אנגלית שפת אם 

זה כבר כמה שנים שיש לי מנהג מגונה:
אני אוהבת להציץ במודעות הדרושים בעיתונים.

למה זה מנהג מגונה?
כי אני לא ממש מחפשת עבודה. אני סתם אוהבת לדעת מה יש בשוק.
בעצם, זו הרציונליזציה שאני עושה לעצמי אחרי שעשרות קו"ח ששלחתי לאורך השנים לא זכו לשום התייחסות, חיובית או שלילית. הכי קל (בשביל לא להיעלב) זה להגיד שאני לא באמת מחפשת עבודה, זה לא ממש מעניין אותי, אני סתם מסתכלת וכו'.
באיזשהו מקום, אני כנראה כן מחכה לג'וב חיי שיגיע.
ואם הוא לא יגיע מהר, אז כבר בטח לא אוכל לבצע אותו בגלגול החיים הזה. השעון הביולוגי לא פוסח עלי, למרות שבהרגשה אני אי שם בשנות הטיפשעשרה.

כך או כך, תהא הסיבה אשר תהא, אני ממשיכה להסתכל על מודעות הדרושים בעיתון.
ויש שם משהו שמקומם אותי כל פעם מחדש.

בכל מודעה של משרה נחשבת, כזאת שהיא קצת מעל מוכרת בחנות או קופאית בסופר (כבודן במקומו מונח, אני חלילה לא מזלזלת) יש את הדרישה המוזרה ל"שפת אם אנגלית".
המהדרים אפילו מדגישים עוד יותר "שפת אם אנגלית - חובה".

סליחה, זה ידיעות אחרונות או הניו יורק טיימס?
אנחנו חיים בארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, דרום אפריקה או ניו זילנד?
מה הדרישה המגוחכת הזאת? אני נולדתי כאן, אמא שלי נולדה כאן, אמא שלה נולדה כאן, וגם אם-אמא של אמא שלה, כמה דורות אחורה. מאיפה שתהיה לי לעזאזאל שפת אם אנגלית?
שפת האם שלי היא עברית ואני גאה בה. משתדלת לשלוט בה יפה, לדבר נכון, לכתוב נכון, אפילו ללמוד את כל חידושי האקדמיה.
מאיפה בדיוק אני אביא לכם שפת אם אנגלית?

יש לי שליטה מעולה באנגלית. אני קוראת וכותבת ומדברת ומתרגמת, ואם קשה לי עם מילה או ביטוי - אני רצה לבבילון או למילון אוקספורד השלם. זו לא בושה.
אני מבינה את הצורך באנגלית טובה, ללא ספק. העולם נהיה קטן, הכפר הגלובלי דורש שפת תיקשור משותפת, להרבה עסקים יש קשרים עם חו"ל והתכתובת היא כולה באנגלית וכו'.
הצורך לגמרי מובן. למעשה, היום בלי אנגלית אי אפשר לעשות כלום.
אבל למה לא לכתוב במודעה שנדרשת "שליטה מלאה באנגלית", או "אנגלית ברמת שפת אם" או כל ניסוח דומה שישאיר פתח למועמדות גם לאלו שלא נולדו ביורקשייר או בבולטימור.

המצב שנוצר כתוצאה מדרישות המעסיקים הוא, שאת המשרות הטובות באמת קוטפים רק אלה ששפר עליהם גורלם ונולדו בארץ דוברת אנגלית, או שמשפחתם הגיעה משם וקישקשה אתם בבית באנגלית בסיסית, לפני שהעברית דחקה את רגליה. נתקלתי בחיים בכמה וכמה מקרים של מי שהיו בכיתת "דוברי אנגלית" והאנגלית שלי היתה טובה משלהם, או במקומות עבודה בהם נתקלתי בפריחה אנגליה שכתבה בשגיאות כתיב נוראות וידיעת השפה שלה הצטמצמה לסלנג הרחובות הלונדוני, אבל מה - היא התקבלה על תקן "אנגלית שפת אם".
ועוד לא אמרתי מילה על כך שאותם בעלי אנגלית שפת אם, לפעמים שולטים רק שליטה חלקית בעברית. לשמוע אותם מגמגמים או לקרוא פתקים ומיזכרים שכתבו בעברית מבישה, בטח לא מוסיף כבוד למעסיקיהם.

לדעתי זה מצב בלתי נסבל שבמדינה שלי, תהיה למישהו עדיפות כזאת עלי, רק משום שאמא שלו שרה לו שירי ערש באנגלית.
במשך תקופה ארוכה ניהלתי במסגרת עבודתי תכתובות עם גורמים שונים מכל העולם.
הצרפתי כתב לי כמו צרפתי רק במילים אנגליות, והאיטלקי כתב אנגלית איטלקית לגמרי, וכך הלאה. אני בטוחה שבארצם אף אחד לא הגביל את קבלתם לעבודה על ידי איזו עובדה ביוגרפית שקשורה למקום לידתה של אמם.

מה שאפשר לעשות זה להכשיר אנשים שיתאימו למשרות שדורשות קשרים עם חו"ל.
לתגבר לימודי אנגלית בבית הספר, לפתוח מסלולים מיוחדים ששמים דגש על תכתובת בינלאומית, לקיים לימודי המשך למבוגרים שרוצים לחזק את האנגלית שלהם, ובכך לפתוח את המשרות לקהל יותר רחב מאשר האנגלוסקסים שעשו עליה לארץ.
המעסיקים יכולים גם לעשות איזשהו מבחן לפני הקבלה לעבודה, כדי לבחון את הידיעות והשליטה בשפה, זה לגמרי לגיטמי ומוצדק.
אבל להגביל מראש - לדעתי זה מקומם וצריך להעיר את מי שאחראי לזה במדינה שלנו.
משרד החינוך? שירות התעסוקה? לא יודעת מי. אבל האפליה הזאת פשוט משפילה.

זהו, שיחררתי קיטור.
אני אמשיך להסתכל במודעות הדרושים ולא לענות להם, כי אמא שלי נולדה בירושלים, ואמא שלה נולדה בעיר העתיקה, וגם אמא שלה לפניה, ועברית - יחד עם לאדינו וקצת ערבית - זו השפה שלהן. וגם שלי. לא אנגלית.