הורות להתבגרות-ב'-3 - השידרוג הנדרש בעידן הפוסט מודרני 

הורות להתבגרות-ב'-3
- השידרוג הנדרש בעידן הפוסט מודרני

תוכן ארבעת חלקי המאמר השלם:

חלק א': בין ההורים והנוער בעידן הפוסט מודרני - מבט ביקורתי על הדיאלוג הלא מוצלח וסיבותיו.

חלק ב': משימת העל של ההורה למתבגר בימינו - יצירת התנאים לגיבוש "הזהות האמיתית".

חלק ג': התפקיד המשודרג של ההורות להתבגרות (לאור מטרת העל - "גיבוש הזהות האמיתית"): מהות תפקיד ההורה ואופיו ,הצבת 4 גבולות היסוד,והכרה בזכויות הייחודיות של הנוער בעידן הנוכחי.

חלק ד': גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה מעשיות להורה המשודרג. איך עושים את זה בפועל - מדמי הכיס עד לשיעורי הבית.(למי שאין את הסבלנות להתעמק ברעיון "השדרוג" - מוזמן לדלג ישירות לחלק הזה!)


חלק ב'
משימת העל של ההורה למתבגר בימינו -
יצירת התנאים ל"גיבוש הזהות האמיתית"

תוכן העניינים של חלק ב'-1(פרקים 5-1 ) וחלק ב'-2 (פרקים 9-6 ) חלק ב'-3 (פרקים 12-10 ) :

1.) המעבר החיוני מ"המודל החינוכי"(התנהגויות ועמדות)ל"מודל זהותי"(גיבוש זהות אמיתית).
2.) כמה מילים על "הזהות"- ועל הדרך ל"זהות אוטנטית".
3.) התמיכה החיונית ב"מסע הבחירות" של הנוער.
4.) "מתן אשראי חיובי" ל"בחירות" ולפתרון "הקונפליקטים הפנימיים".
5.) על ה"רצון האינטואיטיבי המידי" וה"אגוצנטריות" של הנוער.
6.) "הזהויות המזוייפות" שבונה הנוער.
7.) "החדר האינטימי שלי..." .
8.) "הזהות הייעודית" שבונה "השירות הצבאי".
9.) "התרבות האמריקאית" ו"פסיכולוגית האגו" שלה.
10.) החזרת ה"רגשות" כ"עדות לאוטנטיות".
11.)רעיונות לטיפול נכון ומעצים ב"רגשות".
12.) תקציר חלק ב' (פרקים 1-11) - וסיכום חלק ב'.


* החלק הנוכחי - "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 3 : פרקים 10 - 12 .
(לחלק הקודם ראה - "הורות להתבגרות" - חלק ב' - 2 : פרקים 6- 9 ).


* הכנה לקורא: רוב החומר הכתוב כאן (בחלק ב' של המאמר הגדול פרקים 1-12) הוא תאורתי, ומורכב.
למי שאין את הסבלנות לקריאה העוסקת בניתוח ובהבנייה התאורתית של רעיון "ההורות להתבגרות" בימינו - מוזמן לעבור לחלק ד' - החלק האחרון והמעשי (גיל ההתבגרות - הוראות הפעלה).


פרק 10.) החזרת ה"רגשות" כ"עדות לאוטנטיות"
בדרך ל"זהות האמיתית".

לאחר שהתחלנו להתדיין בעניין ה"רגשות" בפרק הקודם (על "התרבות האמריקאית") - נרחיב בפרק הזה את הדיון בנושא. התרבות המערבית והתרבות האמריקאית בראשה - נותנים ל"רגשות" טיפול בעייתי שמרחיק אותם ממקומם הטבעי ומתפקידם הזהותי. התרבויות הללו עושות את זה עקב הנטייה שלהן להחזיק ברעיון ה"מעוצבות" כדרך חיים.
הן בעצם מאמינות שכל דבר בתוכנו הוא בר "עיצוב" - הוא ניתן ל"עיצוב". לכן זה לא מפתיע שגם ה"רגשות" נכללים בתוך "העיסקה" האקטיביסטית העיצובית הכוללת שלהם. וכך חדרה הנטייה ל"מעוצבות" גם למתחם ה"רגשות".


החזרת ה"רגשות" למקומם - כ"עדות לאוטנטיות"

כשאני מדבר על ה"רגשות" אני מדבר על: אהבה, שנאה, קנאה, ידידות, אימה, אומץ, אושר, כעס, בדידות, בושה,הערצה, חמלה, רחמים, בוז, תיעוב, חרטה, ייאוש, עצב, סקרנות, שעמום, שמחה, אשמה, ריקנות, תסכול ועוד.....
כדי להמשיך ולסייע לנוער לקדם את פיתוחן של "הזהויות האמיתיות" - אנחנו חייבים לשנות את היחס ההנדסי המעצב הזה ל"רגשות". ישנם הורים שאינם מגלים את הרגישות הנדרשת לרגשות של ילדיהם. זה לא נדיר לשמוע דיאלוגים של הורים עם ילדיהם העוסקים מבלי משים בביטול או בעיצוב מחודש של ה"רגשות". מדובר בייחוד ברגשות שנראה להורים שאינם "נכונים" או שאינם תואמים את המצב לאשורו - כפי שההורים מאבחנים אותו וכפי שהם מצפים מילדם.

להלן דוגמאות לאמירות הוריות בעייתיות ביחס לרגשות:
"אתה לא צריך להרגיש מדוכא (מיואש, עצוב).....אתה צריך ללמוד להיות שמח עם מה שיש לך".
"תפסיק לקנא בבן הדוד שלך - עם כל מה שקבלת בחיים שלך עד עכשיו - אין לך זכות לקנא בו ".
"אין לך סיבה להיות עצוב. זה שלא נבחרת דווקא היום לעלות על הבמה זו לא סיבה להיות עצוב".

כך ההורים מבלי משים מעבירים את המסר שישנם "רגשות" שאין להם מקום במצבים מסוימים - ואולי אף אין להם מקום בכלל. שישנם רגשות שכדאי לבטלן או כדאי לשנותם. לשם יצירת התוצאות הרגשיות הראויות - המסר ההורי המילולי - היה נשמע קרוב לוודאי כך: "כדאי שתאמץ נקודת מבט אחרת או מחשבות אחרות נכונות יותר - כי הם ימנעו את הרגשות הלא נכונים - וכך הם ייצרו את הרגשות הנכונים".
על פניו זה נשמע הגיוני ונכון - אבל לא כך הוא. בגדול - צריך לשנות את המקום ואת התפקיד שמקבלים ה"רגשות" בתרבות שלנו ובמיוחד בגיל ההתבגרות. צריך להבין שברגע שהפכנו את ה"רגשות" לאובייקט הנדרש ל"עיצוב" - שברגע שהפכנו אותם לאובייקט שהופך ל"חומר עיבוד" ביד היוצר - אנחנו איבדנו אופציה חשובה לנוכחות ולעדות של ה"אוטנטיות" בחיינו. כך אנחנו שומטים מאיתנו את אחד העדויות המרכזיות לאמיתיות שבנו.
אם התרבות דוחפת את הפרט (ואת הנוער בתוכם) לעסוק "בלהנדס" ולעצב גם את ה"רגשות" - אז מה כבר נשאר בנו כ"עדות" יציבה לאוטנטי שבתוכנו? האם אין בתוכנו דבר שהוא אמור להישאר - כמו שהוא? האם אין בנפשנו דבר שהוא אמור להיות נוכח כמו שהוא - ללא צורך בעיצוב? האם אין בתוכנו משהו שעדיף שהוא יישאר בנוכחותו המקורית - רק כ"עדות" למי שאנחנו?
"הגישה העיצובית" הזאת שחדרה גם לתחום ה"רגשות" - פוגעת בסיכויים שלנו ושל הנוער לקבל את החוויה הרגשית הפנימית - כשלמות העומדת בפני עצמה - כעדות שלמה למי שאנחנו.

הנוער חווה את עצמו כמי שנדחף "לעצב" את "רגשותיו".

הגישה התרבותית הקיימת גורמת לנוער להאמין שאין מקום בתוכנו שאינו ראוי לשינוי. שאין רכיב בנפשנו שאינו מחוייב מלכתחילה ב"הינדוס" כלשהו. כאילו שאין מקום נפשי שיכול להישאר בטבעיותו ושאינו נדרש מלכתחילה לעיצוב ולשידרוג. כך התרבות שוללת מהנוער את האמונה שיש מקום להרגשה עצמית אוטנטית שיכולה להישאר בצורתה המקורית. היא שוללת מהנוער את האמונה שהרגשה עצמית יכולה להישאר כמו שהיא - אמיתית וחופשית מההכרח להיכנס בהקדם לסדנה לשיפוצים מתקדמים. התרבות שוללת מהנוער את האמונה שיש דבר בתוכנו שיכול להיות לו מקום ונוכחות כמו שהוא - ללא הדחף הקבוע לעשות איתו משהו.

הנוער היום חווה את עצמו כמי שנדחף באופן קבוע "לעבוד" ולהתאמץ כדי "לעצב" לא רק את חייו ומחשבותיו - אלא גם את ה"רגשות" שלו. ה"רגשות" הם כבר אינם מרכיבים נפשיים אוטנטיים שאמורים לקבל - הכרה, כבוד ומרחב משל עצמם.
גם את ה"רגשות" הפכה התרבות לאובייקטים המיועדים לשינוע ולשדרוג. גם ה"רגשות" הופכים לחפצים - ל"חומרים" המחוייבים בעיבוד ובשינוי. ה"רגשות" הופכים לעוד כלי - לעוד אמצעי אינסטרומנטאלי בדרך להתמקמות הנכונה לשם הפקת התוצאות ה"נכונות" והרווחיות.
התפיסה האקטיביסטית העיצובית הזאת לגבי הרגשות - מן הראוי שתשתנה! זהו תחום שראוי שיקרה בו מהפך!! אני ממליץ ליצור יחס אחר לעולם ה"רגשות". יחס שייתן כבוד - למקורי ולראשוני. יחס שמקדש את האוטנטיות של הרגשות ושדוחה את הנטייה התרבותית שלנו ל"מעוצבות יתר" .


עם ה"רגשות" - לא מתווכחים!!

