חרדה חברתית (פוביה חברתית) הינה חרדה המתעוררת אצל האדם הסובל ממנה בעת מפגש עם אנשים אחרים, בסיטואציות חברתיות שונות, הנראות לכאורה תמימות עבור האחרים. הפרעת החרדה החברתית זוהי אחת מהפרעות החרדה האחרונות שנתגלו ושנחקרו למרות שכיחותה באוכלוסיה, והיא התופעה שהכי פחות מובנת לנו מכלל הפרעות החרדה הידועות כיום. מחקרים הראו שלפחות כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהפרעה זו ברמה זו או אחרת ושהפרעה זו פוגעת בכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים. שכיחות ההפרעה אצל נשים גבוהה יותר במקצת מגברים למרות שגברים מהווים חלק גדול מהסובלים מהבעיה אשר גם פונים לטיפול. ברבים מהמקרים האבחנה באה בגילאים מאוחרים ובחלקם על ידי איבחון עצמי של הסובל מהבעיה. הקושי בגילוי הבעיה הוא כאמור בשל מחסור בידע אצל המטפלים אשר היה קיים עד לשנים האחרונות. אצל רוב הסובלים מהבעיה ההפרעה החלה להופיע כבר בגיל ההתבגרות ונמשכה גם לגילאים מאוחרים הרבה יותר. רוב הסובלים מחרדה חברתית פשוט גדלו עם הידיעה שיש להם בעיה אך לא ידעו מה הבעיה ופשוט הסכימו עם הקביעה הסביבתית שהם ביישנים, מופנמים, לא חברתיים, סנובים ועוד כאלו הגדרות שרירותיות שבאו לתת הסבר להתנהגותם, וזהו למעשה האבחון הנפוץ והפשוט שהיה עד לא מזמן.
על פי ההגדרה הרווחת כיום, חרדה חברתית זוהי תופעה הגורמת לאדם הסובל ממנה להרגשת פחד מוחשי מן האפשרות שיקרה לו משהו מביך או משפיל בציבור ושימשוך אליו בעקבות כך את תשומת ליבם של הנוכחים. עוצמת החרדה היא ברמה כזו, שכל פעולה במפגש עם אנשים אחרים, מכניסה את האדם הסובל ממנה למחשבות טורדניות הנמשכות לאורך זמן רב וגורמות לו לסימפטומים גופניים ורגשיים האפייניים לאנשים הסובלים מחרדות. בין הסימפטומים האדם רועד, מסוחרר, מסמיק, מזיע, שריריו מתקשים, שפתיו יבשים, נשימתו מואצת, קולו רועד וליבו דופק בקצב מהיר.
מצבים מעוררי חרדה חברתית הינם מצבים חברתיים הגורמים לחרדה לעלות ואלו הם בעיקר הופעה בפני קהל (פחד קהל, פחד במה), השתתפות בדיון קבוצתי בחברה, דיבור בפני אנשים בעלי סמכות, שהייה במקומות הומי אדם כגון קניונים או פאבים ועוד. אולם, קיימים גם מצבים נקודתיים בעלי השפעה שונה על כל אדם ואדם כגון אכילה או שתייה בנוכחות אחרים, דיבור בטלפון בנוכחות אנשים, שימוש בשירותים ציבוריים, פגישה רומנטית עם בני המין השני, להישיר מבט, כתיבה כאשר נמצאים תחת צפיה של אחרים ועוד. המשותף למצבים אלה הוא שנמצאים בהם תחת עין בוחנת של אנשים אחרים וחרדים משפיטה על ידם.
