מחורבן לאהבה 

תשעה באב בפתח, ואיתו מגיעים גם הקיץ והחום. בתי הקפה סגורים, שידורים ממלכתיים בטלוויזיה, שירים עצובים ברדיו, צום, חם, אסור ללכת לים, רוצים לשתות. חורבן. עד כאן הגרסא המסורתית.

אבל הקבלה מדברת על משמעות אחרת ליום המיוחד הזה. וכמו תמיד, היא מכוונת אותנו להסתכל פנימה. היא מדברת על חשבון נפש, על היחס בינינו כיחידים וכעם. היא מספרת על חורבן מסוג אחר - לא חורבן של אבנים, אלא חורבן שבלב. כן, בלב. ביחסים שבין בני האדם - בינינו.

על פי הקבלה, המשמעות האמיתית של החורבן היא שאיבדנו את אהבת הזולת, ומאז אנו מתקשים למצוא אותה.

מהו החידוש?

כדי להבין עד כמה ייחודית ואקטואלית נקודת המבט של הקבלה על החורבן ועל תשעה באב, אנו צריכים לצאת למסע קצר בזמן.

אברהם היה הראשון שהתחיל במצווה. בתקופתו התפרץ האגו לראשונה והשמיד כל חלקה טובה. ממשפחה גדולה ומאוחדת, התפרקו הבבלים לאוסף של יחידים שהפסיקו להבין זה את זה, ואת האהבה החליפה שנאה שהרחיקה ביניהם.

אברהם, עד אז עובד אלילים בבלי כמו כל חבריו, סירב להשלים עם מה שקורה סביבו, ופיתח שיטה להתעלות מעל האגו ולהיחלצות מהמצב. האמצעי שאותו הוא לימד באוהל המפורסם היה אהבת הזולת. אלה שהקשיבו והתרכזו סביבו, למדו איך לאהוב והפכו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה. עם השנים התפתחה מקבוצה זו האומה הישראלית, אומה שנוסדה על בסיס אהבת הזולת.

אלה שלא צעדו בעקבות אברהם, המשיכו להתפתח בדרך האגו, ומהם נוצרו שאר האומות בעולם.

משה שכלל את השיטה שגילה אברהם, והצפין את המסלול אל הרוחניות בספר הקבלה הפופולארי ביותר בעולם - התורה.

גם הוא לימד כיצד להתעלות מעל האגו. בעזרת אהבת הזולת וערבות הדדית, הוא הוביל את העם אל מעבר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת הר השנאה - הר סיני.

עם האיחוד הרוחני באה ההצלחה הגשמית. כיבוש הארץ והצלחות רבות נפלו בחלקו של עם ישראל בתקופת הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. אבל אז התחיל השבר.

שוב פרץ לו האגו הסורר, אלא שהפעם לא היה מי שידריך, שיסביר, או שיפתח שיטה איך להתעלות מעליו.

החוק הרוחני שקושר בין איחוד או פירוד פנימי לבין הצלחה או כישלון גשמי, פעל שוב. אלא שהפעם הוא הכריע לשלילה.

תהליך ההידרדרות התחיל, הפילוג נסק לגבהים חדשים ועם ישראל נכשל בהתמודדות. הוא איבד את היסוד, שמט את הבסיס - את הקשר המיוחד שאפיין אותו מיום היווסדו בבבל. הנפילה הרוחנית הייתה בלתי נמנעת, וגררה בעקבותיה חורבנות. כי חורבן פנימי מוביל לחורבן חיצוני.

בית המקדש הראשון נחרב

אחרי כן הצליח העם עוד לחזור איכשהו לחיבור זמני. אבל לאחר זמן קצר, האגו שוב פרץ.

הבקיעים שסדקו את יסודות האומה, התרחבו למכתשים עמוקים. רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אבל איש לא שמע לו. כתוצאה משנאת החינם איבדנו לחלוטין את המדרגה הרוחנית שבה היינו, ירדנו למדרגה גשמית והפכנו להיות "עוד עם" ככל העמים.

היום אנחנו עדיין שרויים באותו החורבן. למרות שחזרנו לארץ, הגלות שיצאנו אליה לפני כמעט אלפיים שנה עוד לא הסתיימה. שוב התפרצות האגו, שוב חורבן בליבנו - שוב פירוד ופילוג, ונראה שאנחנו גם לא ממש רוצים לתקן את המצב. בדיוק כאן מקום החורבן, בחוסר הרצון שלנו להיתקן, להשתנות. אז איך מחזירים את האהבה הביתה, אל תוך הלבבות?

חכמת הקבלה מסבירה, שדווקא מהמצב השפל יבוא הפתרון.

השלב הראשון הוא גילוי הרע, כלומר, שנגלה עד כמה אנו רחוקים זה מזה, ונבין שבגלל האגו איננו מסוגלים להתחבר. שנרגיש כי זהו הפגם שמונע מאיתנו להגיע אל האושר. גילוי חוסר הקשר בינינו כגורם המזיק, והצער הכן על כך, הם תחילתו של השינוי.

אז נבין שהכול תלוי ביחס שלנו לזולת, ושהתקומה היא רוחנית בלבד. כלומר, שעלינו לבנות מחדש בינינו את אותם יחסים שלימד אברהם את הבבלים לפני חמשת אלפים שנה. ואיך מתחילים פתאום, סתם כך, לאהוב את כולם?

הקבלה מלמדת אותנו, שכשנחדש את הקשר בינינו, אבל הפעם עם ההבנה והצורך האמיתי "שזה יעבוד", נקבל לכך תמיכה מחוקי הטבע.

אז נלמד להתחבר על בסיס מטרה משותפת, ועם שיטה בדוקה בעלת ותק של חמשת אלפים שנה. כמו בני זוג שמתקוטטים ומשלימים זה עם זה - וכשהם משלימים האהבה ביניהם חזקה יותר - כך יהיה גם איתנו.

חודש אב מביא איתו גם משב רוח של אהבה, שאותה אנו מציינים בחג האהבה העברי - ט"ו באב. לא במקרה ט' באב, היום שמסמל את החורבן וט"ו באב, היום שמסמל את האהבה, חלים באותו חודש.

על פי הקבלה, ט"ו באב מסמל את הקשר בין הנשמות שלנו לכוח העליון וזו גם הדרך לצאת מן הגלות. כשנחדש שוב את קשרי האהבה בינינו, נוכל לעלות לדרגת קיום חדשה, של אושר ואהבה. את השיטה שפיתח האר"י הקדוש, התאים לדורנו בעל הסולם, וכל שנותר לנו לעשות הוא לממש. רק כך נוכל להתעלות מהחורבן אל עבר האהבה.