חברות בין שופט לפרקליט 

קשרים חברתיים עם עורך דין

העיתונאי יואב יצחק עתר לבית המשפט הגבוה לצדק שיורה לשופט בית המשפט העליון תאודור אור לפסול עצמו מלדון בערעורו של אליהו הורביץ.

הורביץ הגיש ערעור על פסק-דינו של בית משפט המחוזי בירושלים בפרשת אישומים שנודעה בכינוייה "פרשת פרומדיקו".

לטענת יצחק, על השופט אור לפסול עצמו מלדון בערעור בשל קשריו החברתיים עם עורך הדין פנחס רובין, אשר צורף בשלב הערעור לצוות הסינגורים שייצגו את הורביץ לפני הערכאה הראשונה.

יצחק עתר בנוסף כי נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים יחוייבו להכריז על תקפותם המחייבת של "כללי אתיקה שיפוטית, תשנ"ג- 1993" שפורסמו בזמנו על ידי נשיא בית משפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר.

טענה כי שרותיו של עורך הדין נשכרו בשל קשרים חברתיים עם השופט

שלושת הערעורים נדונו במאוחד בפני הרכב השופטים תאודור אור, יעקב טירקל ויצחק אנגלרד. שמיעת הטענות נמשכה חמישה ימים ברציפות. בתום שמיעת הטענות הודיע בית המשפט כי הוא דוחה את התיקים לעיון ומתן פסק-דין.

שלושה ימים לאחר סיום שמיעת הטענות שיגר יצחק מכתב אל נשיא בית משפט העליון, אל השופט אור ואל שר המשפטים וביקש מהם לפעול להפסקת השתתפות השופט אור בהרכב הדן בערעורים.

יצחק טען כי צירוף עורך הדין רובין, שיש לו קשרים חברתיים עם השופט אור, בשלב הערעור מעורר את החשד כי עורך דין רובין נשכר על ידי הורביץ במיוחד בשל קשריו האישיים עם השופט אור ומתוך ציפייה שקשרים אלה עשויים להיטיב עמו בערעור ובפסק-הדין.

לטענת יצחק, השתתפות שופט בדיון בו מופיע פרקליט שיש לו עמו קשרי חברות מנוגדת להוראה מפורשת בכללי האתיקה. הוראה זו קובעת:

"שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים".

מכתבו של יצחק הועבר לתגובת בעלי הדין. באי כוחו של הורביץ התנגדו לבקשתו של יצחק והכחישו בתוקף את טענותיו אודות מניעיו של הורביץ לשכור את שירותיו של עורך הדין רובין כסניגור נוסף מטעמו.

המדינה השאירה את ההכרעה להחלטת בית המשפט תוך שציינה כי התביעה הכללית לא ראתה לבקש פסילתו של מי מחברי ההרכב ויש לה אמון בבית המשפט.

בהמשך יצחק שב ופנה במכתב נוסף אל נשיא בית המשפט העליון ואל השופט אור בו חזר וביקש כי השופט אור יפסול עצמו. גם מכתב זה הועבר לתגובת בעלי הדין.

באי כוח הורביץ חזרו וכפרו בטענות יצחק וטענו כי צירופו של עורך הדין רובין נעשתה על רקע מומחיותו המיוחדת בסוגיות הנדונות בערעורים. המדינה המשיכה לדבוק בעמדתה כי יש לה אמון בבית המשפט.

יצחק פנה במכתב שלישי אל נשיא בית משפט העליון בו טען כי כללי האתיקה מחייבים את השופט אור לפסול עצמו, גם אם עורך הדין רובין נשכר על ידי הורביץ בתום לב ולא עקב שיקול זר.

החלטת השופט אור בטענת הפסלות

השופט אור דחה את טענת יצחק כי עליו לפסול את עצמו מלדון בערעורים. בעלי הדין הביעו את אמונם בהרכב השופטים, ואיש מהם לא ביקש את פסילתו. הסניגורים אף הבהירו כי אין יסוד לטענת יצחק כאילו עורך הדין רובין צורף לצוות הסניגוריה בשל קשריו האישיים עם השופט.

השופט אור הוסיף כי הכלל הנוהג בפרקטיקה הוא שהכרות או יחסי חברות בין שופט לבין פרקליט, להבדיל מיחסי קירבה משפחתית ביניהם, אינם עילה לפסילת שופט לדון באותו עניין בו מופיע הפרקליט. עורך הדין אינו מהווה צד לדיון, מהימנותו אינה עומדת במבחן והוא אך מעניק את כישוריו ושרותיו המקצועיים לבעל הדין.

בהתייחסו לכללי האתיקה ציין השופט אור כי כללים אלה לא קיבלו מעמד של כללים מחייבים, לא בדבר חקיקה ולא בהלכה הפסוקה.