החרדה מחרדה:
אנשים הסובלים זמן רב מחרדה חברתית, מודעים לסיטואציות החברתיות בהן החרדה עולה, וכבר מודעים לסימפטומים אשר סיטואציות כאלו גורמות להם. סימפטומים שמפריעים להם בעיקר אלו הם סימפטומים גופניים הנראים בבירור מבחוץ, כגון רעד, הזעה, הסמקה וכו'. החשש מהכנסות הגוף לאחד מהסימפטומים האלה או יותר, מוביל את החרד לפתח פחד מפני הסימפטומים. שלב זה נקרא למעשה שלב החרדה מהחרדה בה החרד מתמקד בסימפטומים בלבד. אם עד עכשיו היה לו חשש מפני השפלה בפני אנשים או שיקרה לו משהו מביך, הרי שעכשיו החשש הוא מפני החרדה עצמה. החשש הוא מפני הסיכוי שהחרדה תופיע. האדם יכול להתגבר על החששות שהובילו אותו לפתח חרדה חברתית אבל לא על החשש מהכנסות לחרדה עצמה. רבים מהסובלים מחרדה חברתית מגיעים לשלב הזה אולם גם כאן הטיפול הוא אותו הטיפול.
הטיפול המומלץ:
מטופלים הסובלים מחרדה חברתית יכולים לפנות לטיפול פסיכולוגי בחרדות, טיפול תרופתי או שילוב של שניהם. הטיפול הפסיכולוגי המומלץ לסובלים מחרדה חברתית הינו טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) בו עובדים עם המטופל באופן פרטני על החלק ההתנהגותי שבו ועל החלק הקוגניטיבי (מחשבתי) שבו. במרכיב ההתנהגותי בוחרים לשפר את הכישורים החברתיים והמיומנויות החברתיות של המטופל במגוון דרכים בהן שיטת הדמיון המודרך, משחקי תפקידים ועוד דרכים הניתנים ליישום עם המטפל. במרכיב הקוגניטיבי עובדים על תיקון עיוותי החשיבה שמהווים את חלק הארי בין הגורמים לחרדות. כאן בוחנים את המחשבות האוטומטיות והמשפטים שהאדם אומר לעצמו במצבים החברתיים מעוררי החרדה ואשר יוצרים בו את תחושת החרדה. המטופל מתבקש לבצע תיקון מחשבות ולתרגל משפטים חלופיים שאותם הוא אומר לעצמו, אשר מפחיתים את החרדה ומקדמים השתלבות טובה יותר במצבים החברתיים שבהם הוא אמור לחוש את החרדה.
איבחון עצמי לחרדה חברתית:
קיימים מספר מבחנים לחרדה חברתית אשר הנפוץ בהם הינו מבחן ליבוביץ. מבחן (שאלון) זה בנוי מאוסף שאלות עבור סיטואציות חברתיות שונות בהן המטופל אמור לציין את רמת החרדה או ההמנעות שלו מהן. רמת חרדה או המנעות גבוהים מעלים את הסבירות כי האדם סובל מחרדה חברתית. זהו למעשה כלי מאוד נוח המשמש לאיבחון עצמי וראשוני לחרדה חברתית, אך ראוי לציין כי זה אינו מהווה אבחנה וודאית להמצאות החרדה אלא כלי אבחוני קליני, המראה כיוון מסויים האם האדם מגלה סימפטומים המתאימים לאדם הסובל מחרדה חברתית. בכל מקרה רצוי להיוועץ עם איש מקצוע במידה והציון במבחן הוא גבוה.
על פי ההגדרה הרווחת כיום, חרדה חברתית זוהי תופעה הגורמת לאדם הסובל ממנה להרגשת פחד מוחשי מן האפשרות שיקרה לו משהו מביך או משפיל בציבור ושימשוך אליו בעקבות כך את תשומת ליבם של הנוכחים. עוצמת החרדה היא ברמה כזו, שכל פעולה במפגש עם אנשים אחרים, מכניסה את האדם הסובל ממנה למחשבות טורדניות הנמשכות לאורך זמן רב וגורמות לו לסימפטומים גופניים ורגשיים האפייניים לאנשים הסובלים מחרדות. בין הסימפטומים האדם רועד, מסוחרר, מסמיק, מזיע, שריריו מתקשים, שפתיו יבשים, נשימתו מואצת, קולו רועד וליבו דופק בקצב מהיר.
