מדינת ישראל נ. מרעי דבארי 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
 
 ע"פ  3141/08
 
בפני:  
 כבוד השופט א' א' לוי
 כבוד השופט ס' ג'ובראן
 כבוד השופט ח' מלצר

המערערת:
 מדינת ישראל
 
 נ  ג  ד

המשיב:
 מרעי דבארי

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 21.2.08, בת.פ. 8244/07, שניתן על ידי כבוד השופט אליהו ביתן

תאריך הישיבה:
 ה' בתמוז התשס"ח      
 (08.07.08)
 
בשם המערערת:
 עו"ד מיכאל קרשן
בשם המשיב:
בשם שירות המבחן למבוגרים
 עו"ד  נאצר אלעטאונה
 גב' ברכה וייס

פסק-דין
 
השופט א' א' לוי:

1.  בתאריך 10.8.07, בשעת לילה מאוחרת, הבחינו שוטרים במשיב נוהג ברכב וחוצה צומת ברמזור אדום. הם נסעו בעקבותיו ודרשו ממנו לעצור בצד הדרך, אולם המשיב לא ציית להם ונמלט בנסיעה מהירה אף שברמזור שלפניו דלק אור אדום. בעקבות כך התפתח מרדף, במהלכו נהג המשיב בצורה פרועה, תוך סיכון חייהם של נהגים שלרוע מזלם נקלעו לדרכו. הוא הוסיף לחצות צמתים ברמזור אדום, עקף רכבים במהירות עצומה, וכאשר הבחין ברכב משטרתי מתקרב אליו, ניסה להדוף אותו לשוליים.
    בגין עובדות אלו ונוספות שפורטו בכתב-האישום ובהן הודה, הורשע המשיב בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המערער לשנה וחצי מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים מיום שחרורו.
    המדינה משיגה בפנינו על קולת העונש. נטען, כי בגזר דינו סטה בית המשפט המחוזי במידה רבה מרמת הענישה הנוהגת, אשר נועדה לתת מענה לנהגים מתפרעים.

2.  "העבירה בה הורשע [המשיב], חמורה עד מאד, כשמה, כן היא – מסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה. באזורנו, בה הפכה העבירה למכה של ממש, סיכון זה מתקיים הלכה למעשה. העונש המרבי הקבוע לה - 20 שנות מאסר, מדבר בעדו. מעשי [המשיב] חמורים מאד. כל חציית צומת באור אדום, טומנת בחובה סיכון נוראי לפגיעה במי שמשתמש בדרך באותה עת, וחוצה את הצומת, מכיוון אחר, כדין, באור ירוק. תאונות בנסיבות כאלה הן חמורות, שכן מי שחוצה את הצומת באור ירוק, יוצא מהנחה שהכביש פנוי לשימושו. הופעה של כלי רכב נוסף, בכיוון החוצה את כיוון נסיעת הרכב הנוסע כדין, הינה הרת אסון. חציית מספר צמתים באור אדום, תוך בריחה משוטרים – חמורה שבעתיים".
    הדברים שצוטטו לעיל לקוחים מתוך גזר-דינו של בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 4), והם מקובלים עלי במלואם. נהיגה מן הסוג בה חטא המערער, הסתיימה לא אחת בקורבנות בנפש, ומשגברה התופעה קבענו כי ראויים מבצעיהן של העבירות למאסר ממושך. אכן, המשיב צעיר הוא, אולם היה בוגר דיו כדי להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של מעשיו, ובראשן החובה הבסיסית של כל נהג לנהוג כדין ולציית להוראות שוטרים. המערער לא נהג כך, ושעה ארוכה סיכן בדרך נהיגתו את חייהם של נהגים תמימים. על התנהגות זו היה מצווה בית המשפט להגיב ביד קשה, תוך מתן משקל גם לגילו הצעיר של המערער, ולהשקפתי התוצאה אליה הגיע הנה מקלה בצורה מופרזת, וחמור מכך, היא עלולה לשגר מסר שגוי לאלה החוטאים בתחום זה, שככל הנראה רבים הם.
  לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי מקבל את הערעור ומעמיד את תקופת המאסר בה ישא המשיב על 30 חודשים, בעוד שיתר רכיביו של העונש יעמדו בעינם.
     
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:

1.  עיינתי בחוות-דעתו של ראש ההרכב, חברי השופט א' א' לוי, ואולם אינני יכול להצטרף אליה. לדעתי דין ערעור המדינה במקרה זה – להידחות. להלן אציג עמדתי בתמציתיות.

2.  אכן העבירה בה הורשע המשיב חמורה היא וכשמה כן היא – מסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה. ואמנם בית משפט זה הנחה את הערכאה הדיונית להחמיר בענישה בעבירה זו (ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.04); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.06)). הדבר מוצדק הן בהתחשב בעקרון הגמול והן על מנת לשדר מסר מרתיע לעבריינים-בכח. יחד עם זאת, בית המשפט הורה את הערכאה הדיונית גם באישום זה "לבחון את נסיבותיו האישיות של כל נאשם הנקרא לתת את הדין בפניה, ועל כן אך ברור הוא כי אין מדובר ברף ענישה כובל שאין לסטות ממנו, אלא בהתווייתה של מדיניות ענישה ראויה" (ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 7.6.2006)).

3.   דומה עלי שבית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט א' ביתן), בגזרו את דינו של המשיב, פעל במקרה זה בהתאם להנחיות הנ"ל והגיע למסקנה כי נסיבותיו האישיות הקשות של המשיב טעונות התחשבות. המשיב עבר את העבירה שבה הורשע "בהיותו בגיל 18 וחודש בלבד. עברו נקי וזוהי הפעם הראשונה בה טועם הוא את טעמו המר של המאסר. נסיבות חייו קשות, חינוכו דל והסביבה בה גדל תרמה בוודאי תרומתה השלילית לעיצובו. אין להתעלם גם מהמצוקה הקשה בה הוא נתון בכלא ומנטילת האחריות והבעת הצער והחרטה, כמצוין בתסקיר שירות המבחן" (פיסקה 9 לגזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא).