כדי לסייע לעצמנו לשנות את "מקומם" ומעמדם של ה"רגשות" - אני ממליץ לאמץ עמדת יסוד קצת שונה ביחס אליהם . עמדת היסוד הזאת הגורסת שזה לא נכון להתווכח עם הרגשות.
רוצה לומר - שאפשר להתווכח עם הרבה דברים (עמדות, דעות וכו') אבל:
"עם הרגשות לא מתווכחים!!".
עמדת היסוד הזאת טוענת שצריך להתייחס ל"רגשות" כאל נתוני יסוד - כאל עובדות יסוד. זה אפשרי שנתווכח על פרשנויות או הערכות של דברים - אבל עם עובדות יסוד (ואני מתייחס אל הרגשות כאל עובדות יסוד) - לא מתווכחים. זהו היחס צריך לתת לרגשות. כלומר - אפשר להתווכח על אופני "ההתנהגות" או אופני "ביטוי" שונים של הרגשות - אבל עם ה"רגשות" עצמם ועל ה"רגשות" ותקפותם - לא מתווכחים!


את הרגשות לא בוחרים. ה"רגשות" הם אלה שבוחרים בנו!

"רגשות" זה לא בחירה. הרגשות הם לא "יצירה" - הרגשות הם תופעה - הרגשות הם "עדות"! הרגשות הם תופעה שהיא חלק מה"עדות" של מי שאנחנו! הרגשות הם לא מושא לבחירה.
את הרגשות לא בוחרים. ה"רגשות" הם אלה שבוחרים בנו! הרגשות הם העדות לבחירה שהנפש עשתה. את הרגשות צריך לקבל במידת האפשר כמו שהם. צריך לקבל אותם מבלי לצפות מעצמנו לעצב אותם.
ה"רגשות" הם אחד ממורי הדרך הכי משמעותיים בדרך ל"גילוי" "הזהות האוטנטית" ול"עיצוב הזהות האמיתית." זה לא נכון "לפטר" אותם מהטבעיות שלהם ומהתפקיד שלהם כמורי דרך. זה לא נכון לפגוע באוטנטיות הראשונית שלהם. האוטנטיות שלהם היא חשובה מאד לבריאות הנפשית ולבניית הזהות האמיתית של הנוער. אסור לפגוע בלגיטימיות שלהם להופיע בתוכנו באופן הטבעי שלהם. צריך להכיר בהם ולכבד אותם כ"רשות אוטונומית", כ"שמורת טבע מוגנת". זוהי רשות שחשוב וחיוני לשמור על האוטונומיות שלה במידת האפשר. במקום להשקיע ב"לאלף" את "הרגשות" - צריך להשקיע בלתת להם מקום - בלהכיר אותם - ובללמוד מהם. זה לא נכון להצמיד את ה"רגשות" למנגנון הסלקטיבי ההתפתחותי שלנו שדורש מאיתנו "לבחור" בין הנכון לנו ובין הלא נכון לנו. זה לא נכון להיות עסוקים בלבחור את הרגש "הנכון" מבין כל הרגשות.
הנטייה להשתמש במשפט הפסול - "אתה בוחר להרגיש..... - עצוב, כועס, עצבני, פגוע, בודד, וכו'...." מובילה אותנו לטריטוריה התפתחותית בעייתית וזרועת מוקשים. האמירה הזאת עלולה לגרום לנוער ולנו לבנות יחס לא נכון ל"רגשות".
כי אם בעצם "אתה הוא הבוחר להרגיש..." - אז זה אומר שאפשר לבחור להרגיש לא נכון! אז זה אומר שאפשר שבחרת לא נכון! אז זה אומר שאפשר גם להרגיש לא נכון! כך ניתן "להאשים" את הנוער במשהו שזה לא נכון שהם יהיו מואשמים בו. כך אפשר שהנוער יאשימו את עצמם - כי הם "בחרו" לא נכון - כי הם "בחרו" ב"רגשות" הלא נכונים! - זוהי גישה לא בריאה! זוהי גישה מבלבלת ומחבלת!
ושוב צריך לזכור - שמנקודת המבט של בניית "זהות שהיא אמיתית" - אין בחירה של רגשות שהיא נכונה או לא נכונה. מכאן שאין זה נכון להיות עסוקים בבחירה של הרגשות עצמם. הרגשות שנובעים מתוך עצמנו בטבעיות - הם חלק ממי שאנחנו - הם מעידים על עצמנו וזהותנו.


ההכוונות שיוצרת "תפילת השלווה" - כמורה רוחני מומלץ ל"רגשות"

כדי לתמוך בשינוי הגישה ל"רגשות" - מומלץ שניעזר כאן בתובנותיו של גורם חיצוני. כדאי שנעזר במשהו מהנחות היסוד של - אגודת "הנרקומנים האנונימיים" היא - אגודת הN.A. . יש משהו בדרכה החכמה של האגודה הזאת שיכול לסייע לנו להרחיב את ההבנות שלנו ובכלל.....
אגודת הN.A. - זוהי אגודה לעזרה עצמית של אנשים מכורים או של אנשים עם נטייה התמכרותית. האפקטיביות הרבה של תפיסת עולמם ושל שיטות עבודתם - ידועה היטב בקרב אנשים עם בעיות התמכרות למיניהן. אחת מאבני הדרך של התרבות שלהם נקראית -
"תפילת השלווה". זוהי תפילה קצרה המכילה בתוכה תמצית מתובנות היסוד שלהם. התובנות הללו מיועדות לסייע לאדם לכוון את עצמו בחיים בכלל וכמובן - לכוון את עצמו בשעה של מצוקה. זוהי תפילה שנאמרת בדרך כלל בתחילתו ובסיומו של כל מפגש של החברים. "תפילת השלווה" אומרת כך :

"אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות -
אומץ לשנות את הדברים שביכולתי לשנותם - ואת התבונה להבדיל בין השניים".

שימו לב עד כמה "תפילת השלווה" מביאה איתה משב רוח אחר. זהו משב רוח שהוא שונה מהכיוון השאפתני ה"כל יכול" של התרבות המערבית. זהו "משב רוח" שהוא לדעתי הרבה יותר מציאותי, ראלי, צנוע - צמוד לגובה הקרקע. הוא בהתנהלותו נמנע מ"נסיקות" מסוכנות ומסכנות. התפילה הזאת מביאה אטמוספרה של צניעות בהשוואה ל"כל יכולות" ה"עיצובית" הנשאפת של התרבות האמריקאית.
שימו לב עד כמה "תפילת השלווה" נותנת מקום להבחנה החשובה בין "הניתן לשינוי"- לבין ה"בלתי ניתן לשינוי". זהו נושא שהתרבות שלנו אינה משקיעה בו די מחשבה והתייחסות. התרבות המערבית יוצרת את ההשראה כאילו הכל הוא בחזקת - "ניתן לשינוי". האבחנה שיוצרת "תפילת השלווה" מטרתה "לעשות שכל"- לעשות סדר בבלגן הקיומי שלנו. לקרקע את השאפתנות התרבותית המוגזמת שלנו - שגורמת לנו להאמין ביכולת לשינוי ולעיצוביות - ללא גבולות. התפילה הזאת רוצה לנתץ את המגמה האשלייתית של ה"כל יכולות" המזויפת. זוהי ה"כל יכולות" המזויפת שהתרבות נוטעת בנו לגבי יכולתנו לשנות ולהשתנות. "תפילת השלווה" רוצה לחבר את הפרט למימדים ריאלים יותר ובריאים יותר שבמציאות. היא רוצה לעזור לו להפטר מכל מיני פנטזיות ואמונות מוליכות שולל שרק מאמללות את הפרט בדרך לאמת שלו.
אגב, גם הדרך שלהם לתת עזרה לחבריהם - שונה מדרכה של הפסיכולוגיה המודרנית ובוודאי מדרכה של "פסיכולוגית האגו" האמריקאית. עזרתם המילולית של חברי הN.A. - היא בדרך כלל פסיבית יותר ומאפשרת יותר. גישת העזרה במפגשים שלהם עסוקה יותר בליצור לפרט מרחב חופשי נטול הפרעה לביטוי עצמי. חברי האגודה נותנים למשתתף מרחב מכובד ומכבד - ועידוד לתת ביטוי לאוטנטיות האישית והרגשית שלו. בזמן המפגש הם כמעט ולא מנסים "להנדס" את מי שמתבטא - לא את דבריו ובטח שלא את רגשותיו. הפרט מקבל הרבה יותר מקום לביטוי חופשי רגשי ורעיוני של עצמו - כמעט ללא התערבות בהשוואה לפסיכולוגיה הטיפולית האקטיביסטית המקובלת. זה שונה מהסיוע הנפשי הפסיכולוגי המערבי שהוא נוטה להיות פרשני יותר ואקטיבי יותר. הסיוע המערבי פעמים רבות עסוק יותר בלקדם משהו - מאשר לתת לפרט להישאר עם האוטנטיות שלו ועם ביטוי האוטנטיות המרפאה שלו. הפסיכולוגיה המערבית האקטיביסטית עסוקה פחות בשאלה כיצד לאפשר לפרט להיפגש עם עצמו ועם רגשותיו במינימום של הפרעה.

המלצה להכניס את ה"רגשות" לקטגוריה של: "הדברים שאין ביכולתי לשנותם".

מכל מקום נראה לי שכדאי שנאמץ משהו מעמדות ה.N.A. את ה"רגשות" כדאי שנכניס תחת האטמוספרה של "תפילת השלווה". את ה"רגשות" (כעס, חיבה, קנאה, אהבה וכו') כדאי שנכניס תחת הקטגוריה של: "לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם". כלומר - תחת ההנחה שרואה באוטנטיות הראשונית של הרגשות כדבר יקר ערך שעדיף שנתייחס אליהם כ"אל דברים שאין ביכולתנו באמת לשנותם". שכל שינוי שלהם עלול להוות שינוי במהותם ובתפקידם. העמדה הזאת תעזור לנו להתייחס אל הרגשות כאל דברים שאין ביכולתנו לשנותם.
לא בגלל שאין טכניקות לשנות את ה"רגשות" - אלא בגלל שלשנות את הרגשות זה לרוב לא נכון - לא בריא - ומחטיא את המטרה שהיא - זיהוי האמיתיות שבנו וקידום האמיתיות שבנו. התפקיד של ה"רגשות" כמרכיב אוטנטי וכ"עדות" אוטנטית של האמת הפנימית שלנו - הוא הרבה יותר חשוב מכל "עיצוב" משופר שנעשה להם. הוא חשוב בהרבה מכל הגישה ה"עיצובית" הזאת שהתרבות שלנו מנסה לפתח לגביהם. הוא חשוב בייחוד לנוער המתפתח שנמצא בתהליך המשמעותי של גילוי זהותו ועיצוב זהותו האמיתית.
ואני שוב מדגיש: הדחף התרבותי שלנו "להנדס" את ה"רגשות" - פוגע במקום החשוב שלהם כמרכיבים שמצביעים על האוטנטיות שבנו. זה לא נכון לפטר את "צוות המדריכים" הזה (ה"רגשות") שהוא מאוד חשוב לניווט הנכון במסע ההתבגרותי .

