רשומה לעונת המלפפונים הירוקים.
מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור, www.notes.co.il/zvi
לפני כשבועיים, הייתה ב"מבט" כתבה ( במסגרת החדשות הטובות) על שהחרדים סוף ,סוף הכירו ב"סביבה". כלומר הם הולכים לאמץ את הירוק. בכתבה הופיעו, בין היתר, מי שהיה הרב הראשי לישראל וכיום רבה של תל אביב, הרב ישראל לאו, שאין כמוהו דובר רהוט בכול עניין, ואם אפשר לדבר על ירוק- מדוע לא. את העצים ראינו מרחוק, רחוק, לא בקרבת מקום הנאומים. כאן אני חייב לומר "אשריי המאמין". בשכונות וברבעים החרדיים בישראל הצבע הוא אפור. שם אין ירוקים לא בהשקפת עולם ולא בצבע הסביבה. זאת למרות שבמסורת היהודית שיונקת שורשיה בתנ"ך - הצמח, עץ השדה, הם משאת נפש. אצל החרדים גם במדינת ישראל רשות הרבים היא רשות נוכרית, לפחות מבחינה זאת.
בגיאופוליטיקה יש לנו הקו הירוק. הצבע הירוק הוא במלוא מובן המילה קו מפריד בין ישראל לבין השטחים. זה סימן היכר בלבד ולא ציון לשבח או לגנאי. לכול עם וקהילה תרבויות משלהם. הערבים יושבים בשטח צחיח, שבו אין מים, והמעט שיש- דרוש לשתייה, להשקיית העדר או את חלקת הגידולים הקטנה ליד הבית. הבדווי, נוטה אוהלו להיכן שהוא נודד, וצמחיה בלאו הכי כמעט שלא קיימת במדבר, וודאי שהוא לא יטרח לגדל ולטפח אותה. אם יש בסביבה מעיין, ולידו נווה - מה טוב. אבל גם ערבים נייחים לא מרבים לשתול עצים ליד בתיהם. להם חשוב יותר המרחב הפתוח מאשר הצמחייה. ישראל כפתה על האזור החרב גינון בעיר וייעור בסביבה. לדעתי זאת גישה ומדיניות מבורכים מאוד, מכול בחינה שהיא . מי שלא שותף לחוויה זאת, למראה הירוק הזה, הן הקהילות החרדיות.אצלם נגמר הקו הירוק.
בגיאודתיטיקה, כול אימת שאני עובר בשכונות של חרדים בארץ, במאה שערים או בבני ברק, אני יודע בדיוק מה התיחום בין שכונה חרדית ולא חרדית. מדובר בשכונות חרדיות ולא מסורתיות או דתיות. גם אם האחרונים נוהגים על טהרת שמירת מצוות, אין הבדל בצבע שליד בתיהם. יש בו ירוק במידה זאת או אחרת. וודאי שהדברים אמורים לגבי החוג והסביבה של הרב לאו, ציוני למהדרין. בשכונות חרדיות כמעט ואין. ואני תוהה, מה עשתה הלכה, שהחלידה, למאמינים. הגן הראשון שמוזכר בתורה הוא גן העדן. הבדיחה מספרת שאילו אדם הראשון היה סיני, לנחש לא היה כול סיכוי והיינו חיים בשפעו עד עצם היום הזה . אפילו התורה עצמה משולה לעץ. "עץ חיים למחזיקים בה". ויש עוד ועוד התייחסויות
ל "פלורה" בתורה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כול עץ", "אדם כעץ השדה" ע"פ חז"ל יראה אדם אילן בדרכו יאמר "מה נאה אילן זה". כנראה שהפליאה מאילנות הייתה גדולה כול כך שהאמירה מובאת בהקשר של תפילה. לאמור אם האדם עוסק בתפילה או הוגה דברי תורה, אל לא לשים לב לאילן הנאה.(מגרסא דינקותא שלי ) ועוד וכיוצא באלה. לגבי היהדית דתית- ציונית, אין בכלל שאלה לגבי מקומו של העץ והצומח בא"י.
בדף הנחיה למנהלים, למחנכים, למורים, למדריכים( אתר מורשת) מסופר כי הרב זאב גולד, מרבני הציונות הדתית בראשית המאה ה-20, מתאר בספרו "זהב הארץ" חוויה ייחודית שהיה עד לה כאשר לווה את הרב קוק : "וכמה נעים לי לספר בכל הזדמנות מה שנזדמן לי פעם לשמוע מפיו של רבנו הגדול, גאון ישראל וקודשו, מרן הרב קוק זצ"ל, שליוויתי אותו לכפר מגדיאל( הוד השרון: צ.ג.) לנטוע יער צומח עצים. כאשר מסרו את השתיל לידי רבנו, ראיתי שפניו מאירים כלפיד אש וכל גופו בוער כאש קודש, ובחרדת קודש חפר בעצם ידו הקדושה את הגומה, ושם בה את השתיל, ושפתותיו דובבות הודיה לקב"ה על אשר זיכהו לנטוע עץ בארץ הקודש."
