לפני בקשה בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנה שהוקם ללא היתר, כאשר נכשלו מאמצי המבקשת לנסות ולאתר הגורם שהקים את המבנה.
מהתצהיר שצורף לבקשה עולה כי ב-25.1.07 ביקר מפקח מטעם הועדה המחוזית לתכנון ובניה, במחוז דרום וגילה כי בוצעה עבודה, השתמשו במקרקעין והוקם מבנה בשטח הנמצא בנ"צ 196219/576869 (רשת ישראל החדשה) או סמוך לו, (להלן: "המקרקעין").
במקום הנ"ל, במועד הנ"ל או סמוך לו, הוקם ללא היתר מבנה עשוי מבלוק ופח, רצפת בטון המשמש למגורים (להלן: "המבנה"), ששטחו כ- 240 מ"ר, בלא שהוצא לגביו היתר בניה, מקום שלא ניתן לקבל היתר בניה ובניגוד לחוק.
בהתאם לתקנות התיכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג - 1982 (להלן: "התקנות") שהותקנו מכח החוק, ניתנה למבקשת הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד.
יצויין, כי בהתאם לתקנה 2 לתקנות אלא, נקבע, כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית המשפט שאי אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע ע"י ביצועו של הצו...".
בתצהיר שצורף לבקשה, נטען כי המבקשת אינה יכולה להוכיח מי ביצע את העבירה, או למצוא אותו וכי אף לאחר הדבקת התראה על המבנה, לא פנה אל המבקשת כל גורם לטעון כנגד ההריסה.
בנסיבות אלה, נתקיימו התנאים המצדיקים דיון בבקשה במעמד המבקשת בלבד.
תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לענין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212. בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי אין ולא תהיה הרשעה ביחס לעצם הקמת המבנה וההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראה רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נח עמ' 421). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ראה לענין זה דברי כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136).
מאידך, לצורך מתן צו הריסה, ללא הרשעה, לא די בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים סמכות לצוות על הריסה, אלא יש להוכיח, כי בנסיבות הענין קיים עניין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו [ראה לענין זה ע"פ 3490/97 הנ"ל וכן רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל פ"ד נו (3) 151, ע"פ (ב"ש) 432/90 ג'יברין סלימאן נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי 93 (2), 420 וע"פ (חיפה) 1051/98 ברייר נ. מדינת ישראל, דינים מחוזי כו' (10), 397].
אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי חוקית וכן בשל החשש, כי אי מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת.
למרבה הצער, הפכו עבירות נגד חוקי התיכון והבניה לחזיון נפרץ, דבר המהווה פגיעה חמורה וישירה בשלטון החוק ובשורה ארוכה של פסקי דין הדגיש בית המשפט העליון, כי בשל עובדה זו מצווה בית המשפט שלא להשלים עם האמור ולנקוט מדיניות, שלא תאפשר לאנשים לעשות דין לעצמם (ראה לענין זה: ע"פ (ב"ש) 432/90 סלימאן הנ"ל והאסמכתאות שפורטו בו).
לפיכך, כל עוד עומד מבנה כאמור על תילו ללא היתר, הרי שאין חשיבות של ממש מתי הוקם, והדרך הראויה לפעול כנגד העבירה במצב דברים כזה בו נבנה מבנה ללא היתר, בלא שידועים בעליו, היא הגשת הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כפי שאכן עשתה המבקשת בענייננו (ראה לענין זה ע"פ 1253/00 הנ"ל, והאסמכתאות שפורטו שם).
בענייננו, טוענת המבקשת כי המבנה נבנה על קרקע המיועדת ליער.
הואיל ונטען, כי המבנה נבנה ללא היתר, ועל רקע כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי נתקיימו תנאיו של סעיף 212 וכי קיים ענין ציבורי במתן צו ההריסה.
לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנה כהגדרתו לעיל.
המבקשת תגרום לכך כי עותק מצו ההריסה שניתן כאמור, יודבק על קיר המבנה הנ"ל וכי לא יוחל בביצוע צו ההריסה עד לחלוף המועד הקבוע בתקנה 6 לתקנות.
בשולי הדברים, ממליץ בית המשפט, כי המבקשת תפעל לתיעוד פעולת ההדבקה.