כדי להבליט את היחס הייחודי שצריך לקבל "עולם הרגשות" - אני אציג התמודדות עם אירוע לדוגמה מהחיים - אירוע שהוא מציף "רגשות":

"אירוע חנייה": אחרי שעה ארוכה של חיפוש מקום חנייה במקום שהוא עמוס במכוניות - סוף סוף הצלחת למצוא מקום פנוי. אתה "שובר" את ההגה ומתכוון להיכנס ברוורס כלומר - תוך כדי נסיעה לאחור - למקום החנייה. בעודך מתמרן את האוטו אחורנית בזהירות - נכנסה בזריזות ובחוצפה רבה - מכונית אחרת במקומך. באותו רגע אתה חש שאתה ממש מתפוצץ מבפנים. אתה חש המון תסכול ומרגיש איך הכעס גואה בתוכך.
התסכול והכעס הם רגשות אוטנטיים. עדיין לא ברור לך מה בעצם לעשות איתם. יתכן שזה נראה לך לא נכון להכחיש או להדחיק את מה שאתה מרגיש. יחד עם זה אתה לא בטוח שכדאי לבטא את רגשותיך באופן ישיר מדיי. אתה לא בטוח בכך בעיקר אם הביטוי האוטנטי של הרגשות עלול לסתור את התוצאות הרצויות מבחינתך. זה נכון בייחוד - אם בתוך הרכב הפולשני יושב "עמלק" ענקי ומאיים - שגדול עליך בכמה מספרים. אם כך אז מה לעשות? כיצד "יותר עדיף" להרגיש ולפעול במצב הזה?

זוהי דילמה לא פשוטה. מנקודת המבט של ההתפתחות הרגשית והבריאות הנפשית - ישנו דבר אחד שלא נכון שיקרה. זה לא נכון שנביא את עצמנו למצב שבו אנחנו מתרגלים להכחיש ולהדחיק את מה שאנחנו מרגישים. זה אולי יהיה כן נכון להכחיש ולהדחיק - במקרה שאנחנו טיפוסים עם נטייה "התאבדותית" - כלומר במקרה שיש לנו נטייה בלתי נשלטת לסכן את עצמנו יתר על המידה ועוד טרם למדנו כיצד להתמודד עם הנטייה הזאת. יחד עם זה אני חושב שצריך ללמוד להכיר ולחיות עם מה שעולה בטבעיות מתוכנו. צריך ללמוד לקבל את ה"רגשות" שצפים מתוכנו בתוך המצב הנתון. כמו כן כדאי לציין שלפעמים אין ברירה - ואכן צריך לאזן את הגודש הריגשי הפנימי - כדי שלא יפרוץ החוצה באופן בלתי ראוי.


אם יש צורך בשינוי אז עדיף "שינוי התנהגותי" - ולא "שינוי רגשי"

מכל מקום המטרה שלנו כתרבות וכהורים צריכה להיות ברורה - לתת עד כמה שניתן מקום ל"רגשות האוטנטיים" שעולים. לתת לרגשות מקום לעלות בטבעיות - מבלי להצמיד להם במידי את הדחף לעצב אותם - לשנות אותם - להחליף אותם וכו'.
ואם צריך "להנדס" משהו - אז לא את הרגש - אלא את ההתנהגות שנובעת ממנו. את ההתנהגות צריך לעצב בהתאם לאופי המצב ולמרכיבי המצב. את ההתנהגות צריך לעצב בהתאם לכל מיני גורמים כמו: הפתרונות הרצויים האפשריים שאנחנו רוצים לקדם, אופי הנפשות הפועלות ומצבן, הצורך שלנו ליצור שינויים, הרצון שלנו שלא להינזק ממשהו וכו'.

בכל מקרה ישנה חשיבות רבה לעידוד המפגש הטבעי עם ה"רגשות" האוטנטיים שצפים ועולים.
אם צריך ליצור שינוי באחד מהרכיבים שבנו - כדאי שזה יהיה ב"רכיב ההתנהגותי" ולא ב"רכיב הרגשי". לדוגמה:
במקום להגיד לנער : "תפסיק להיות עצוב(רגש) - זה מדכא את כולנו".
עדיף להגיד - "אני מבין שאתה עצוב - רק תפסיק לקטר(התנהגות) לידינו על המצב - כי זה מדכא את כולנו". או - "זה מאוד משפיע עלי כשאני רואה אותך כל כך עצוב - הלוואי והייתי יכול לעזור לך".
או למשל - במקום להגיד לנער: "כל הרחמים העצמיים האלה והרגשת הנחיתות שלך - לא עוזרים לך להשתלב בכיתה".
עדיף להגיד - "נראה לי שאתה מרחם על עצמך ושאתה גם מרגיש נחיתות ביחס לכולם. למרות זאת - אל תמנע מלהגיד את מה שאתה חושב בעניינים שחשובים לך.... אל תיתן לזה למנוע מעצמך מלהשתתף בפעילויות הכתה."

צריך להבדיל בין הויתור החשוב שצריך לעשות על ה"עיצוב רגשי" - לבין הלגיטימיות ל"עיצוב ההתנהגותי" - שהוא ראוי ורצוי לפעמים. צריך להפסיק את הטשטוש האבחנתי שיוצרת התרבות בין השניים. אם צריך כבר לעשות "עיצוב" של משהו עדיף שהוא יתרחש במישור ההתנהגותי - כך שיוכל להיות "תואם למצב" ותואם לתוצאה הרצויה.
למרות הלגיטימיות ל"עיצוב ההתנהגותי" עדיין כדאי לנסות ולתת עידוד גם לביטוי התנהגותי אוטנטי שלהם (במידת האפשר). ככל שהביטוי ההתנהגותי יהיה טבעי וראשוני יותר - הוא יוכל גם כן לסייע לטיפוח הבריאות הנפשית של הנוער.


הלגיטימיות החשובה לנוכחות האוטנטיות של ה"רגשות" במרחב הנפשי הפנימי.

מכל מקום - צריך להבחין בין המקום החשוב שיש לתת ל"נוכחות" הטבעית של הרגש בתוך הפרט - לבין - המקום ה"אחר" שיש לתת ל"ביטוי" הרגש.
הנוכחות הטבעית של הרגש היא חיונית - אך הביטוי ההתנהגותי של הרגש (למרות שעדיף שתהיה אוטנטית) - היא זאת שניתנת לשינוי וראויה לפעמים לשינוי.
אם כך אז בואו ננסה לבדוק מהי ההתייחסות הנכונה לרגשות. צריך ללמוד קודם כל לתת לגיטימיות לנוכחות הטבעית של "רגשות" במרחב הנפשי הפנימי. כלומר צריך להכיר בקיומם של הרגשות - ולעשות מפגש פנימי אינטימי ואוטנטי איתם - עוד טרם החצנתם - עוד לפני שהם עוברים למישור ההתנהגותי. ואז - אם זה אפשרי - כדאי שיהיה להם מקום גם לביטוי חיצוני התנהגותי כלשהו. (כדאי לדאוג - אם זה אפשרי - לתת מרחב חיצוני לביטוי ה"רגשות").
מכל מקום - אם הנסיבות אינן מאפשרות את ביטויים החיצוני האוטנטי - אז לפחות חשוב שלא לשלול מהם את הלגיטימציה לקיומם האוטנטי הראשוני בפנימיות שלנו.


ההכרה ב"רגשות" כנתוני יסוד - שאין זה נכון לשפוט או לבקר אותם.

חשוב לדעת שמנקודת המבט של טיפוח הבריאות הנפשית - זה לא נכון לשפוט או לבקר את הרגשות. אם יש צורך לשפוט משהו - אז אולי רק את הביטוי החיצוני שלהם. כלומר - אם נוצר ל"רגשות" ביטוי התנהגותי שמופיע בעיתוי לא מתאים או באופן לא ראוי - אז זה אפשרי לבקר אותם.

כמובן שאת ה"רגשות" זה לא נכון לשפוט בפרמטרים של הגיון ושל ריאליות. צריך לדעת שאין רגשות שהם נכונים או שאינם נכונים. הרגשות שייכים למימד אחר של הנפש - ולא צריך לשנע אותם משם.

חשוב לי להגיד שאני מקווה שאינכם שופטים אותי לפי הכיוון שאני מסמן ביחס לרגשות - כמישהו עם נטייה לאידיאליזם התפתחותי "מעופף" ומנותק. אני מקווה שאינכם רואים את מה שמוצג כאן כמודל שהוא בלתי ריאלי ובלתי אפשרי בחיים האמיתיים. אני מאמין שמה שמוצג כאן הוא גם נכון וגם אפשרי. צריך לשאוף לשמר את האוטנטיות הרגשית - ויחד עם זה אפשר להתיר לעצמנו במידת הצורך את העיצוב ההתנהגותי.
כלומר - את אופן הביטוי של הרגש זה אפשרי ואף כדאי לפעמים לעצב - אם המצב דורש את זה. באופן כללי זה נכון ללמוד לבטא את הרגש בצורה מועילה - או לפחות בצורה שלא תהיה מזיקה לנו ולסביבה. ואכן לשם כך - הביטוי הריגשי החיצוני לעיתים נזקק לעיצוב. מכל מקום זה לא נכון לתת לגישת הזריזות העיצובית שלנו - להשתלט במידי על הרגשות האוטנטיים של הנוער ושלנו.
? להרחבה בנושא ה"רגשות" והמקום והיחס הנכון שיש לתת ל"רגשות" ראה ספרם של -
אדל פייבר ואליין מייזליש - "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו - ולהקשיב כך שהילדים ידברו". בספרם הזה ובספריהם האחרים הם נותנים חשיבות רבה להכרה ולקבלה שיש לתת לרגשות האוטנטיים של הילדים - וכן כיצד לעשות זאת בפועל.


לסיכום: מן הראוי שלא נתמוך בגישה שעוסקת בבחירה של ה"רגשות" או בעיצוב של ה"רגשות" שנובעים בטבעיות מתוך הנוער ומתוכנו.
עדיף שלא נכנע לדחף התרבותי המערבי האקטיביסטי והפולשני - לעצב גם את מה שראוי שיישאר באוטנטיות שלו - כמו למשל את ה"רגשות".
עדיף שנשאיר את הנוכחות הטבעית של הרגשות עצמם באוטנטיות שלהם. עדיף שנשאיר את הדחף ל"עיצוביות" - רק ל"ביטוי" של ה"רגשות". כלומר - עדיף שנאפשר לנו ולנוער את העיצוב של "ההתנהגות" בלבד - וגם זה רק במקומות שזה ממש נחוץ.