תסקיר שירות המבחן שהוגש לגבי המשיב בבית המשפט המחוזי סיכם המלצתו כך:
  "מבלי להתעלם מחומרת מעשיו ומהצורך בהרתעת הציבור אנו סבורים כי העמדתו בפיקוחנו לתקופה של שנה בשילוב עם עבודות שירות יהוו עבורו אלמנטים עונשים ושיקומיים הולמים. באם יועמד בפיקוחנו נסייע לו לעבד את הסיבות אשר עמדו בבסיס התנהגותו החריגה. יחד עם זאת, אנו ממליצים בפני כבוד בית המשפט כי במידה ויחליט להטיל עליו עונש מאסר שריצויו בפועל, שתישקל בחיוב את האפשרות (כך במקור – ח"מ) שלא להחמיר עימו הן בשל גילו הצעיר ומצבו הרגשי והן נוכח התרשמותנו כי מעצרו הממושך וההליכים המשפטיים עד כה היו משמעותיים עבורו מבחינה הרתעתית"

  (הערה: מטעמים של צנעת הפרט אינני מעלה כאן פירוט של הנסיבות האישיות ומוצא אני רק לציין כי בסופו של דבר הושת על המשיב עונש של מאסר בפועל כאמור).
  
קצינת המבחן למבוגרים, שעדכנה את חוות דעתה לקראת הדיון בערעור, הגישה לנו המלצה, הקוראת כדלקמן:
"להתרשמותנו מאסרו עד כה היווה ומהווה עבורו גורם עונשי חינוכי, הרתעתי עבורו. כן התרשמנו כי המאסר מהווה חוויה קשה וטראומטית וניכר שהוא שרוי במצוקה רגשית משמעותית".

4.  נוכח הנסיבות המתוארות לעיל – לא נראה לי שיש להחמיר פה בעונשו של המשיב. בהקשר זה – ומטעמים של אחידות הענישה – מבקש אני להפנות לשני פסקי דין, שעסקו במקרים קרובים ובית המשפט הנכבד קמא ראה להסתמך עליהם:

(א)  ע"פ 2503/07 מדינת ישראל נ' אלעסם (לא פורסם, 3.9.07), שם דובר בצעיר שביצע עבירה זהה לזו שביצע המשיב שבפנינו, והוא נדון בבית המשפט המחוזי לשישה חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות. בית משפט זה, מפי אב בית הדין השופט א' א' לוי, קיבל את ערעור המדינה והעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

(ב)  ע"פ 10340/07 מדינת ישראל נ' חובלשוילי (לא פורסם, 6.2.08), שם דובר בצעיר בן 19, חסר עבר פלילי, שהורשע בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. הוא נדון בבית המשפט המחוזי לעונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, ובית משפט זה, בדעת רוב מפי השופט א' רובינשטיין, קיבל את ערעור המדינה והעמיד את עונשו על שנת מאסר לריצוי בפועל.

5. נוכח כל האמור לעיל, אם תישמע דעתי – ראוי כי ערעור המדינה יידחה.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:

  במחלוקת שנפלה בין חבריי, מצטרף אני לדעתו של חברי השופט ח' מלצר.

  בית משפט זה נתן דעתו שוב ושוב לתופעה הקשה של "מרדפים" המתנהלים בכבישי הארץ ובחוצות הערים. קביעתנו הייתה, ועודנה, כי אין לקבל תופעה זו, המסכנת חיי אדם בכוח ובפועל, ויש לגזור על הנוטלים בה חלק עונשי מאסר כבדים, כגמול על מעשיהם החמורים, וכביטוי להוקעתם על ידי החברה (ראו, למשל, ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 7632/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2006); ע"פ 342/05 אלרביעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005)).

  עם זאת, במקרים קלים כחמורים, גזירת העונש לעולם הינה עניין פרטני, הנגזר מנסיבותיה הייחודיות של הפרשה הנדונה, כשבמרכזה חומרת מעשיו של הנדון, ומסביבה יתר נסיבות המקרה ובהן נסיבותיו האישיות (ראו, למשל, ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה (4) 313, 318 (1981); ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.6.2008)). בהתאם, גם לגבי העבירות בהן אנו עוסקים בפרשה שבפנינו, הבהיר בית המשפט כי אין מדובר בענישה "אוטומטית" על פי רף ענישה שאין לסטות ממנו, וכי על כל מקרה להיבחן לגופו (ראו ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 7.6.2006)).

   בענייננו, כפי שמתאר חברי השופט ח' מלצר בחוות דעתו, בחן בית המשפט המחוזי את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו של המשיב, ושקלל אותן במסגרת גזירת דינו, ובהן הטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי. גם באם העונש שנגזר בסופו של יום על המשיב נוטה לקולא, וייתכן כי ראוי היה כי ייגזר עליו עונש חמור יותר, הרי שכידוע ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין העונש בשיקול דעתה שלה, "והתערבותה בהקשר זה, מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998))". לאור פסקי הדין אליהם מפנה חברי השופט מלצר בחוות דעתו, לא מצאתי כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי חורג מרף הענישה המקובל במידה שתצדיק את התערבותו.

השופט
     הוחלט אפוא לדחות את הערעור, ברוב קולות.

    ניתן היום, כ"ה בתמוז תשס"ח (27.07.08)