רכיבה טיפולית: העצמת הורים כגורם משפיע על התהליך הטיפולי 

עבור רוב הילדים ההורים הינם המטפלים העיקריים. איתם הילדים מבלים את רוב שעות הפנאי, תפקידם לדאוג לצרכי הילדים והם מחליטים עבורם באיזו מסגרת הם ילמדו ולאיזה טיפול הם ילכו. לאור חשיבות התפקיד ההורי, עולה הצורך בהקניית ידע וכלים נכונים לאותם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
העבודה הנוכחית מתמקדת בהשפעת המודעות ההורית על הצלחת הטיפול ברכיבה טיפולית.
תחילה נשאלות השאלות, "איך נמדדת מודעות הורית?" ו"איך נשפר את מעורבותם של אותם הורים?"
במהלך העבודה ננסה להגדיר את הקריטריונים למדידת מודעות הורית ונגדיר באיזו מידה היא עשויה להשפיע על התהליך הטיפולי.


רקע תיאורתי

בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים בנושא ההשפעה שיש לקשיי ההתמודדות של ההורים על הילדים . הפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט בדק את השפעת הדימוי העצמי ההורי על הדימוי העצמי של הילדים. לטענתו, ההורים הם הדמויות החשובות ביותר בחייו של הילד והוא זקוק להערכתם כדי להעריך את עצמו. לכן פגיעה בדימוי העצמי ההורי גורמת לכך שהדימוי הלקוי הזה מופנם על ידי הילד. קוהוט אף השתמש במושג "מראה חיובית" וטען כי התפעלות מהילד משקפת לו את עצמו. לכן, אם ההורים יקבלו חיזוקים חיובים הם יעבירו את הדימוי החיובי הזה לילדם.

חוקר נוסף בשם ד. ו. ויניקוט טען כי אמהות שקיבלו את הילד עם הלקות שלו הצליחו לשמור עבורו מרחב אמהי, כלומר יכלו להכיל את הקשיים וסייעו לו בוויסות ובהרגעה של חרדות.
ויניקוט שהוגדר כפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר אחרי פרויד, מתאר בעבודתו את חשיבותו של תפקיד האם כגורם משפיע ומכריע על התפתחות הילד. מחקרו של ויניקוט מדגיש את איפיוניה של "אם טובה דיה" שביכולתה לתרום להתפתחות תקינה של ילדה.
חשיבותו של תפקיד האם בשנים הראשונות של חיי הילד מודגשת במיוחד כאשר מדובר בהורים המתמודדים עם ילד בעל צרכים מיוחדים. בסיס ההנחה בעבודה זו היא שגישת ההורים כלפי מוגבלויות ילדם תתווה את מידת הצלחת הילד בהמשך התפתחותו.

נקודת הפתיחה של המסע הארוך ורצוף הקשיים אצל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים היא קבלת האבחנה. מכאן מתחיל מסע, שבמהלכו אוספים את השברים ומתחילים להתעצם כדי לחזק את הילדים ששואבים את עיקר כוחם מההורים.
החלומות של כל הורה ביחס להקמת משפחה משותף לכל אחד מאיתנו. אנו מצפים שהם יצליחו בכל מה שלנו היה קשה, אנו מדמיינים ורוצים ילדים יפים, מוכשרים, חכמים, מתגמלים, קלים לגידול - תמונה הרמונית של משפחה מאושרת.

אבל עבור הורים רבים החלומות והציפיות התנפצו ללא כל הכנה מוקדמת כשנודע להם שהילד שלהם אינו ילד רגיל.

בשנים האחרונות הוכיחו מחקרים רבים כי לניפוץ החלום הזה ישנה השפעה מרחיקת לכת על תפיסת הילדים האלה את עצמם, ושיקום הילדים והטיפול בהם חייב להתרחש במקביל לטיפול בהורים ובשברם. עשרות מחקרים, מאמרים והרצאות נכתבו בנושא וכולם מובילים למסקנה אחת ברורה: אם ההורים ישקעו באבל על החלום שנשבר, יהיה קשה מאד לקדם את הילדים, אך אם ההורים יטופלו ויהיו מועצמים בידע ובכישורים, השמיים הם הגבול.