פרק 11.) רעיונות לטיפול נכון ומעצים ב"רגשות"
לצרכי קידום "הזהות האמיתית".

בפרק הקודם עסקנו בלהחזיר את ה"רגשות" למקומם הראוי כדי שיתנו את תרומתם המשמעותית לגילוי ולעיצוב הזהות האמיתית. דיברנו על מקומם כ"עדות" לאוטנטיות שבנו, וכן על תפקידם של הרגשות כמורי דרך חשובים לגילוי ולגיבוש הזהות האמיתית. בפרק הזה נצביע על כשלים תקשורתיים הוריים - שפוגמים באוטנטיות הרגשית. כמו כן ננסה להציע רעיונות שיתנו ל"רגשות" את המרחב הדרוש להם כדי למלא את תפקידם הזהותי.
עוד בטרם נתמקד בפיתוח של טכניקות ואסטרטגיות - עלינו ההורים לפתח יותר מודעות ורגישות למימד הרגשי אצלנו ואצל הנוער. העצמת הרגישות תשפר את יכולתנו לעשות שימוש נכון ותואם בטכניקות השונות. זה יגרום לנו להימנע מהתגובות ההרגליות והאוטומטיות שלנו שפוגמות במגמת האוטנטיות החשובה.


השימוש ההורי הפסול - בשאלת ה"למה"

אחד "מבולמי האוטנטיות" המובהקים שההורים נוטים להשתמש בהם היא - שאלת ה"למה"? שאלת ה"למה" ההורית המפורסמת - נשמעת אולי שאלה עניינית אך למעשה היא שאלה "תחמנית" ומתחכמת.
להלן כמה דוגמאות לשאלות "למה" הוריות - ולמסר הכפול והמבלבל שלהם:
"למה אתה שותה דווקא מים קרים?" או - "למה אתה מבזבז כל כך הרבה זמן על הטלוויזיה?"
או - "למה אתה מבלה את הזמן הפנוי שלך עם תומר השכן?" וכו' וכו'.
השאלות הללו הן אינן כנות ואינן ענייניות. הן אינן מהוות ביטוי של התעניינות הורית אמיתית. אלו שאלות שאינן מצטיינות בד"כ ב"טוהר כוונות", בסקרנות אמיתית או ברצון כנה להבין ולתמוך. השאלות הללו מכילות בדרך כלל מרכיב מניפולטיבי.
שאלה כמו - "למה אתה אוכל כל יום קרמבו?" - יכולה להישמע כתמימה וסקרנית - אך למעשה היא לא כזאת. באמצעות השאלה ההורים יוצרים לעצמם את ההזדמנות להעביר מסר ביקורתי ושיפוטי. ההורים בעצם "מרימים לעצמם להנחתה". שאלת ה"למה" נותנת להורים את האפשרות להביא לידי ביטוי בדרך מתחכמת - את עמדותיהם ואת הביקורת שלהם על בנם. זוהי בעצם אמירה עוקצנית ומבקרת בתחפושת של שאלה (על פי דימוי ששאלתי מד"ר פיל).


שאלת ה"למה" - אמירה ביקורתית במסווה של שאלה.

שאלת ה"למה" ההורית - היא בעצם אמירה ביקורתית שמוסווית בשאלה. היא בעצם סוג של תכסיסנות תקשורתית של "ההורים החינוכיים". צריך לדעת ששאלת ה"למה" הזאת במתכונתה הנוכחית - היא שאלה פסולה! צריך לדאוג להוציא אותה מהלקסיקון התקשורתי ההורי.
מה שעוד יותר פסול היא שאלת ה"למה" ההורית - שמתעסקת ומכוונת לתחום ה"רגשות".
שאלות כמו : "למה אתה מרגיש......- כועס- פגוע- נעלב- עצוב- מתוסכל- מאוכזב- זנוח?..." וכו' - הן שאלות מאוד בעייתיות. הן מכילות בתוכן "חטא" כפול ומכופל. קודם כל יש כאן מראש ביקורת חצי מוסווית על הנער. וגם כאן זוהי ביקורת שבאה בתחפושת של התעניינות הורית.
דבר שני - הביקורת ההורית היא על התחום שהכי פחות ראוי לבקר אותו - תחום ה"רגשות".
לביקורת יש אולי מקום אם היא הייתה מתייחסת להערכה או לפרשנות מוטעים של הנוער בנוגע לעובדות כלשהן. אך אין לשאלה הזאת מקום אם הביקורת מתייחסת ל"רגשות" עצמם.
ושוב - ביקורת על פרשנות מוטעית היא אפשרית - אך ביקורת על "הרגשות" או ביקורת על הנער דרך ביקורת על "הרגשות" שלו - היא ממש לא במקום!



ההפרדה החיונית בין החוויה הפנימית של הרגש לבין - "הביטוי של הרגש"

את ה"רגש" צריך להכיר ולהוקיר! לרגש צריך "לעשות מקום" ורצוי - מקום של כבוד!
לרגש צריך לעשות מקום של כבוד - עד הרגע שבו הביטוי של הרגש במצב נתון יוצר בעיה או הפרעה. המקום שבו אפשר להתערב ו"להתווכח" עם הנוער הוא המקום שבו הם יוצרים ביטוי חיצוני לרגש - ביטוי שהוא בעייתי ובייחוד - מפריע לאחרים. אפשר ומותר להתערב במקרה והם יוצרים התנהגות שהיא מפריעה לסביבה או שהיא פוגעת בסביבה. וגם אז צריך לגנות רק את אופי ההתנהגות - את אופי הביטוי של הרגש - ולא את הרגש האותנטי עצמו. זה יהיה לא נכון להגדיר את הרגש האוטנטי שמופיע - כבעייתי. לעומת זאת - את ההתנהגות במצבים מסוימים ניתן להגדיר כבעייתית וכנדרשת לשינוי.
להלן דוגמה לתגובה הורית נכונה על אירוע בבית:
"ראינו שאתה מעוצבן על זה שאיילת לקחה ממך בלי הרשות שלך את הכדורסל. אתה כועס עליה ואנחנו מבינים את זה. אבל - אם אתה רוצה לריב איתה- אל תעשה את זה כאן! זה לא מקובל עלינו שאתה רב איתה בסלון וזורק עליה כריות. אתה עלול לשבור את החפצים שעל המדפים וחוץ מזה זה מאוד מפריע לנו....".

כאן התגובה ההורית עושה הפרדה בין "הכרה ברגש" כדבר לגיטימי לבין "ההתנהגות" שנובעת ממנה שאינה לגיטימית. כאן ההורים נתנו לגיטימציה לרגש - אך אסרו את ההתנהגות הנובעת ממנה - מכיוון שהיא יוצרת הפרעה.
אני רוצה להוסיף שלמרות ההפרדה הברורה בין "הרגש" לבין "ביטוי הרגש" - כדאי (במידה וזה אפשרי) לעודד גם את הביטוי הרגשי האוטנטי. גם לביטוי האוטנטי של הרגש עצמו יש חשיבות - לבריאותו הנפשית של הנוער. צריך לדעת שגם בעזרת הביטוי הריגשי האוטנטי ניתן למזער תהליכים בעייתיים של הכחשה והדחקה.
כדי שנוכל לאפשר גם את הביטוי הרגשי - מן הראוי להשקיע בכך מחשבה - וליצור פתרונות יצירתיים. פתרונות שיאפשרו הבעה אוטנטית - אך מבלי לפגוע בעיקרון - "חופש פעולה לפרט - עד שנוצרת הפרעה לזולת".


"הפתרון הטריטוריאלי"- פתרון אפשרי לביטוי אוטנטי רגשי.

כדי שלא לחסום לגמרי ביטוי רגשי שהוא גם בעייתי - ביטוי שיוצר הפרעה לזולת - אחד מהפתרונות האפשריים הוא - "הפתרון הטריטוריאלי".
"הפתרון הטריטוריאלי" מדבר על הסטת הביטוי הרגשי המפריע למתחם אחר - למתחם אלטרנטיבי. זהו מקום שבו הביטוי הרגשי האוטנטי לא יפגע ברווחת ההורים ושאר הדמויות.
"הפתרון הטריטוריאלי" אינו עוסק בביקורת או בחינוך. הוא מנסה לאפשר את הביטוי הרגשי רק באופן שלא יצור הפרעה לזולת.
להלן דוגמה לשימוש הורי ב"פתרון הטריטוריאלי" (לביטוי רגשי בעייתי של הנוער):
"אם אתה רוצה לכעוס ולהתעצבן - אין בעיה. 'כאן' זה בלתי אפשרי כי זה מפריע לנו. לך לחדר שלך וסגור את הדלת או צא מחוץ לבית - ותצעק שם כמה שאתה רוצה. שם אתה יכול לדבר, לצעוק, להתרגז ולקלל - כמה שאתה רוצה. אבל כאן - אנחנו בשום פנים ואופן לא מוכנים לזה! "

זהו פתרון שמנסה לתת לגיטימיות לא רק לרגשות עצמם - אלא גם במידה מסוימת לגיטימיות להתנהגויות הטבעיות שנובעות מהם. כל זאת מבלי שהאחרים יצטרכו לסבול מהם.
הוא מנסה להגיד לנוער שביטוי הרגש האוטנטי הוא מותר ואפשרי - אך במקום הנכון - במתחם הנכון. מדובר כאן על מקום שהביטוי בו הוא לגיטימי ואינו מפריע לאחרים. "הפתרון הטריטוריאלי" מנסה שלא לפגוע בלגיטימיות ובאוטנטיות של ביטוי הרגש - רק לשנות את מתחם הביטוי שלו.
הפתרון הטריטוריאלי אומר שאנחנו לא מתווכחים לא עם הרגשות שלהם - לא עם זכות המחאה שלהם - ולא עם הביטוי ההתנהגותי שלהם. הפתרון הטריטוריאלי אומר שכל אלה לגיטימיים בתנאי אחד: שהביטוי הרגשי של הנוער יתרחש במרחב שאינו יוצר לנו הפרעה.

ב"פתרון" הזה אין כלל עיסוק בשאלה - האם הרגש הוא במקום - או האם הרגש הוא נכון או צודק?
ה"פתרון" הזה אינו מנסה "לחנך" את הנוער לרגש הנכון ולהתנהגות הנכונה.
המסר הוא שזה לגיטימי שתרגיש את מה שאתה מרגיש ויותר מזה - זה גם לגיטימי שתבטא את זה. כל זה בתנאי שלא תמשיך ותבטא את עצמך במתחם שלנו. שלא תמשיך ותבטא את עצמך בטריטוריה שבה נוצרת "הפרעה לזולת".