השופט אור לא מצא שקיימת הצדקה עניינית לפסילתו. הדיון בערעורים הסתיים והצדדים ממתינים לפסק הדין. בעלי הדין הודיעו כי מבחינתם אין על השופט אור לפסול עצמו. בנסיבות אלה, סבר השופט אור, לא יהיה זה נכון והוגן כלפי בעלי הדין אם יחליט להוציא עצמו מן המותב, דבר שיחייב לשוב ולדון בערעורים מתחילה.

"הגעתי למסקנה", פסק השופט אור, "שחובה עלי להשלים את המלאכה שהוטלה עלי בערעורים אלה . ברור מאליו, שכמו בכל עניין אחר, אפסוק אך ורק על פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורו לי, וללא מורא".

זכות עמידה

השופטים אליהו מצא, יעקב קדמי ודליה דורנר, אשר בפניהם נתבררה עתירתו של יצחק, ציינו כי העתירה מעלה שתי שאלות מקדמיות. השאלה הראשונה היא האם ליצחק, שאינו צד להליכי הערעור, יש זכות עמידה בבקשה לפסילת שופט.

הזכות להעלות טענת פסלות שופט מוסדרת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984. זכות זו נתונה "לבעל דין".

על פי ההסדר החוקי הקיים, הזכות לטעון טענת פסלות נגד שופט נתונה רק לבעלי הדין בהליך השיפוטי בגדרו מועלית הטענה. עניין הציבור בתקינותם של ההליכים השיפוטיים מובטח בדרכים אחרות, בעיקר על ידי עקרון פומביות הדיון.

אפילו עקרונית, ציינו השופטים, יש מקום להכרה מסוימת בזכות העמידה של אדם מן הציבור להעלות טענת פסלות נגד שופט בהליך שהטוען אינו צד לו, יש להגביל הכרה זו למקרים חריגים ונדירים. ההכרה תהא רק באותם מקרים בהם גלוי וברור שלבעלי הדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות, הנסמכת על עילה מוצדקת, והעניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור.

במקרה זה, ציינו השופטים, לא שוכנענו כי פרשת הערעורים, בגידרה מתבקשת טענת הפסלות, נמנית עם אותם מקרים נדירים שיש להכיר בזכות עמידה של מי שאינו בעל דין.

שיהוי בהגשת בקשת פסילת השופט ועמדת בעלי הדין

השאלה המקדמית הנוספת העולה בעתירה זו, הוסיפו השופטים, נוגעת לשאלת מועד העלאת בקשת הפסלות. יצחק העלה את טענת הפסלות רק לאחר שבית המשפט סיים את שמיעת הטענות בערעורים. כל הצדדים להליכי הערעור מתנגדים לבקשתו של יצחק.

השופטים ציינו כי כלל ידוע הוא כי המבקש לטעון טענת פסלות נגד שופט, מצווה להעלות את טענתו מיד לאחר שעילת הפסלות נודעה לו.

מקום בו מועלית הטענה באיחור, נדרש הטוען לעמוד במבחן "היכולת לדעת". הטוען חייב להראות כי גם בשקידה סבירה לא יכול היה לגלות ולדעת את דבר קיומה של עילת הפסלות במועד מוקדם יותר.

הטעם לכך הוא כי העלאת טענת פסלות בשלב מתקדם של ההליך, לאחר שבעלי הדין הביאו את כל ראיותיהם, או השמיעו את כל או רוב טענותיהם, עלולה לפגוע, לא רק בסדרי עבודתו של בית המשפט, אלא, וזאת העיקר, באינטרסים חיוניים של בעלי הדין.

פסילת שופט תחייב את פתיחת ההליך מחדש, דבר שיאפשר לצדדים לכלכל מהלכיהם על-פי לקחי ניסיונם מגלגולו הראשון של ההליך, אשר יהיה בהכרח שונה מן ההליך המקורי.

במקרה זה, המועד בו העלה העותר לראשונה את טענת הפסלות היה שלושה ימים לאחר שהרכב השופטים, לפניו נדונו הערעורים, סיים לשמוע את טענות הצדדים. אפילו יצחק חף משיהוי סובייקטיבי באשר לעובדות עליהן ביסס את טענת הפסלות, המועד בו הועלתה טענתו לפסלות לוקה בשיהוי אובייקטיבי כבד. בנסיבות אלה קבלת עתירתו של יצחק עלולה להסב נזק כבד לצדדים המתדיינים. לכך יש להוסיף כי בעלי הדין בערעורים אלה, בכללם המדינה, מתנגדים בתוקף לטענת הפסלות שהעלה יצחק ומבקשים לדחות את עתירתו. בנסיבות העניין לעמדותיהם יש משקל מכריע.