מכאן גוברת החשיבות לזיהוי ואבחון רמת המודעות ההורית כחלק בתהליך טיפולי שיעברו ההורים במקביל לילדם. כמובן שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים עוברים תהליכים שונים של משברים ומודעות כפי שמוגש בספרה של עמלה עינת "הורים מול מחסום הדיסלקסיה" , חוסר ידע אודות לקות הילד מחליש את כושר ההתמודדות של ההורים.
גם מלי דנינו, מנכ"ל ניצן, יועצת חינוכית ומחברת הספר "ההורה כמאמן" מדגישה בספרה כי "חוסר ידע על לקות הילד גורם לחרדה רבה אצל ההורים ולכן יש להסביר להם מהו גורם הלקות, מהם מאפייניה ומה צופן העתיד." בהמשך העבודה, נבחן את עבודתם של הורים במהלך התהליך הטיפולי ותרומתם להצלחת הטיפול.


במקביל, העבודה תבחן את מקומם של הורים בשלושת המודלים של קנינגהם ודייויס (1985) המתארים עבודה משותפת בין הורים וילדים:
1. מודל המומחה
על פי גישה זו אנשי מקצוע רואים את עצמם כיודעי כל לעומת ההורים. איש המקצוע אחראי על מה שקורה ילד וכאשר ההורה נוטל חלק בטיפול הרי שהדבר נעשה תחת הדרכתו של איש מקצוע.

2. מודל ההשתלה
על פי מודל זה איש המקצוע מאמין כי ההורים יכולים לסייע אך לשם כך הם זקוקים להכשרה. על כן אנשי המקצוע מלמדים את ההורים כיצד לעזור לילדים ובכך הם משתילים כישורים מקצועיים בהורים. מודל זה, מאפשר להורים ולאנשי מקצוע לעבוד יחד בשיתוף פעולה, תחת הדרכתו של איש מקצוע. קבלת ההחלטות נתונה בידי אנשי מקצוע ולא תמיד יהיו להורים הזדמנויות רבות לדון בצורכיהם המיוחדים או לתת ביטוי לדרך האישית שלהם לעשות דברים.

3. מודל הצרכן
על פי מודל זה ההורים נתפשים כצרכנים של שירותים עם זכויות בחירה ויכולת לבחור את מה שהם רוצים. יש צורך בדיונים כדי להגיע להסכמה בין איש המקצוע להורים על מה שטוב ביותר עבור הילד, כמו גם עבור המשפחה כולה. מודל זה מצריך מעבר דו-כיווני של מידע וחייבת להתפתח מערכת יחסים מאוזנת בין ההורים לבין אנשי המקצוע . כל אחד חייב להאמין שלשני יש מה לתרום וכי אף אחד מהם אינו יכול להתקדם ללא עזרתו של הצד השני.


דיון

לרוב, המפגש הראשוני עם ההורים יספק לנו מידע רב לגבי יחסם ללקות של ילדם.
השיחה עם ההורים אודות שלבי ההתפתחות של הילד ומסגרות טיפוליות שהוא נחשף אליהן, יתנו לנו אינדיקציה לגבי מודעות הורית.

לפי הספרות המקצועית, הולדת ילד עם לקות גורמת להורים להתמודד עם תקופה של אבל על החלום שנגוז. מחקרים מצביעים על 5 שלבים עיקריים במשבר:
- שלב הגילוי
- שלב ההכחשה
- שלב הצער
- ההתמקדות בעולם החיצון
- שלב ההשלמה.