מצבים מעוררי חרדה חברתית הינם מצבים חברתיים הגורמים לחרדה לעלות ואלו הם בעיקר הופעה בפני קהל (פחד קהל, פחד במה), השתתפות בדיון קבוצתי בחברה, דיבור בפני אנשים בעלי סמכות, שהייה במקומות הומי אדם כגון קניונים או פאבים ועוד. אולם, קיימים גם מצבים נקודתיים בעלי השפעה שונה על כל אדם ואדם כגון אכילה או שתייה בנוכחות אחרים, דיבור בטלפון בנוכחות אנשים, שימוש בשירותים ציבוריים, פגישה רומנטית עם בני המין השני, להישיר מבט, כתיבה כאשר נמצאים תחת צפיה של אחרים ועוד. המשותף למצבים אלה הוא שנמצאים בהם תחת עין בוחנת של אנשים אחרים וחרדים משפיטה על ידם.
החרדה מחרדה:
אנשים הסובלים זמן רב מחרדה חברתית, מודעים לסיטואציות החברתיות בהן החרדה עולה, וכבר מודעים לסימפטומים אשר סיטואציות כאלו גורמות להם. סימפטומים שמפריעים להם בעיקר אלו הם סימפטומים גופניים הנראים בבירור מבחוץ, כגון רעד, הזעה, הסמקה וכו'. החשש מהכנסות הגוף לאחד מהסימפטומים האלה או יותר, מוביל את החרד לפתח פחד מפני הסימפטומים. שלב זה נקרא למעשה שלב החרדה מהחרדה בה החרד מתמקד בסימפטומים בלבד. אם עד עכשיו היה לו חשש מפני השפלה בפני אנשים או שיקרה לו משהו מביך, הרי שעכשיו החשש הוא מפני החרדה עצמה. החשש הוא מפני הסיכוי שהחרדה תופיע. האדם יכול להתגבר על החששות שהובילו אותו לפתח חרדה חברתית אבל לא על החשש מהכנסות לחרדה עצמה. רבים מהסובלים מחרדה חברתית מגיעים לשלב הזה אולם גם כאן הטיפול הוא אותו הטיפול.
הטיפול המומלץ:
מטופלים הסובלים מחרדה חברתית יכולים לפנות לטיפול פסיכולוגי בחרדות, טיפול תרופתי או שילוב של שניהם. הטיפול הפסיכולוגי המומלץ לסובלים מחרדה חברתית הינו טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) בו עובדים עם המטופל באופן פרטני על החלק ההתנהגותי שבו ועל החלק הקוגניטיבי (מחשבתי) שבו. במרכיב ההתנהגותי בוחרים לשפר את הכישורים החברתיים והמיומנויות החברתיות של המטופל במגוון דרכים בהן שיטת הדמיון המודרך, משחקי תפקידים ועוד דרכים הניתנים ליישום עם המטפל. במרכיב הקוגניטיבי עובדים על תיקון עיוותי החשיבה שמהווים את חלק הארי בין הגורמים לחרדות. כאן בוחנים את המחשבות האוטומטיות והמשפטים שהאדם אומר לעצמו במצבים החברתיים מעוררי החרדה ואשר יוצרים בו את תחושת החרדה. המטופל מתבקש לבצע תיקון מחשבות ולתרגל משפטים חלופיים שאותם הוא אומר לעצמו, אשר מפחיתים את החרדה ומקדמים השתלבות טובה יותר במצבים החברתיים שבהם הוא אמור לחוש את החרדה.
איבחון עצמי לחרדה חברתית:
קיימים מספר מבחנים לחרדה חברתית אשר הנפוץ בהם הינו מבחן ליבוביץ. מבחן (שאלון) זה בנוי מאוסף שאלות עבור סיטואציות חברתיות שונות בהן המטופל אמור לציין את רמת החרדה או ההמנעות שלו מהן. רמת חרדה או המנעות גבוהים מעלים את הסבירות כי האדם סובל מחרדה חברתית. זהו למעשה כלי מאוד נוח המשמש לאיבחון עצמי וראשוני לחרדה חברתית, אך ראוי לציין כי זה אינו מהווה אבחנה וודאית להמצאות החרדה אלא כלי אבחוני קליני, המראה כיוון מסויים האם האדם מגלה סימפטומים המתאימים לאדם הסובל מחרדה חברתית. בכל מקרה רצוי להיוועץ עם איש מקצוע במידה והציון במבחן הוא גבוה.