להלן דוגמא לשיח הורי נוסף המנסה לעשות שימוש ב"פיתרון הטריטוריאלי":
עסקה טלוויזיונית מתסכלת: אתם ההורים קניתם בטעות (אולי שלא בטעות) את חבילת הערוצים בטלוויזיה שמתאימה לכם. הבחירה שלכם עומדת בניגוד לבקשתו של המתבגר שלכם.
הוא אמר לכם בעבר מה הם רצונותיו - ומבחינתו הוא קבל את הרושם שבקשותיו בנושא התקבלו על ידכם - גם אם לא אמרתם את זה מפורשות. הוא חשב שבהתאם לכך יהיו הרכישות שלכם בפועל - וייתכן גם שנתתם לו את הרושם שאכן זה מה שעומד לקרות. עכשיו - אחרי שהעיסקה סגורה - אין לכם רצון לשנות אותה. היא נראית לכם סבירה בהיקפה והיא בהתאם לרמת התקציב שמתאימה לכם. כשנודע לנער שלכם מה רכשתם - הוא מאד נפגע ומאד כעס. הוא פרץ למולכם בשלל של טענות, גינויים וצעקות מחאה. הוא ביטא כל מיני כעסים במילים בוטות ובהתנהגויות קולניות ועצבניות. הוא הגדיר אתכם כהורים "איומים", חסרי אכפתיות ובלתי מתחשבים. בשלב מסוים "הבחור" שלכם עוד יותר "התחמם" והוא פלט גינויים מהסוג שחצה מבחינתכם את גבול הנסבל ("מטומטמים", "מפגרים", "אידיוטים" וכו'). עכשיו ברור לכם שאתם רוצים להשתיק את ההתנהגות המוקצנת של המתבגר המתלהם וחסר הכבוד שלכם.

נשאלת השאלה כיצד להגיב נכון למצב המורכב הזה. הכיוון הנכון יהיה - חיפוש הוא אחרי דרך שמצד אחד תשתיק את התנהגותו הבלתי נסבלת שמפריעה ופוגעת בכם, ומצד שני לא תחסום את הזכות שלו למחאה (שהיא אולי צודקת מבחינה מסוימת). שהיא לא תחסום את הרגש האוטנטי שלו וכן אם אפשר - גם את הצורך שלו לבטא את כעסו ותסכולו. זה חשוב לנו לנסות ולמצוא פיתרון שלא יחייב אותו להכחיש או להדחיק את רגשותיו. חשוב לזכור שלמרות ההתנהגות הבלתי נסבלת והבלתי מקובלת שלו - הרגש עצמו והביטוי הרגשי בפני עצמו הם חשובים ולגיטימיים. יש להם חשיבות כגורמים המונעים הדחקות ושתומכים בבריאותו הנפשית. יש לביטוי הריגשי שלו חשיבות כגורם המשאיר את הנער מחובר לאוטנטיות שבתוכו - גם אם התנהגותו היא מחוץ לנורמה המקובלת. במקום לנסות "לחסל" לגמרי את הביטוי הרגשי או "לחנך" אותו לביטוי הנכון - יש כאן מקום לנסות את "הפתרון הטריטוריאלי". כאן יש לנסות להטות את הביטוי הרגשי למרחב טריטוריאלי אחר .

ההכוונה ההורית הנחרצת יכולה להישמע כך:
"די! שמענו אותך מספיק! הגזמת לגמרי! זה פוגע בנו! הבנו שאתה כועס עלינו ! אולי טעינו - אבל ככה אנחנו החלטנו וזהו! אתה רוצה לכעוס ולהתעצבן- זאת זכותך - רק תעשה את זה במקום אחר! כנס לחדר שלך- סגור את הדלת ותצעק כמה שאתה רוצה!"
או לחליפין: "אתה רוצה לכעוס - תעשה את זה בחוץ ולא כאן. צא החוצה לחצר - תעמוד מול השיחים - ותצעק כמה שאתה רוצה. כאן אי אפשר לסבול יותר את ההתנהגות שלך!".
יתכן ובנכם ישתמש באפשרות הטריטוריאלית הזאת ואולי לא - אך זה כבר עניין שלו עם עצמו.

אני מניח שיהיו כאלה שיחשבו שהגישה הזאת שאני מציע כאן - נשמעת קצת מתחכמת וקצת מלאכותית. יש בזה משהו - אבל לדעתי - מבין כל האפשרויות - זו עדיין החלופה העדיפה. בגישה הזאת אנחנו לא מנסים "לחנך" אותו שלא להרגיש את מה שהוא מרגיש. אנחנו לא מנסים למנוע ממנו לגמרי מלהביע את כעסו ותסכולו. אנחנו רק מסמנים לו מה אנחנו מוכנים לסבול ומה אנחנו לא מוכנים לסבול במתחם שלנו. כך אנחנו משתדלים שלא לכבות במידי את "אש המחאה" הרגשית שגואה בתוכו. כך אנחנו משתדלים ליצור לו אופציה אלטרנטיבית אפשרית לביטוי עצמי אוטנטי - אלטרנטיבה שהוא יוכל לבחור בה אם ירצה.
צריך לקחת בחשבון שיש חשיבות לא רק למחאה שלו אלא גם לרעיון שיש לו "זכות למחאה". אין זה משנה אם הרגשות האלה שלו הם "צודקים" או ש"אינם צודקים". צריך לנסות וליצור מקום לגיטימי למחאה האוטנטית - מקום שיאפשר ביטוי גם לרגשות "השליליים" שלו.



את ה"רגשות" השליליים צריך להשתדל - פחות לגנות ופחות "לחסל".

את ה"רגשות" השליליים צריך להשתדל פחות לגנות ופחות לחסל אלא - יותר להטות ויותר לקבל. רצוי להטות אותם למרחב לגיטימי שיאפשר לנער ביטוי חופשי של עצמו.
"הפתרון הטריטוריאלי" - גם אם הנוער בוחר שלא לממש אותו - הוא עדיין עדיף "פי אלף" מ"הפתרון החינוכי". "הפתרון החינוכי" בגיל ההתבגרות הוא לרוב - פתרון בעייתי. הוא עסוק יותר בליצור שינוי ברגש האוטנטי עצמו ובביטוי העצמי. הוא עסוק יותר בעיצוב מחדש של הביטוי הרגשי הבלתי ראוי. "הפתרון החינוכי" בד"כ יוצר יותר השראה של גינוי ושל בלימה - ומחייב אותנו ואת הנוער ליצור יותר מנגנונים של ריסון והדחקה. אני בעד הויתור על "הפתרון החינוכי" במידת האפשר. אל תחנכו אותם! אל תעצבו אותם! "יותר עדיף" שתצרו אופציה אלטרנטיבית לביטוי האוטנטי של עצמם. עדיף שתגידו להם למשל:
"אתה רוצה להמשיך לצעוק - תצעק!" "אתה רוצה להמשיך לקלל - תקלל!" אבל לא כאן - לך למקום אחר. כנס לחדר - סגור את הדלת ותצעק כמה שאתה רוצה! כאן אתה פוגע בנו ומפריע לנו".


לסיכום: זכרו - עם הערכות מוטעות - אפשר להתווכח!
עם התנהגויות מפריעות - אפשר להתווכח!
ברם אולם: עם "רגשות אוטנטיים" - אל תתווכחו!!

ולגבי התנהגויות של הנוער שהן בלתי נסבלות:
עדיף - פחות לגנות ופחות לחסל אלא - יותר להטות ויותר לקבל.
כמו כן: העדיפו את "הפיתרון הטריטוריאלי" - על פני "הפתרון החינוכי".




פרק 12.) תקציר חלק ב' (פרקים1-11) וסיכום חלק ב'.

להלן תקציר המכיל 11 הנקודות (לסיכום 11 הפרקים של חלק ב') - למימוש
מטרת העל- "יצירת התנאים לגיבוש הזהות האוטנטית":

1. בגיל ההתבגרות על ההורה לעשות מעבר מ"המודל החינוכי" שעוסק בלימוד ובהקנייה של - ידע, ערכים, עמדות, מיומנויות, התנהגויות וכו' - ל"מודל הזהותי" המודל שתומך בגיבוש "הזהות האמיתית".
ההורה צריך לעשות מעבר מעיסוק בשאלה: "איך אני מחנך את המתבגר שלי?" - לשאלה:
"כיצד אני יוצר את התנאים המיטביים לגיבוש זהותו האוטנטית?"
ההורה צריך לעבור ממודל ישיר ואקטיבי יותר - למודל שהוא עקיף ופסיבי יותר באופיו. לעבור למודל העוסק בעיקר ביצירת תנאים נאותים להתפתחות זהותו האוטנטית של הנוער (בתוך גבולות מעטים אך ברורים).
לשם כך ההורה צריך לעבור מהגישה של "חינוך פעיל" של הנוער - ל"ליווי חכם ומרווח יותר" שלהם.


2. כדי לקדם אצל הנוער "זהות אוטנטית" - צריך לקדם שלוש אבני דרך חשובות בדרך לשם: "הכירות עצמית" - "גילוי" העצמי - והתחברות ל"אמת הפנימית".

א). "הכירות עצמית": לאפשר תהליכים והתנסויות שירחיבו את ההיכרות של הנוער
עם עצמו - עם רגשותיו, נטיותיו ,העדפותיו, סגנונו, טבעו וכו'.

ב). "גילוי" העצמי: להכיר בכך שבעיצוב הזהות קיים שלב מקדמי וחשוב
של "חיפוש הזהות" - ושל "גילוי הזהות".
כל זאת עוד בטרם או ביחד עם המאמץ לבנות ולעצב זהות.
מדובר על הגילוי של הטבעי והאוטנטי שבאופיו ובתכונותיו.
כך נוכל שלא ללכת שולל אחרי ההנחה האשלייתית שזהות
אמיתית היא תוצר הבנוי בעיקר מרצון ומהחלטה.
ג)."האמת הפנימית": להכיר בכך שלכל פרט יש בתוכו את "האמת הפנימית" שלו.
כאן מדובר על חיפוש, חשיפה וחיבור - לידיעה עצמית ראשונית.
ידיעה שאינה נזקקת בד"כ לאישור או להוכחה חיצוניים.
מדובר בנושאים כמו למשל :
רעיון האלוהות, טבע האדם, משמעות החיים, המטרה בחיים,
הדרך למימוש העצמי וכו'. יש לתת לנוער את הלגיטימציה לגלות
אותה, להכיר בה ואולי גם להציג אותה.


3. על ההורה לתמוך ולעודד את "מסע הבחירות" של הנוער - במרבית תחומי החיים.

