התיישנות תביעה של חולה טרשת נפוצה 

אבידור המאירי עבר תאונת דרכים. במהלך השנים שלאחר התאונה הטרידו את המאירי תחושות נימול ברגלים שבאו וחלפו. המאירי פנה לרופאים מומחים, בתחום הנוירולוגי והאורטופדי. המומחים לא גילו כל מימצא מדאיג. הם הרגיעו את המאירי לחשוב שהתופעה תחלוף מעצמה. לכל היותר - הוסיפו מתוך זהירות - מדובר בתופעה פסיכוסומטית.

רק תשע שנים לאחר התאונה, בסידרת בדיקות שעבר המאירי בבית חולים בארה"ב, איבחנו הרופאים שם, כי הוא סובל ממחלת טרשת נפוצה שנגרמה כתוצאה מפגיעה עצבית בעת תאונת הדרכים. מחלת הטרשת הנפוצה גורמת לשיתוק ספסטי הדרגתי של כל הגוף, לאובדן שליטה מוטורית ולהפרעות בכל תפקוד הגוף, לרבות הפרעות בראיה, בדיבור ובסוגרים.

ארבע שנים נוספות חלפו והמאירי הגיש תביעה נגד חברת הביטוח הכשרת הישוב, אשר ביטחה את הרכב בו נפגע בתאונה.

בפתח הדיון, טענה הכשרת הישוב כי התביעה התיישנה משום שהוגשה למעלה מ- 13 שנים מיום ארוע תאונת הדרכים. לפיכך הוסיפה החברה, יש לדחות את התביעה על הסף.

המחלוקת בין הצדדים, בשאלת הדחיה על הסף, הגיעה עד לבית המשפט העליון והועברה להכרעת השופטים אליעזר גולדברג, דליה ויעקב טירקל.

נפגע תאונת דרכים, קובע השופט גולדברג, חייב להוכיח קיומם של שלושה רכיבים כדי לזכות בפיצויים: ארוע תאונת דרכים, קיומו של נזק גוף וקשר סיבתי בין התאונה לנזק הגוף.

בעוד שני הראשונים (התאונה ונזקי הגוף) באים לידי ביטוי מוחשי, נעדר היסוד השלישי (של קשר סיבתי) ביטוי פיזי - מוחשי. הקשר הסיבתי נקבע בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. ייתכנו מקרים שבהם ישנה אבחנה של הנזק הגופני, אולם מדע הרפואה טרם קבע קשר בין נזק זה לבין תאונת הדרכים. לעתים קיימות גם דעות מדעיות שונות בנושא.

מרוץ ההתיישנות - קובע השופט - מתחיל רק כאשר נודעו לתובע כל שלושת היסודות.

אולם, כשם שניצני נזק מספקים, על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק" ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לענין הקשר הסיבתי כי נתגלה לנפגע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית - רפואית בין התאונה לבין הנזק. ידיעה של הנפגע שאיננה משוללת הגיון פנימי ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות לפיה הנזק קשור בתאונה - מתחילה את מרוץ ההתיישנות גם לעניין הקשר הסיבתי.

זהו "כלל ההתגלות" - הוא נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. שאם לא כן, יומרץ הניזוק להגיש את תביעתו גם אם אין בידיו ולו "קצה חוט" הקושר בין תאונת הדרכים לבין הנזק. גישה כזו תיאלץ את התובע הפוטנציאלי להגיש תביעה גם כשבסיסה העובדתי רעוע, ויש בה כדי לפגוע באינטרס של הנתבע הפוטנציאלי והאינטרס הציבורי שלא תהיינה תביעות סרק.

במקרה של המאירי, תחושת הנימול החלה זמן קצר לאחר התאונה. מכאן שהנזק התגלה כבר אז. אולם את גורלה של טענת ההתיישנות יש לחתוך גם על פי מועד הגילוי של הקשר הסיבתי, המתבטא בגילוי בסיס רפואי - מדעי לקשר בין הנזק ובין אונת הדרכים.

השאלה מתי אובחנה מחלת הטרשת הנפוצה ומתי נתגלה להמאירי כי יש בסיס רפואי - מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים לבין מחלתו, אינה יכולה להחתך בפתח הדיון מתוך עיון בטענות הצדדים. לעניין זה, יש לאפשר להמאירי להביא ראיות כדי שניתן יהא ללמוד מהן מתי בדיוק מתחיל מרוץ ההתיישנות.

על בסיס נימוקים אלה החליטו שלושת שופטי ההרכב לדחות את טענת הדחיה על הסף ולאפשר לצדדים להביא ראיות על מועד גילוי הקשר הסיבתי.

מסמך 338