מחיקת תביעה בשל אי תשלום אגרת משפט 

השופט היושב בדין חייב לנהוג בשני בעלי הדין שבפניו שוויון מוחלט ולפסוק את הדין על פי החוק בלבד בלי להתחשב בשיקולים צדדיים כלשהם. "ודל לא תהדר בריבו", נאמר בספר שמות, גם כשמדובר בענייני נוהל של ברור המשפט.

התלמוד הוסיף וקבע כי אסור לדיין באיסור חמור לשמוע את טענות אחד מבעלי הדין שלא בנוכחות חברו.
"צדיק הראשון בריבו-ובא רעהו וחקרו". פסוק זה מספר משלי מתאר כיצד הטוען הראשון, בעת השמעת טענותיו, נראה כאילו צודק, אולם לאחר שבא חברו והשמיע את טענותיו - הוא מזימו.

שני כללים אלה נעלמו מעיני בית המשפט העליון בפסק דין שניתן לאחרונה.

חברת לירל הגישה תביעה לתגמולי ביטוח נגד חברת המגן. ביום שנקבע לדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה צדה את עיני השופט מלכיאל סלוצקי העובדה שחברת לירל לא שילמה מחצית מאגרת המשפט.

חברת לירל בחרה להתעלם מהודעות שניתנו לה הן מטעם חברת הביטוח והן מטעם מזכירות בית המשפט. משנתברר לשופט כי חברת לירל אינה יכולה להתחייב בתשלום האגרה במועד שנקבע לכך בדין - מחק את התביעה.

משמעות מחיקת התביעה אינה שהתובע הפסיד את יומו בבית המשפט, אלא שעליו להתכבד ולהגיש את התביעה מחדש.

חוק ההתיישנות אפילו קובע כי כל אותה תקופה שהתביעה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט עד למחיקתה לא תובא בחשבון לענין מניין ההתיישנות.

במלים אחרות, התובע אינו נפגע אלא באובדן המחצית הראשונה של האגרה, אם אכן שולמה. עוול זה מתקזז מול זלזולו בבית המשפט ובצד השני כאשר לא עמד בחובותיו מלכתחילה.

למרות האמור בחרה חברת לירל להגיש ערעור לבית המשפט העליון והדיון הובא בפני שלושה שופטים - גבריאל בך, דב לוין, ואליהו מצא.

השופט גבריאל בך ניתח את הוראות התקנות החלות על תשלום האגרה והגיע למסקנה כי השופט סלוצקי צדק בהחלטתו.

חברת לירל אכן התרשלה בטיפולה בעניין האגרה ונמנעה מלספק הסבר סביר המניח את הדעת לאיחור בתשלום. בכך התירה את הרסן ונהגה בתקנות הדיון כאוות נפשה.

אלא שכאן עשה השופט בך תפנית. מאז קרות ארוע הבטוח עברו יותר משלוש שנים.

לפיכך - אליבא דבך - משמעות מחיקת תביעת לירל עשויה להביא לכך שהיא לא תוכל להגישה מחדש, שהרי תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת תוך שלוש שנים מקרות מקרה הבטוח.

לכאורה צריכות חברות הביטוח לשמוח בתוצאה זו. משמעותה כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי הזמן שהתביעה תלויה ועומדת בבית המשפט אינו מובא במניין תקופת ההתיישנות, אינה חלה במשפטי ביטוח.
אלא שברור כי לשופט בך היה בעניין זה מעידה. השופט בך מעיד על עצמו כי "יש בהכרעתי במידה רבה משום החלטה לפנים משורת הדין". הוא גם מחליט לפצות את חברת המגן בהוצאות של 4,648 ש"ח ונותן לחברת לירל ארכה של 14 יום לתשלום המחצית השניה של האגרה. "יש לראות בארכה זו סופית ואחרונה", קובע השופט בך נחרצות.

אלא שמספר ימים לאחר מכן הוגשה לבית המשפט העליון בקשה לקבלת ארכה נוספת מצד חברת לירל. שלושת השופטים שישבו בדין לא ראו צורך להזמין את חברת המגן להשמיע בפניהם את טיעוניה. תוך התעלמות מוחלטת ממנה, מארכתם הקודמת "הסופית והאחרונה" שניתנה - כלשונם - "לפנים משורת הדין", העניקו שוב לחברת לירל ארכה נוספת לתשלום האגרה.

אין ספק כי בית המשפט העליון מוקיר את הגותו של הרמב"ם ואילו ניתן היה להגיש בפניו ערעור היה מפנה את השופטים להלכות סנהדרין האוסרות על הדיין לשמוע "דברי אחד מבעלי דינין שלא בפני חברו".

אלא שבית המשפט העליון הוא עליון ואף אם לפי הצהרתו הוא כפוף לשורת הדין אין אפשרות לבוא אליו בטרוניה כאשר הוא סוטה משורת הדין.

מסמך 146