בהתאם להתייחסות ההורה כלפי הילד ולקותו, נוכל לזהות, על-פי תיאוריית שלבי המשבר, באיזה שלב ההורה נצמא באותו זמן של המפגש.
לנו כמטפלים, צריך להיות ברור שההורים נמצאים בתהליך מתמיד עם עצמם וכתוצאה מכך בגישה שלהם והתנהלותם מול ילדם.
התפקיד שלנו כמטפלים ברכיבה טיפולית הוא להיות ערים לצרכי ההורים וללוותם במהלך התהליך הטיפולי למצב של הכרה ולבסוף להשלמה עם לקות ילדם. מכאן נבדוק את הפרמטרים לזיהוי שלבי משבר.
אחד הכלים העומד לרשותנו הוא שאלון האינטק (ראה נספח 2), המהווה משוב מהימן ודיווח על תקופת ההתפתחות של הילד עד הגיעו אלינו ומשמש כמראה לתפיסת ההורים את לקות ילדם. במקרים מסוימים, נוכל לזהות שההורה מתכחש ללקות, למרות שקיים אבחון תקף לגבי אותה לקות.
המדד השני הוא תיאום ציפיות לגבי מטרותיה של הרכיבה הטיפולית.
האם ההורה מודע לתרומות הרכיבה הטיפולית? מה הוא מצפה להשיג מהרכיבה עבור ילדו? למה הורה מעדיף לרשום ילד לחוג רכיבה ולא לרכיבה טיפולית? כל אותן שאלות ועוד, נותנות לנו אומדן לגבי שלב ההכרה בלקות.
תיאור מקרה
לפני כשנה, הגיעו אליי לחווה זוג הורים אשר ביקשו לרשום את שלושת ילדיהם לקייטנת סוסים.

1. שלב ראשון - קייטנת סוסים
במהלך תהליך הרישום, האב סיפר שרכב בילדותו בארה"ב והתעניין אודות רמת הרכיבה בקייטנה. האם מצידה, סיפרה כי לילד יש לפעמים "בעיות תקשורת" וביקשה התייחסות מיוחדת אליו.

במהלך הקייטנה, אבחנתי כי הילד הבכור הינו שקט מבני גילו ולעיתים הינו "פורש" מפעילויות ומחפש מקום שקט לשבת בו.
בדיעבד, יתברר כי הילד הבכור אובחן כ-PDD ו-ADHD על ידי נוירולוג מומחה לילדים!!!

כמו כן, במהלך הקייטנה הילד האמצעי התגלה כפעלתן ונמרץ, בתזוזה תמידית.
לרבות הימים, יתברר כי אף הוא אובחן כ-ADHD, על ידי נוירולוג מומה לילדים.

חשוב לי להדגיש כי במהלך הקייטנה וזמן מה לאחריה, ההורים לא הזכירו ולו במילה אחת את העובדה כי הילדים עברו אבחונים...

2. שלב שני - רישום לחוג רכיבה
על פי בקשתם של הילדים, בגמר הקייטנה, ההורים רשמו את שלושתם לחוג רכיבה. מאחר וכל האחים היו באותה רמת רכיבה, הם שובצו באותה קבוצה ותרגלו ביחד בשיעור.
לאחר כמה מפגשים, התחילו בעיות של קשב וריכוז, וניתוק בתקשורת במהלך השיעורים: הבן הבכור לא ענה לשאלות המדריך, הבן האמצעי התפרץ להסברים של המדריך עוד מספר מקרים שגרמו לי לתהות...
במקביל לאותה תקופה, התחלתי לפתח שיחות עם האם, אשר סיפרה על קשיי הילדים בלימודים בבית הספר, בעיות התנהגות בבית ועל האינטראקציה בין בני המשפחה אחים-אחים, אחים-הורים.
ממפגש למפגש, האם החלה להיפתח לגבי לקויות של שניים מילדיה עד שהגיעה לחשיפה מלאה ודיווחה כי הילדים אובחנו אצל נוירולוג.
3. שלב שלישי - מעבר מחוג רכיבה לרכיבה טיפולית
לאחר ההכרה בלקות ובצורך לטפל ספציפית בכל אחד מהילדים, ההורים החלו לגלות עניין ברכיבה טיפולית ולבסוף, העבירו את הילדים מחוג רכיבה כולם ביחד לטיפול פרטני ברכיבה.
מעט זמן לאחר התחלת המפגשים הטיפוליים, הבן הבכור הפסיק להגיע לטיפולים. במקביל, דווח לי על ידי האם כי התחיל חוג נוסף, אימון בחדר כושר.
לבסוף, הוא חזר לאחר חודש מיוזמתו, אך במפגשים הראשוניים ביקש לצאת לטיול רכיבה עם אמו. האם שלעולם לא רכבה הסכימה להתנסות למענו ואף החלה להינות מהרכיבה.
לאחר שכולם התנסו ברכיבה, אחד המפגשים הוקדש לחיזוק הקשר המשפחתי וכל המשפחה יצאה לטיול מגבש ברכיבה...

