, משהוכח כי אברג'יל לא קיבל את מכתב הביטול המותנה של הפוליסה ומשהוכח כי בפועל אברג'יל עמד בדרישות אמצעי המיגון שבפוליסה, סירובה של ציון לשלם את תגמולי הביטוח נגוע בחוסר תום לב. ציון חויבה לשלם לאברג'יל את תגמולי הביטוח בגין גניבת רכבו וכן חויבה בריבית מיוחדת בשיעור 8%.

פסק הדין נכתב על ידי השופט ניל הנדל, אליו הצטרפו בהסכמה השופטים יהושע פלפל וידין טימור.
מסמך 73