מהתצהיר שצורף לבקשה עולה כי ב-25.1.07 ביקר מפקח מטעם הועדה המחוזית לתכנון ובניה, במחוז דרום וגילה כי בוצעה עבודה, השתמשו במקרקעין והוקם מבנה בשטח הנמצא בנ"צ 196219/576869 (רשת ישראל החדשה) או סמוך לו, (להלן: "המקרקעין").
במקום הנ"ל, במועד הנ"ל או סמוך לו, הוקם ללא היתר מבנה עשוי מבלוק ופח, רצפת בטון המשמש למגורים (להלן: "המבנה"), ששטחו כ- 240 מ"ר, בלא שהוצא לגביו היתר בניה, מקום שלא ניתן לקבל היתר בניה ובניגוד לחוק.
בהתאם לתקנות התיכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג - 1982 (להלן: "התקנות") שהותקנו מכח החוק, ניתנה למבקשת הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד.
יצויין, כי בהתאם לתקנה 2 לתקנות אלא, נקבע, כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית המשפט שאי אפשר או בלתי מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע ע"י ביצועו של הצו...".
בתצהיר שצורף לבקשה, נטען כי המבקשת אינה יכולה להוכיח מי ביצע את העבירה, או למצוא אותו וכי אף לאחר הדבקת התראה על המבנה, לא פנה אל המבקשת כל גורם לטעון כנגד ההריסה.
בנסיבות אלה, נתקיימו התנאים המצדיקים דיון בבקשה במעמד המבקשת בלבד.
תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לענין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212. בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי אין ולא תהיה הרשעה ביחס לעצם הקמת המבנה וההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראה רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נח עמ' 421). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ראה לענין זה דברי כב' השופט קדמי בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ. הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136).
מאידך, לצורך מתן צו הריסה, ללא הרשעה, לא די בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים סמכות לצוות על הריסה, אלא יש להוכיח, כי בנסיבות הענין קיים עניין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו [ראה לענין זה ע"פ 3490/97 הנ"ל וכן רע"פ 124/01 זאב ניקר נ. מדינת ישראל פ"ד נו (3) 151, ע"פ (ב"ש) 432/90 ג'יברין סלימאן נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי 93 (2), 420 וע"פ (חיפה) 1051/98 ברייר נ. מדינת ישראל, דינים מחוזי כו' (10), 397].
אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי חוקית וכן בשל החשש, כי אי מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת.
למרבה הצער, הפכו עבירות נגד חוקי התיכון והבניה לחזיון נפרץ, דבר המהווה פגיעה חמורה וישירה בשלטון החוק ובשורה ארוכה של פסקי דין הדגיש בית המשפט העליון, כי בשל עובדה זו מצווה בית המשפט שלא להשלים עם האמור ולנקוט מדיניות, שלא תאפשר לאנשים לעשות דין לעצמם (ראה לענין זה: ע"פ (ב"ש) 432/90 סלימאן הנ"ל והאסמכתאות שפורטו בו).
לפיכך, כל עוד עומד מבנה כאמור על תילו ללא היתר, הרי שאין חשיבות של ממש מתי הוקם, והדרך הראויה לפעול כנגד העבירה במצב דברים כזה בו נבנה מבנה ללא היתר, בלא שידועים בעליו, היא הגשת הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כפי שאכן עשתה המבקשת בענייננו (ראה לענין זה ע"פ 1253/00 הנ"ל, והאסמכתאות שפורטו שם).
בענייננו, טוענת המבקשת כי המבנה נבנה על קרקע המיועדת ליער.
הואיל ונטען, כי המבנה נבנה ללא היתר, ועל רקע כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי נתקיימו תנאיו של סעיף 212 וכי קיים ענין ציבורי במתן צו ההריסה.
לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנה כהגדרתו לעיל.
המבקשת תגרום לכך כי עותק מצו ההריסה שניתן כאמור, יודבק על קיר המבנה הנ"ל וכי לא יוחל בביצוע צו ההריסה עד לחלוף המועד הקבוע בתקנה 6 לתקנות.
בשולי הדברים, ממליץ בית המשפט, כי המבקשת תפעל לתיעוד פעולת ההדבקה.