נוי ושמיטה.
לפחות חלק מן הרתיעה של גידול עצים וצמחייה, נובע מן האילוצים של שנת השמיטה. במהלך שנת השמיטה ישנם איסורים והגבלות רבות בנוגע לטיפוח הגינה. הבעיה מתעוררת כאשרו מארגנים מסיבה או אירוע משפחתי בגינה הפרטית נטולת הפרחים והטיפוח. כלומר אירוע זמני, ולא מצב מתמשך. יש משתלות שמצאו פתרון יצירתי לסוגיה. הפיתרון, דומה לחמץ בפסח. אלא שכאן לא "מוכרים" אלא "משכירים" עציצים, אגרטלים, פרחים- טבעיים או פלסטיים. אבל אני תוהה מדוע צריך את כול השיטות הללו, כאשר לא מדובר בעץ מאכל אלא בעץ נוי או בפרחים שאינם אכילים. מה עניין שמיטה לעצי נוי,לדשא ולפרח?.
העניין הוא בכך שהמסורת היהודית, ובעיקר החרדית אשכנזית, עניין הנוי החיצוני לא
מעניין אותה. היא סחבה איתה מן הגלות את הגבול שבין רשות היחיד לבין רשות הרבים.
אמנם יש האמירה "הווה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". אבל רשות הרבים הייתה מזוהה עם שטח של הגויים. למזלי בבית שבו נולדתי, בעיר זדונסקה וולה בפולין המרכזית, סבי בעל הבית, נטע גן פרחים בקצה המתחם של החצר הפנימית (שלושה מבנים בצורת ח'). וכמה הצטערתי, ואף הייתה לי טינה עמוקה, כאשר, מחמת קשיי אשראי, בעקבות הקמת בניין חדש, נאלץ סבי להשכיר את השטח כמחסן. למזלנו השלטונות העירוניים הקפידו , למצער, על המדשאות והעצים בחזית הכיכר שבה גרנו. אבל בדרך כלל החוץ נחשב לשטח הפקר בכול הקשור באסטטיקה. אם עין זרה לא שמה לב, היהודיות ומשרתותיהן , לאחר שטיפת הרצפה לא טרחו להוציא את השופכין ביציאה מן הבית, אלא פלוך, פלאך , דרך החלון או המרפסת.
נוהל מקובל עד ימינו אלה בשכונת מאה שערים, אף שהרחוב הוא יהודי. האסטטיקה לא מילאה תפקיד אצל החסיד, וגם לא היום. פה ושם, בהר נוף בירושלים או באיזה שכונה חדשה בבני ברק קיימים אי אלה נקודות ירק. אחרת אתה תדע בדיוק מתי אתה עובר מרמת גן לבני ברק- הקו הירוק.
זכור לי כי כאשר עברנו לירושלים בראשית שנות השבעים, בעקבות הטלוויזיה הישראלית, יכולנו באותו מחיר לרכוש דירה בשכונה היוקרתית, כבר אז, משכנות שאננים, ובקטמון הישנה שבה בחרנו. רעייתי סיירה בשכונת ימין משה ( משכנות) והגיעה למסקנה שבסמטאות הללו שכולם אבן, מגורים, גלריות ונתיבי תיירים, היא לא תוכל לגדל ילדים. מאז , המחירים שם עלו פי ארבעה, אך מעולם לא הצטערנו על הבחירה. להיפך ככל שאיזור "המושבה" (הגרמנית) בשכנות לנו, התעורר ככה שבענו נחת יותר.
והנה אתה מציץ למכלול בתים חדש יחסית, שחזיתו החיצונית ברחוב שרי ישראל והפנימית ברח' תורה מציון מול בית הטלוויזיה. הילדים, שנמצאים בחופשה, משחקים לא בדשא, לא בפינה ירוקה אלא בינות אבנים. הלב נחמץ. אני משוכנע שאפילו רשות המים אשר מנסה לחנך אותנו(פחות את עצמה) לשמור על כול טיפה, לא מדושנת עונג מתופעה כזאת.
הנחמה היחידה במראה האבנים הקרות הללו, היא תזכורת שאנו לא נסכים שבגלל מחדלים של רשות המים, פקידי האוצר, משרד האנרגיה ועוד מערכות ביורוקראטיות מאובנות, נחזור לתקופת האבן מתקופת החורש. די לנו ב"שמורות" הללו בשכונות החרדיות.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