השופטים ציינו כי נוכח הכרעותיהם בשתי השאלות המקדמיות מתחייבת המסקנה כי דין העתירה לפסילת השופט אור להדחות.

כללי אתיקה שיפוטית

בעתירתו ביקש יצחק בנוסף לחייב את נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים לפרסם הצהרה בדבר תקפותם המחייבת של כללי האתיקה. השופטים ציינו כי אף דינה של בקשה זו אינו מגלה עילה להתערבות בית המשפט.

כללי האתיקה שאוגדו ופורסמו על-ידי הנשיא בדימוס מאיר שמגר בשנת 1993 התבססו על דין וחשבון של ועדה בראשות הנשיא בדימוס משה לנדוי ועל הצעות והערות של שופטים רבים. בסיום המבוא הכללי לכללי האתיקה ציין הנשיא כי הכללים ישמשו חומר מנחה ומדריך לכל מי שמצטרף למערכת השיפוט ומבקש ללמוד כלליה.


"חומר מנחה ומדריך".

כללי האתיקה הם בעלי משקל מוסרי רב, ודומה שאין ולא יכולה להיות על כך מחלוקת. כוחם של הכללים נובע מן ההכרה בסמכותו המוסרית של נשיא בית המשפט העליון לקבוע הנחיות להתנהגות המצופה מן השופטים והן מן העובדה שלא נקבעו ולא פורסמו כללים אחרים ביחס למידות האתיות הראויות לשופטים. ציבור השופטים אכן מכיר בחשיבותם של כללי האתיקה. גישה זו, ציינו השופטים, משקפת דרך ראויה ורצויה.

אולם, ציינו השופטים, אין משמעות הדבר כי בכל מקרה בו ינהג שופט שלא על פי האמור בכללי האתיקה, יהיה ניתן לייחס לו התנהגות שאינה אתית.

את הכלל העוסק "בקירבה חברתית" בין השופט לבין הפרקליט המופיע לפניו, אין לפרש כהנחיה לפסילה עצמית "אוטומטית" של השופט. זו הנחיה לשופט כי עליו לשקול אם בנסיבות העניין הופעת פרקליט שהוא ידידו או חברו הקרוב, אינה עלולה להכביד על יכולתו לשפוט, או להתפרש שלא כהלכה בעיני הציבור.


הכרעה מקצועית ומצפונית

בסוף פסק דינם מבהירים השופטים כדלקמן:

"אכן יחסי ידידות וחברות, בין שופטים לבין פרקליטים, שלרוב נובעים מרקע אישי משותף או ממעורבות בפעילות מקצועית משותפת בעבר, הם נפוצים ומקובלים בקהיליית המשפטנים.

ככלל, אין בקיומם של יחסים כאלה כדי לשלול אפשרות של מיפגש, בין השופט לבין פרקליט שהוא חברו או ידידו, באולם המשפטים. בשונה מנגיעה אישית ישירה של השופט בנושא הדיון, ובשונה מקירבה משפחתית או חברתית למי מבעלי הדין, יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו אינם יוצרים פסלות "אינהרנטית".

השופטים מוחזקים כיודעים ואמונים להבחין בין עשייתם על כס המשפט לבין חייהם הפרטיים; וגם הפרקליטים, בהופיעם לפני שופט שמחוץ לאולם הוא ידידם הקרוב, מוחזקים כיודעים לשמור על מידת הריחוק המתחייבת מן המעמד.

מאידך גם אין לומר, כי בכל מקרה יהיה זה ראוי ששופט יכהן במשפט בו מופיע פרקליט שהוא ידיו או חברו הקרוב.

ואמנם תיתכנה נסיבות בהן ייטיב השופט לעשות אם ימשוך את ידיו ממשפט כזה; לא, חלילה, מטעמים של נוחות אישית, אלא מחשש שבנסיבות הענין עלולה ישיבתו באותו משפט להכביד על יכולתו למלא כראוי את תפקידו השיפוטי, או ליצור מראית לא נאותה.

השאלה אם לישב במשפט כזה, או להימנע מכך, נתונה בראש ובראשונה להכרעתו האישית של השופט, שאם לא יוכח אחרת, תוכל לרוב להתקבל כהכרעה מקצועית ומצפונית שאין עילה להתערב בה".


התוצאה

עתירתו של יצחק לפסילת השופט אור מלדון בערעורו של הורביץ נדחתה. כמו כן בית המשפט לא מצא עילה להתערב בחלקה השני של העתירה ולחייב את נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים לפרסם הצהרה כי לכללי האתיקה יש תוקף מחייב.


בג"ץ 1622/00 יואב יצחק ואח' נ' הנשיא אהרון ברק ואח' ניתן ביום (ט' באדר ב' תש"ס) 16.3.2000.

מסמך 382