4. שלב רביעי - ההורים לומדים רכיבה
האב שהצהיר לפני שנה שלמד רכיבה בילדותו, עזב את הכיסא של ההורה המשקיף והחל ללמוד רכיבה. האם מדי פעם, מצטרפת לאחד הילדים לטיול רכיבה בטבע...
השמועה גם אומרת, שברגע שההורים יצאו לבלות סוף שבוע בצפון, הם יצאו לרכיבה על סוסים...


ניתוח מקרה
בשלב הראשון שהוא שלב ההיכרות בינינו, ההורים לא חשפו את העובדה ששניים מהילדים מאובחנים ולא מסרו מידע מדויק. ניתן להניח כי ההורים היו בשלב הכחשה וניסו לנהל חיים "נורמליים", גם להם וגם לילדיהם.

בשלב השני, כאשר הילדים החלו ללמוד בחוג לרכיבה, היה ניסיון להמשיך במסע ההכחשה וההורים התעלמו מלקויות ילדיהם. הפתיחות וניהול שיחות שוטפות עם ההורים אפשרו תהליך שבו ההורים החלו לדבר על הקושי שלהם בגידול ילדים עם צרכים מיוחדים, על הקושי של הילדים בתחום הלימודים, על התנתקות מחברים עבור הבן הבכור, על המאבקים הפנימיים בתוך המשפחה סביב נושא החינוך ועל הידע החסר אודות הלקויות...
שלב זה, מאפיין את שלב הצער שבו ההורים מדגישים את הקשיים שלהם בגידול ילדים עם צרכים מיוחדים. באותו שלב, נעשתה עבודה מעמיקה עם ההורים וחלק מהמפגשים כוונו להדרכת ההורים ולהקניית ידע נוסף אודות לקויות ילדיהם. הידע המשלים בנושא נתן להורים כלים להמשך התמודדות ואפשר עבודה משותפת בין הורים-מטפל.
במטרה לקדם את הילדים, הוחלט בין ההורים למטפל על קשר רציף.
הוכנה תכנית טיפול מפורטת וההורים שותפו במטרות הטיפול. כמו כן, מאחר ומדובר בלקויות המתאפיינות בהפרעות התנהגות, סוכם עם ההורים כי כל התנהגות חריגה בין טיפול לטיפול, תדווח למטפל, על מנת שתינתן התייחסות מיידית במפגש הטיפולי.
ואכן, כאשר אחד מהילדים ברח מבית הספר וחזר הביתה ללא אישור, המפגש הבא הוקדש לנושא של גבולות וסמכות. ללא שיתוף פעולה הדוק בין הצוות המטפל להורים, לא היינו מצליחים בטיפול באותה יעילות!
גם הקשר השוטף, הן טלפונית והן פרונטלית בין ההורים למטפל מאוד חיזק את תחושת המעורבות של ההורים.

ברגע שבאה ההכרה בבעיה, החל תהליך חיפוש אחר פתרון והפנייה לרכיבה טיפולית (שלב שלישי): שלב ההתמקדות בעולם החיצון וחיפוש אחר מידע אודות הלקות ודרכי טיפול.
המעבר מחוג רכיבה למפגשים טיפוליים נחווה על ידי הילדים כמעבר בעייתי. פתאום, הם הרגישו שהלקויות מונעות מהם להתנהג "כרגיל" ועלו שאלות תוך כדי מפגש. לאחר תקופת מעבר קצרה, הילדים חזרו לשתף פעולה ונהנו מיחס אישי מכוון טיפול.
חשוב לי להדגיש כי הוסבר לילדים על חשיבות הטיפול הפרטני ועל מנת לשמור על האחווה ביניהם, הוחלט לערוך טיולים משותפים לשלושת האחים מדי פעם. לטיולים אלו הצטרפו ההורים פעמיים, כחלק מהחוויה המשפחתית הבאה לחזק קשר ילדים-הורים. למפגשים אלו חשיבות אדירה לפי תאוריית המודל של הטיפול הדיאדי - גישה דינמית לטיפול בהפרעות יחסים הורה-ילד. ואכן, בעקבות פעילויות משותפות אלו, ניתן לצפות בחיזוק הקשרים המשפחתיים בין ההורים לילדיהם ובין הילדים עצמם.

