הזלילה והקירבה: הפרעות אכילה והומופוביה בקרב גברים הומוסקסואלים 

מה המשותף לנשים סטרייטיות ולגברים הומואים? המחקר הפסיכולוגי מהשנים האחרונות מראה שגברים הומוסקסואלים, בדומה לנשים סטרייטיות, סובלים מהפרעה בדימוי הגוף יותר מאשר האוכלוסייה הכללית, ושאנשים הסובלים מהפרעה כזו נוטים לפתח הפרעות אכילה. חוקרים רבים הצביעו על החשיבות הרבה המיוחסת למראה חיצוני בתרבות ההומוסקסואלית הגברית, ההופכת את הגברים ההומוסקסואלים חשופים יותר להפרעות בדימוי הגוף, המבשרות הפרעות אכילה.

בטיפול פסיכולוגי בפנויים ובפנויות הסובלים מעודף משקל, מתגלה עד מהרה שזהו מנגנון שנועד, באופן פרדוכסלי, להרחיק מעליהם בני-זוג פוטנציאליים. יחסית להתמודדות עם מכלול הסיבות העמוקות יותר, המונעות בעדם יצירת קשר, קל להם יותר להתמודד עם בעיה אחת ויחידה (קשה ככל שתהייה), עודף המשקל, שאם רק היא תיפתר, תיפתחנה כל הדלתות ומחזרים יעוטו על האדם מכל הכיוונים. המטרה בטיפול באנשים אלה היא להגיע, קודם כל, להכרה שעודף המשקל הוא חלק ממכלול גדול יותר של תכונות בסיסיות, המונעות בעדן יצירת קשר. הרי לא חסרים אנשים שמנים שנישאים, ואני אישית טיפלתי לפחות בשלושה זוגות גברים, שבהם שני הצדדים סבלו מעודף משקל ובכל זאת הצליחו ליצור קשר ארוך טווח ולשמרו. לאחרונה חזרתי מהכנס השנתי של האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי, בו נתקלתי במחקר המוסיף נדבך, ספציפי להומוסקסואלים, על התפקיד שממלאות הפרעות אכילה במניעת קשר. אם ידענו עד כה על נטייתם של נשים וגברים להשמין כדי להרחיק מעליהם בני זוג פוטנציאליים ולתלות את האשם לבדידותם במראם החיצוני, צ'ארלס ברי מאוניברסיטת נורתוסטרן (הומוסקסואל שמנמן וחייכני בעצמו) בדק ומצא קשר בין הפרעות אכילה ובין הומופוביה מופנמת (עמדות שליליות כלפי הומוסקסואלים בקרב ההומוסקסואלים עצמם). ממצאיו מצביעים על קשר ברור בין הומופוביה עצמית מופנמת כזו ובין הפרעה בדימוי הגוף והפרעות אכילה. חוסר הקבלה של ההומוסקסואל את משיכתו לגברים היה המדד שנמצא בקשר החזק ביותר הן עם הפרעה בדימוי הגוף והן עם הפרעות אכילה. גם החשש לצאת מהארון נמצא בקשר, אם כי חלש יותר, עם כל מדדי הפרעות האכילה שנבדקו במחקר.

בהקשר זה מעניין לציין ממצאי מחקר שנערך לפני שנים רבות על ההבדלים הפסיכולוגיים בין "שמנים" ל"רזים". אנשים רזים קשובים הרבה יותר לצורכי גופם והם אוכלים כשהם רעבים, בעוד שמנים אוכלים כשהם נתקלים באוכל מושך. החוקרים הזמינו שתי קבוצות נבדקים (בעלי משקל עודף ובעלי משקל נורמאלי), אחרי כמה שעות צום, לניסוי מעבדתי, העוסק לכאורה בטעמן של עוגיות. לפני הניסוי ניתן למחצית האנשים משתי הקבוצות כריך בשר גדול ובמהלכו הוגשו להם עוגיות והם התבקשו להעריך עד כמה הן טעימות, מלוחות וכו'. הרזים אכן פעלו לפי תחושת הרעב שלהם ואלה שאכלו את הכריך והיו שבעים אכן אכלו פחות עוגיות מאלה שלא אכלו את הכריך והיו רעבים, ואילו בקרב קבוצת השמנים לא נמצא הבדל בכמות העוגיות שאכלו אלה שאכלו קודם את הכריך והיו שבעים לבין אלה שלא קיבלו כריך והיו רעבים.

מה ניתן ללמוד מסדרת המחקרים הזו? הן אנשים שמנים והן הומוסקסואלים שאינם מקבלים את עצמם תלויים תלות גדולה מאוד במה שאחרים חושבים עליהם ובגירויים חיצוניים יותר מאשר בגירויים פנימיים. אנשים שמנים אוכלים, לאו דווקא משום שהם רעבים, אלא משום שהם נתקלים באוכל מושך, והם גם ישקיעו הרבה בניסיונות הרזיה כדי לעמוד בציפיות הסביבה. הוא הדין לגבי הומוסקסואלים הנאבקים בנטיותיהם כתוצאה מהסטיגמה החברתית, המונעים מעצמם קשרים הומוסקסואליים ע"י השמנה. לא פחות מעניינים הם המחקרים, ששימשו בסיס למחקרו של ברי, שגזרו גזירה שווה מהדרישות התובעניות שמציבה החברה הסטרייטית בפני נשים הטרוסקסואליות לאלה שמציבה התרבות ההומוסקסואלית בפני גברים הומוסקסואלים.

מה עושים? מטיפולי בהומוסקסואלים, בשמנים ובצירוף שביניהם למדתי שאין כל טעם להילחם בתיאבון המוגבר, כשם שאין טעם להילחם במשיכה לגברים. עד כמה שכל אחת מהמשימות הללו קשות וברוב המקרים אף בלתי-אפשריות, המאבק האמיתי בטיפול הוא קשה הרבה יותר - המאבק לקבל את עצמך כמו שאתה. סיכוייהם של אנשים המקבלים את עצמם למצוא בני זוג גדולים לאין שיעור מאלה שאינם מקבלים את עצמם, רזים או שמנים, הומואים או סטרייטים. קבלת עצמך כמו שאתה הוא, אולי, השינוי הקשה ביותר להשגה.

* מתיאורי המקרים המובאים במדור זה הושמט ו/או שונה כל פרט העלול לגרום לזיהויו של המטופל. אף שמדובר בטיפולים אמיתיים, כל קשר בין הדמויות המתוארות למציאות מקרי בהחלט.