הנוער כחלק מהתבגרותו - חייב לצאת ל"מסע בחירות" פנימי וגם חיצוני. על ההורה להתיר את המסע הזה - את ה"שוטטות" החיונית הזאת. יש לאפשר לנוער התנסויות ו"בחירות" - באופן ישיר וללא התיווך ההורי במידת האפשר. זה חשוב כי הנוער מזהים את עצמם ומרחיבים את "היכרותם העצמית" בין היתר דרך "אסופת הבחירות" המתהווה במהלך מסעם.


4. חשוב שההורה ייתן "אשראי חיובי" ל"בחירות" שהנוער עושים - וגם לפתרון
ה"הקונפליקטים הפנימיים" שלהם.

ההורה צריך לאמץ עמדת יסוד המאמינה ש"עצם הבחירה שהנוער עושים - הרבה יותר חשובה מסוג הבחירה שהם עושים!" יש להתייחס לבחירות שלהם כאילו שהן בחירות טובות. "הבחירה הטובה" של הנוער - איננה אמורה להיות בהכרח "הבחירה הנכונה". הבחירות הן טובות - מכיוון שהן מלמדות את הנוער על עצמם ועל נטיותיהם. הבחירות של הנוער עוזרות להם לפתח "סלקטור פנימי" - מנגנון בורר של העדפות וקדימויות עצמיות - המסייע להם לזהות את עצמם ולבנות עצמי אמיתי.
עדיף שההורה יתמקד ב"לתת לגיטימציה" ל"בחירות" שעושים הנוער - על פני מיקוד ב"יצירת
ביקורת" (גם אם היא נכונה) - על אופי הבחירות שלהם ועל סוג הבחירות שלהם.
חשוב גם לתת "אשראי חיובי" - לפתרון ה"הקונפליקטים הפנימיים" שלהם.
חשוב שלא להפוך את הקונפליקט הפנימי שלהם לחיצוני - מכיוון שקיים קשר חיובי בין ניהול ופתרון ה"קונפליקט הפנימי" - לבין "גיבוש הזהות האמיתית". צריך לדעת שהיכן שנוצר לנוער "קונפליקט פנימי" - שם נוצרת בעיקר "התבגרות" (שמקדמת זהות אמיתית). לעומת זאת היכן שנוצר לנוער "קונפליקט חיצוני" - שם נוצרת בעיקר "הסתגלות".


5. ההורה צריך להכיר ב"רצון האינטואיטיבי המידי" וב"אגוצנטריות" של הנוער - כמקדמי "זהות אמיתית".

אחד המצפנים החשובים לקידום "הידיעה העצמית" ו"ההכרות העצמית" הוא: "הרצון האינטואיטיבי". "הרצון האינטואיטיבי" - מגלם את עצמו לרוב דרך הרצון המיידי - דרך התחושה הפנימית המיידית של הנוער לגבי הכיוון הרצוי או הבחירה הרצויה מבחינתם.
ה"רצון האינטואיטיבי המידי" מכיל בתוכו חלק ממודעות היסוד ל"נטיות הטבעיות" שלהם.
רק אחרי שהנוער יהיה "מודע לנטיותיו הטבעיות" - אז זה יהיה נכון יותר להכניס לשיקול הכולל מרכיבים נוספים "מציאותיים" "והגיוניים" יותר כמו שיקולי רווח והפסד, מידת ההתאמה לנורמות רצויות וכו'. לשם כך ההורים צריכים לתת יותר מקום והכרה ל"מודעות הפנימית המיידית" שמגיחה מתוך הנוער - מאשר "לדחוף" אותם בשלב הזה לפתח "מבט כולל" ומושכל על המצב ומרכיביו. כדי לאפשר את זה - כדאי שלא ניתן לתבונה המנוסה של ההורות שלנו להשתלט באופן מיידי על זירת הבחירה של הנוער.



6. כדי למנוע את היווצרותם של "הזהויות המזוייפות" על ההורה לדאוג לתנאי התפתחות התואמים את טבעו ואת צרכיו של הנוער.

מדובר כאן על "זהויות מזוייפות" כמו: זהות בדויה, זהות שקרית, זהות שאולה, זהות ייצוגית, זהות תיפקודית, זהות "קליפה", זהות "מגוננת" וכו' וכו'.
ההורה צריך לדעת שקיים קשר בין היווצרותם של "הזהויות המזוייפות" הללו לבין נוכחות הנוער בתוך מציאות שאינה מקבלת את מי שהם. על ההורה להשקיע בשינוי דפוס היחסים שכנראה מקדם מלאכותיות - וליצור מרחב שנותן לגיטימציה רבה יותר לאוטנטיות שבנוער.


7. ההורה צריך להיעזר בחדר הפרטי של הנוער - כמקום המקדם "עיצוב זהות" דרך הביטוי של העצמי של הנוער באופן חופשי - במרחב שאינו יוצר הפרעה לזולת.

לשם כך כדאי שהחדר הפרטי ישמש כמרחב לביטוי ולהתנסות של הנוער. מרחב שבו הוא יתאמן לבחור את הנכון והמתאים לו מבחינות רבות כמו: נוחיות, אסטטיקה, ארכיטקטורה וכו'. הללו הם חשובים לצורך התמיכה בארגון זהותם המתגבשת.
חשוב שאישיותו המתגבשת תהדהד בחלל החדר ומקירות החדר. צריך לדאוג שתהייה להם תחושת "שייכות" ו"בעלות" על המרחב הזה. לשם כך חשוב בין היתר שתהיה "סטריליזציה" של המרחב של הנוער מכל ציוד שהוא אינו שלו ושהוא לא בחר בו.


8. ההורה צריך להכיר בפגיעה האפשרית בזהותו האוטנטית של הנוער - עקב שירותו הצבאי.

הפגיעה שנוצרת לפעמים ב"זהות האוטנטית" במהלך השירות הצבאי - היא עקב סתירה אפשרית בין הטבע האוטנטי של הנער לבין "הזהות התפקידית" שבונה לו הצבא. הצבא כאירגון טוטאלי יוצר סוציאליזציה דומיננטית לזהות התפקידית. זוהי זהות שעלולה להכניע את הזהות האוטנטית - או לעיתים לשבש את הדרך אליה. כך עלול להיווצר טשטוש בין "התפקיד" - כלומר - בין "הזהות התפקידית הצבאית " לבין ה"זהות האישיותית".
גם בצבא (כמו בתרבות המערבית האמריקאית - ראה הסבר בהמשך) - נוצר לרוב דילוג על השלב החשוב של - "זיהוי הרצון" לטובת - השיווק של האמונה ב"יצירת הרצון". בכך השירות הצבאי עלול לתת תרומה בעייתית לעיוות התהליך התקין של גיבוש הזהות האמיתית.
חשוב שנדאג ש"הזהות התפקידית" המתגבשת בצבא - תקבל את מקומה הזמני והראוי. מקומה הוא כ"זהות תפקידית" פונקציונאלית וכמעצימת כישורים ויכולות - אך בד"כ לא מעבר לכך.


9. ההורה צריך להיות ער למרכיבי ההשפעה הבעייתיים שיש ל"תרבות האמריקאית"
ול"פסיכולוגיית האגו" המלווה אותה - על האופן שבו מתעצבת זהותנו ובייחוד זהותם של המתבגרים. (עקב מורכבות הנושא - תקציר פרקים 9 - 11 הוא מורחב יותר יחסית לשאר....)

צריך לדעת שהתרבות האמריקאית אינה עוסקת לעומק בעניין "עיצוב הזהות האמיתית". בין היתר זה קורה מכיוון שהעיסוק בנושא ה"זהות" הוא עיסוק בעניין מופשט ושאינו עולה בקנה אחד עם התרבות האמריקאית שהיא מעשית ותפוקתית. זה מסובך לה מאוד כי העיסוק בזהות הוא קשה לכימות ולמדידה. את משאלת הפרט ל"אוטנטיות" התרבות הזאת פותרת לכאורה על ידי שימוש ב"שפה של אוטנטיות" ("תהיו אמיתיים! או תהיו אתה עצמכם!")
התרבות האמריקאית כאילו שמדלגת על עיסוק אמיתי בנושא הזהות האוטנטיות לטובת ההשקעה בפיתוח של כל מיני "כישורים ויכולות".מדובר על פיתוח של "כישורים ויכולות" שיוצרים לפרט תועלות ושיכולים למקסם את יעילותו ורווחיו.
התרבות האמריקאית רואה (בטעות) ב"זהות אמיתית " - "יצירה" עצמית של הפרט הנובעת בעיקר מתוך בחירה או החלטה שעושים הנוער. כשהיא כבר עוסקת ב"יצירת זהות" היא מתעלמת כמעט לגמרי מכך שיש בעיצוב הזהות שלב חשוב של "גילוי". מדובר כאן על ההתעלמות מהשלב החשוב של "חיפוש הזהות" ושל "גילוי הזהות". התרבות האמריקאית מתעלמת מהשלב הזה כי היא אוהבת להתייחס לרכיבים שניתן לפעול איתם, להפעיל אותם לעבוד איתם - ולהשיג איתם משהו.

מתוך הגישה המעשית הזאת שלה צמחה - "פסיכולוגית האגו". פסיכולוגיה שהיא פעלתנית וממוקדת תוצאות. "פסיכולוגית האגו" דוחפת ל"אקטיביזם פסיכולוגי" - ו"ליצרנות עצמית".
היא ממליצה לשכלל את המיומנות האישית וההתארגנות העצמית עד כדי כך שהנוער יוכל "לבחור" לעצמו את "המחשבות המתאימות לו" או "ליצור" לעצמו את "המחשבות הנכונות". "פסיכולוגית האגו" והאגפים הפולקלוריסטיים שלה - הלכו רחוק מידי והכניסו גם את "הרגשות" למסגרת הסדנא ל"יצירה עצמית". כך הם הפכו גם את ה"רגשות" לאובייקטים הנדרשים ל"עיצוב" ו"ליצירה".
"פסיכולוגית האגו" לא הסתפקה רק בשליטה על "ביטוי הרגשות" אלא שהיא מכוונת ליצור שליטה על עצם "הופעת הרגשות" עצמם - שליטה על עצם התהוותם (בד"כ על ידי שליטה ראשונית במחשבות).