בשלב הרביעי במקרה הנוכחי, ההורים התפנו מדאגותיהם לילדים והחלו להינות מפעילות ספורטיבית: רכיבה על סוסים. התנהגות זו מאפיינת את שלב ההשלמה בתהליך של משבר וההורים שבתחילת התהליך לא היו מוכנים להודות שיש להם ילדים מיוחדים עם צרכים מיוחדים, אותם הורים החלו בסוף התהליך, לפנות זמן לעצמם ולצרכים שלהם.




סיכום

העבודה הנוכחית מדגישה את הצורך בהעצמת ההורים כחלק מתהליך טיפולי.
כפי שנטען במאמרה של עמלה עינת, תחילת הטיפול בילד מתחיל בהקניית ידע להורים. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים צריכים לקבל מאנשי מקצוע את הידע, את התמיכה ואת הכוונה לסוג הטיפול המתאים ביותר עבור ילדם.
על פי המודלים של קנינגהם ודייויס (1985) אודות דרכי עבודה עם הורים, העבודה בחווה מתבססת בעיקר על מודל ההשתלה, תוך שיתוף פעולה הדוק בין ההורים לבין הצוות המטפל והכרה בצרכי המשפחה כולה.
לאור ממצאי העבודה, ניתן לטעון כי קיימת חשיבות רבה להעצמת הורים, כתנאי הכרחי לשיתוף פעולה פורה בין הילד-הורים-מטפל. ללא שיתוף פעולה מלא של אחד הגורמים, אנו עלולים להחטיא את מטרות הטיפול.
במקביל, במקרה הנוכחי התפקיד המרכזי של האם לכל אורך הדרך, תומך בגישתו של ויניקוט אודות השפעתה של האם על התפתחותו של ילדיה ומחזק את דימוי "ההורה כמאמן", כפי שמתארת מלי דנינו.
עבור חלק מאנשי הטיפול, העבודה עם ההורים הנה חלק בלתי נפרד מעבודתם היום יומית עם ילדים. קיימים טיעונים חזקים בזכות מעורבותם של הורים בעבודה עם ילדיהם, בעיקר אם הילדים אובחנו כבעלי לקויות.
עבור רוב הילדים, ההורים הם המטפלים העיקריים. הם משפעים רבות על חייהם של ילדים ומעניקים להם חוויות והתנסויות שיכולות לסייע להתפתחות הילד או לעכב אותה. כיום הולכת ורווחת הדעה שכאשר הורים ואנשי מקצוע משתפים פעולה בכל הקשור להתפתחות הילד, התוצאות תהיינה טובות יותר.
לרוב, כאשר אנשי מקצוע מנסים לדבר עם הורים עולות בעיות רבות. הורים מתלוננים שהם לא קיבלו די מידע או שהם קיבלו מידע רב מדי, או כי הם לא הבינו הרבה ממה שנאמר להם. לממצאים אלו עשויים להיות מספר הסברים, אך אין ספק שמנקודת מבטם של ההורים מצב העניינים בהחלט אינו משביע רצון. קרוב לוודאי שלאנשי מקצוע יש גישה טובה יותר לספרות מקצועית ועל כן ניתן לטעון כי אנשי המקצוע הם אלו שצריכים לעשות את מירב המאמצים כדי לשנות את פני הדברים. מעל הכל על אנשי המקצוע לכבד את צרכי ההורים ולעשות כל מאמץ לתקשר עמם בצורה יעילה לשם הצלחת התהליך הטיפולי.