ההכנסה של "עיצוב הרגשות" כחלק אינטגראלי מתהליך התפתחותו של הנוער היא צעד מאוד בעייתי. זהו צעד שיוצר ציפייה בלתי ריאלית לשליטה פנימית ולעיצוב העצמי. זה כאילו שכל עיצוב המבנה האישיותי הפך להיות לשאלה של "רצון" ושל "כוח רצון". כאילו שכל עיצוב המבנה האישיותי נובע מהיכולת של הפרט לא רק להנדס את המחשבות - אלא גם להנדס את רגשותיו.
התרבות האמריקאית בעצם אינה נותנת חשיבות לנוכחותם הטבעית והבלתי מעוצבת של "הרגשות". בכך היא בעצם מפטרת את "הרגש האוטנטי" מתפקידו כאחד ממורי הדרך הכי חשובים לגילוי "העצמי" - לגילוי "הזהות האמיתית". חשוב שאנחנו ההורים נכיר במרכיב האשלייתי הזה שבתרבות האמריקאית. חשוב שלא נלך אחריו שולל - ולא "נוליך" אחריו שולל את הנוער שלנו.



10. יש לתת את המקום הראוי ל"רגשות" הנוער כעידות לאוטנטיות שבהם - ולא
כאובייקטים שצריך לעסוק בעיצובם באופן תמידי.

הנוער צריך להפסיק לחוות את עצמו כמי שנדחף באופן קבוע "לעבוד" ולהתאמץ כדי "לעצב" - לא רק את חייו ומחשבותיו - אלא גם את ה"רגשות" שלו. צריך להפסיק לראות ב"רגשות" חפצים - "חומרים" - אובייקטים המחוייבים בשינוע ובשדרוג. צריך ללמוד להתייחס ל"רגשות" כאל נתוני יסוד - כאל עובדות יסוד. לדעת שרגשות זה לא בחירה, שהרגשות הם לא "יצירה". לדעת שהרגשות הם תופעה - הרגשות הם "עדות"! הרגשות הם תופעה שהיא חלק מה"עדות" של מי שאנחנו!
לדעת שאת הרגשות לא בוחרים - שה"רגשות" הם אלה שבוחרים בנו - וש"עם הרגשות לא מתווכחים!!". מנקודת המבט של בניית "זהות שהיא אמיתית" - אין בחירה של רגשות.
אין רגשות שהם נכונים או לא נכונים. זה גם לא נכון לשפוט או לבקר את הרגשות האוטנטיים. (אם לשפוט אותם אז - אולי רק את הביטוי החיצוני שלהם). זה לא נכון לשפוט אותם בטח שלא בפרמטרים של הגיון ושל ריאליות. אם צריך ליצור בחירה או שינוי באחד מהרכיבים שבנו - כדאי שזה יהיה ב"רכיב ההתנהגותי" ולא ב"רכיב הרגשי".
כמו כן כדאי להיעזר ב"תפילת השלווה" של ה N.A. (ראה פירוט בגוף המאמר). "תפילת השלווה" תעזור לנו בהבחנות החשובות בין הניתן לשינוי בחיים לבין מה שלא ניתן לשינוי. כך נוכל לעזור לעצמנו ולנוער שלא להיכנע לדחף התרבותי המערבי האקטיביסטי והפולשני - לעצב גם את מה שכדאי שיישאר באוטנטיות שלו.


11. ההורים צריכים לפתח גישות לטיפול נכון ומעצים ב"רגשות" - כדי שהם יתנו לנוער את הלגיטימציה והמרחב הדרושים להם כדי למלא את תפקידם הזהותי.

לשם כך עלינו לפתח מודעות ורגישות גבוהים יותר למימד הרגשי אצלנו ואצל הנוער.
צריך לדעת שהרגש הוא אחד ממלכי ממלכת האוטנטיות. חשוב שהרגש יקבל יחס כמו אל "אורגינל" יחיד במינו. את ה"רגש" צריך להכיר ולהוקיר!
זה חשוב למזער את הכשלים התקשורתיים בין ההורים והנוער - כשלים שפוגמים באוטנטיות הרגשית. כך למשל - צריך לדעת ש"תיקון" הנער (אופיו, עמדותיו והתנהגותו) - אינו נכון שיתבצע דרך התיקון של ה"רגשות" שלו.
צריך להימנע משאלת ה"למה" ההורית - שהיא לרוב אמירה ביקורתית שמוסווית בשאלה.
צריך להימנע משאלת ה"למה" בייחוד אם היא מתייחסת ל"רגשות" ומבקרת את תחום ה"רגשות".
כדאי שלא לחסום מהנוער (במידת האפשר) גם את הביטוי של הרגש - זה במידה שניתן לספוג במידה מסוימת את "ההפרעה לזולת".

אחד הפתרונות האפשריים שהמאמר מציע לשמירת האוטנטיות הרגשית הוא "הפתרון הטריטוריאלי". "הפתרון הטריטוריאלי" מתיר את הלגיטימציה לביטוי - אך מנסה לשנות את מתחם הביטוי הרגשי שלהם - למקום אלטרנטיבי שאינו יוצר הפרעה לזולת .
בכך "הפתרון הטריטוריאלי" מנסה שלא לפגוע בלגיטימיות ובאוטנטיות של ביטוי הרגש של הנוער. חשוב לזכור שגם אם מדובר בביטוי של "רגשות" שליליים - צריך להשתדל פחות לגנות ופחות לחסל - אלא יותר להטות ויותר לקבל.
לסיכום - תפקיד ההורה הוא לאמץ או לבנות פתרונות לשמירת האוטנטיות הרגשית של הנוער - הכל כדי שנוכל לסייע לממש את מטרת העל - "גיבוש הזהות האמיתית".

(עד כאן תקציר 11 הפרקים של חלק ב'.)


להלן סיכום חלק ב'.

החלק הזה של המאמר - חלק ב' (מתוך 4 חלקי המאמר השלם) פרקים 12-1 - מגדיר מחדש מהי משימת העל המועדפת היום להורה לנוער בגיל ההתבגרות.
משימת העל להורה היא: יצירת התנאים לנוער לחיפוש ולגיבוש זהותו האמיתית.
לשם כך המאמר עוסק בשאלות כמו: מהו תהליך "גילוי וגיבוש הזהות האוטנטית"? כיצד הוא מתהווה? מהם התנאים המיטביים שיש ליצור כדי לגרום לזה לקרות? ממה התהליך מושפע ומה עלול לשבש את התהליך הזהותי?
המאמר מציע להורים תובנות יסוד בנושא וכן הנחיות וטיפים כיצד לדאוג שהתהליך החשוב הזה אכן יתרחש במיטבו. המאמר מנסה לעזור להורה לגבש אוריינטציית יסוד למימוש היעד הזהותי.

להלן בקצרה - כמה מתובנות היסוד - ומהנחיות היסוד של חלק ב':

כדי ליצור את התהליך הזהותי הרצוי בגיל ההתבגרות - אופי התרבות המשפחתית ותפקיד ההורה - צריכים בחלקם להשתנות.
ההורה צריך להציב לעצמו יעד חדש - "היעד הזהותי" (יצירת תנאים לגיבוש זהות אוטנטית) על פני היעד הישן - "היעד החינוכי" (מיקוד בהקנייה של ידע, עמדות, התנהגויות וכו').
"היעד הזהותי" הוא יעד מתאים יותר להוויה התודעתית הפוסט מודרניסטית של הנוער היום. היעד הזהותי - והמודל הזהותי אמורים לתת מענה הולם לצרכי ההתפתחות של הנוער - ולתמוך בקידום בריאותם הנפשית.
הנוער של היום הוא נוער איכותי - אך לא פשוט "לעיכול". הוא מגלה בולטות חיובית הן בתחום האינטליגנציה והן בתחום הכישורים. יחד עם זאת ישנם אצלם תחומים שניתן לזהות בהם בעייתיות מסוימת.

ניתן לזהות בעיות בעיקר בתחום "ההתפתחות הרגשית" ובתחום "עיצוב הזהות". הבעייתיות הזאת נוצרת מסיבות רבות - אך היא נובעת בעיקר מהדחף התרבותי המרכזי שלנו - ל"עיצוביות יתר" ול"הינדוס יתר" של הפרט (והנוער בתוכם) ושל סביבתו. ה"הנדסאות" הזאת גורמת להתרחקות מהטבעי שבאדם והיא מקדמת מלאכותיות. התרחקות מהטבעי פוגעת בשני התחומים החשובים הנ"ל תחום הרגש ותחום הזהות. ההנדסאות האנושית הזאת - הדחף הזה ל"מעוצבות" (כפי שמדגיש המאמר) - חדרה לצערנו גם לתחום "הרגשות". זה גרם להפחתת ערכם - ופגם במעמדם החשוב של "הרגשות האוטנטיים הטבעיים". הפגיעה ברגשות - שהם המהווים מורי דרך חשובים לזהות - פגע בתהליך "עיצוב הזהות האמיתית".
התרבות שלנו הפסיקה לעודד את הנוער לחפש אחר הטבעי והמקורי -רכיבים שהם משמעותיים לבניית "הזהות האוטנטית". התרבות התמכרה ומשווקת מודל שדוגל בעיצוביות עודפת. "עיצוביות היתר" הזאת מצמיחה מבנים מלאכותיים שתורמים ליצירת "הזהויות מזוייפות".

לחלקנו נראה שהנוער היום מקבל יותר מידי חופש. נראה לנו שהחופש המוגזם הזה פוגם במעמד ההורה בסמכות ההורית. ומכאן אנחנו מניחים שהפגיעה במעמד ההורה פוגעת בתהליך הגידול התקין של הנוער. ההנחה הזאת היא לדעתי נכונה - רק באופן חלקי. ההנחה הזאת אינה מתמקדת בגורמים נוספים שהם אלה שיוצרים פגיעה משמעותית יותר בהתפתחות הנוער.
הנוער אכן מקבל חופש מסוים או מצליח ליצור לעצמו חופש התנהלות מסוים. הנוער אכן מקבל או מצליח ליצור לעצמו למול ההורה - "חופש מעשי".
הבעייתיות נוצרת עקב זה שהוא אינו מקבל מהורה "חופש מנטאלי" אמיתי. וכאן טמונה הבעייתיות הגדולה - את ה"חופש מנטאלי" החשוב להתפתחותם - אנחנו ההורים מאוד מתקשים לתת להם.

כפי שציינתי - בפועל הנוער מוצא את הדרך (הסמויה בד"כ) לעשות את מה שהוא מוצא לנכון לעשות. את החופש המעשי - אם הוא אינו מקבל אותו - הוא רוכש בשיטת "חומה ומגדל". כלומר - קודם הוא עושה את זה בהיחבא - ואח"כ עם הזמן והגיל - זו הופכת להיות עובדת חיים שקשה מאוד לשנות אותה.
מכל מקום נוצר פער מדאיג בין החופש המעשי שיש לנוער - לבין העדרו של החופש המנטאלי.

נוצר מצב בעייתי שבו הנוער סובל מהעדר הלגיטימציה של תרבות העל ושל ההורים - לבחירות שהוא עושה (הכוונה היא לבחירות שהן ברובם לגיטימיות - אף שהן יכולות להראות מוקצנות או מוזרות משהו). הנוער נעדר "רוח גבית" לתפיסותיו ולמעשיו. התוצאה היא שנפשו עסוקה ומוטרדת מהעמדה המבקרת והפוסלת שמקרינים ההורים.
אחת מתוצאות הפגם התרבותי הזה הוא "מסכת החיים הכפולה" שמרבית הנוער בונים בחייהם. "מסכת החיים הכפולה" הזאת גורמת לנוער לנהל שתי מערכות במקביל: מערכת "החיים הייצוגיים" ומערכת "החיים האמיתיים". המסכת הכפולה הזאת תובעת מהנוער מחיר פסיכולוגי גבוה . הבנייה הנוספת הזאת של - המצגת המזויפת - דורשת מהנוער השקעה עצומה. מצב זה מאוד מפריע לו ליצור בחייו קצת שלוות נפש הנחוצה להתפתחותו.
הפער בין העמדות והמעשים הסמויים של הנוער - לבין המצגת שלהם להורים - יוצר מועקה בלתי פתירה. הנוער מבזבז המון אנרגיה על הקיום של "מערכת החיים הכפולה" הזאת. בזבוז האנרגיה הזאת מביא למצב שבו לא נותר להם רזרבות - לחפש את האמיתי ולבנות את הבריא.

יצרנו דור שנראה כאילו שיש לו הכל. דור שהוא "מפוצץ" בחופש התנהלות ובאמצעים טכניים רבים האמורים לקדם אותו ולעשות אותו שלם ובריא. אך למעשה יצרנו דור שסובל מחסך גדול. דור שמצד אחד מאמין בבעלות על חייו ובחירותיו - ומאידך סובל מחוסר לגיטימציה אמיתית לבחירות שלו ולהתנסויות שלו. הוא סובל מחוסר חופש מנטאלי - מחוסר בלגיטימציה לחפש ולגלות את מה שמתאים לו - את מה שיהפוך אותו לאמיתי ולאוטנטי.
במקום העידוד החשוב ל"אוטנטיות" - עברנו לתמיכה ב"מעוצבות". במקום "הזנה רגשית" וקידום של "אוטנטיות רגשית" - אנחנו מזינים אותם בחוסר שביעות רצון גדולה ומתמשכת ולא במקומות הנכונים.

המצב הזה הוא לא נכון ולא בריא . המצב הזה מחייב התארגנות הורית ותרבותית שונה. המצב הזה מחייב התארגנות חדשה המותאמת להוויה הקיומית הפוסט מודרניסטית. חייב להתחולל שינוי מהותי ומשמעותי. זה מחייב אותנו למיקוד חדש כדי לאפשר את תיקון התהליך הנוכחי. ההורים צריכים לוותר על ההנחה שאת ההגשמה ההורית שלנו אנחנו עושים דרך ה"חינוך" - דרך עיצוב - ולימוד ישירים. כדי שייווצר שינוי - ההורים צריכים לוותר על "העיצוב המנטאלי" של הנוער בגיל ההתבגרות. ההורים צריכים לוותר על הקרב על "האחיזה המנטאלית".
הלחץ הרעיוני המנטאלי שלנו לנורמאליות - לנורמטיביות - ולסטנדרטיזציה משפחתית - מקשה מאוד על הנוער לחפש ולמצוא את עצמו ואת דרכו. זה מקשה על הנוער לחפש ולהיצמד לאותם מרכיבים שהמהווים את ההגשמה האמיתית של מי שהם.
התפיסה "החינוכית" שלנו חוסמת אותם ואותנו מלהבחין בייחודי במיוחד ובאוטנטי שיש בהם.

אנחנו צריכים לתת לגיטימציה לעצמנו לוותר בשלב הזה על רעיון "החינוכיות". אנחנו צריכים לוותר בשלב הזה על "האקטיביזם החינוכי" כרעיון שאמור להתממש. הוויתור הוא לא רק על ההכוונה בפועל של הנוער (ויתור שחלק מההורים עושים אותו בד"כ מחוסר ברירה) - אלא גם ויתור על הרעיון שיש לחנך אותם - למודל הנכון ול"זהות הנכונה".
ההורים צריכים לוותר על הניסיון להפנים בבני הנוער את הדגם הרצוי מבחינתם - לטובת הדגם האוטנטי המתהווה. מרבית ההורים אכן ויתרו באין ברירה על הדיאלוג החינוכי החיצוני - כמשהו שכול ליצור אצל הנוער בפועל שינויים. על מה שהם לא ויתרו - זה על "רעיון החינוכיות" כדרך חיים הורית. ההורים לא ויתרו על התסכול הקבוע שמלווה אותם מכך שהרעיון אינו מתממש.
ההורים צריכים להיפרד מהתסכול הזה שמלווה אותם על מה שהם חווים ככישלון החינוכי שלהם. במקום זאת ההורים צריכים להפוך את הסגנון האישי המתהווה של הנוער להלך חוקי - גם אם מתהווה דגם שאינו לרוחם.

ההורים מאוד מתקשים לוותר על המסה המילולית והרעיונית שלהם. זוהי מסה חינוכית שיושבת ומנקרת בתוכם. "המסה החינוכית" הזאת לא מפסיקה ללוות את ההורים, להדהד בתוכם ולתסכל אותם. את התסכול הלא פתור שלהם הם מקרינים על הנוער והופכים אותו למסה שמעיקה גם על הנוער. התסכול ההורי מצמיח שדות שלמים של אכזבות ושל ביקורתיות סמויה וגלויה על ההתנהלות של הנוער. התסכול ההורי יוצר כעסים, התרגזויות ופגמים תקשורתיים - והוא גורם להעדרה של תשתית ראויה - לבריאות ולאוטנטיות נפשית ורגשית.
החינוכיות ההורית הלא ממומשת הזאת - והאמונה שהיא אכן אמורה להתממש - היא זו שמזינה את ההורה שלא לוותר בפנימיותו על המודל החינוכי שלו. כך ההורה ממשיך להקרין את חוסר שביעות רצונו מהמצב. השדרים החינוכיים הפוסלים והבלתי פוסקים (הגלויים והסמויים) - הם אלה שגורמים לנוער להסתיר ולהסתתר. הם אלה שגורמים לנוער לבנות את התבנית המסובכת והלא בריאה של "מסכת החיים הכפולים".
כך נוצר המצב בו הם בונים את "המצגת המזויפת" לטובת קצת "שקט התעשייתי" עם ההורים. אמר לי נער אחד ברגע של גילוי לב: "עם החיים שלי אני פחות או יותר מסתדר - רק עם ההורים שלי אני לא מצליח......"

רק מאמץ אינטנסיבי ונחוש יחלץ את ההורות מהמקום הבעייתי שאליו היא נקלעה. ההורות צריכה להשתנות! (להגדרה מסודרת ומפורטת של אופי ההורות ותפקידי ההורות הנדרשים - ראה בחלק ג' של המאמר השלם). ההורים צריכים לשנות את מרכיבי תפקידם ואת אופי תפקידם. וכפי שציינתי - הם צריכים להחליף את המודל החינוכי במודל הזהותי .
במקום לתמוך ב "מהונדסות" - ההורים צריכים לתמוך בטבעיות.

הם צריכים לאמץ לעצמם גישות המקדמות "זהות אוטנטית".
הם צריכים ליצור לנוער תנאים ונסיבות לפיתוח של זהות אמיתית.
ובדרך לשם - ההורים צריכים לתת עידוד ולגיטימציה ל"בחירות" שהנוער עושים ולרגשות האוטנטיים שלהם.
צריך לדעת שבתוך האוטנטיות הרעיונית - אך בעיקר באוטנטיות הרגשית - נמצא הנתיב המרכזי לזהות אמיתית.

צריך לדעת ש"הזהות האמיתית" היא המנגנון החיסוני האמין והעמיד ביותר שאנחנו יכולים לעזור לנוער שלנו לפתח - מפני כל מיני "חולאים". ל"זהות שהיא אמיתית" יש את היכולת להדוף ולחסל את מרבית הוירוסים והמיקרובים - התחלואים והרעות החולות . זוהי הרפואה המונעת במיטבה. "זהות אמיתית" למשל - לא תהפוך מגע התנסותי עם חומרים פסיכואקטיביים מזיקים - למגע של קבע. היא לא תיתן לנפש את האפשרות להתמכר לדברים מזיקים באמת - כי הזיוף שלהם לא יעלה בקנה אחד עם האמת שהזהות דבקה בה.


ולסיכום כמה הדגשים:

צריך לדעת ש"זהות אמיתית" אינה ניתנת על "מגש של כסף". היא מחייבת את הנוער לצאת למסע של שוטטות - למסע של בחירות.
תנו לנוער את הלגיטימציה ואת החופש המנטאלי הנדרש למסע הבחירות שלהם!
תדאגו לתמוך ולקדם את הסגנון האישי שמתחיל להסתמן אצל הנוער.
תדאגו לעזור להם בפיתוח הזהות אוטנטית - בסה"כ זה חשוב יותר מרכישת ידע ומהישגיו הלימודיים.
תדאגו לעזור להם בפיתוח הזהות אוטנטית - ובכך פיתחתם את המנגנון החיסוני העמיד ביותר מפני "הרעות החולות" של התקופה.
תדאגו שלא להיות מודגשים מידי בנוכחותכם. נוער שנאלץ להיות עסוק בכם ובתגובה למשאלותיכם - נותר חסר אנרגיה לגילוי ולבניית זהותו.
תדאגו גם שלא לצמצם את נוכחותכם לאפס. הנוער - כדי למצוא את עצמו ולבנות את עצמו - זקוק למסגרת ולגבולות במקומות הנכונים.
צריך לדאוג שהנוער יגדל לא בוואקום אך גם לא בבקו"ם.

דעו לכם ש"הזהות האוטנטית" היא כמו יהלום גולמי - קשה למצוא אותה - היא יכולה להראות דהויה בהתחלה - אך פוטנציאל הברק שלה הוא מעולה. היא יקרת ערך - היא אמיתית - היא חזקה ועמידה - היא נדרשת לליטוש - והשקעה בה היא השקעה מבורכת שרק מעלה את ערכה.
לעומתה "הזהות המזויפת" היא כמו זירקון - קל יותר להשיג אותה - קל יותר לעבוד איתה ולעבד אותה - היא אמנם יכולה להיראות נוצצת - אך היא לעולם לא תהיה הדבר האמיתי. ערכה לא גבוה ותחת לחץ היא תשבר. לכו על הדבר האמיתי !!!!!


בהצלחה!
אילן גבאי - עו"ס