בין אור לחושך
אין צל של ספק שהתופעה החשובה ביותר בעולם הזמר הישראלי קשורה בפריצתו המטאורית של הזמר עמיר בניון. איש יקר ובודד מוביל את המהפכה המשמעותית ביותר שהתרחשה אי פעם בשממה הבוהמיינית הארץ ישראלית. בודד, זו אולי לא המילה המתאימה לתאר את בניון, לנוכח אהבת הקהל האדירה לה הוא זוכה, ואולם בכל זאת אל מול הממסד הדכאני הוא ללא ספק מזכיר את דמותו של אברהם העברי, שחז"ל אמרו עליו שנקרא שמו עברי משום שכל העולם עמד מן העבר האחד ואילו הוא עמד מן העבר השני. זאת מהותה של הכפירה בעבודה זרה של ימינו, ובייחוד בעבודת העדר הצייתני והקסנופובי של אומני ישראל, המגדיר עצמו גם כ'אוניברסאלי', גם כ'דמוקרטי' וגם כ'פלוראליסטי' מבלי לשים לב שהוא בדיוק ההפך הגמור מכל ההגדרות שהוא מרעיף על עצמו. יצירת העדר הבוהמייני מתאפיינת על פי רוב בליריקה נטולת הקשר מציאותי, נטולת זיקות לזהות כלשהי ואפילו נטולת אותנטיות אישית. יצירת העדר הבוהמייני מתאפיינת בהטיות פוליטיות הנשענות על יסודות עיקריים ספורים: שמאלנות רדיקאלית - מבלי לפגוע במיטיבים הקפיטליסטים באופן ישיר; נטייה להתגבש בתוך הגטו התל אביב, כמתחם האורבני המגדיר את זהות העדר, גבולות הציות שלו ומגבלות המחשבה שלו; אנטי דתיות קיצונית, ובמובן המקומי נתק בולט ממקורות היהדות, הנתפסת כביטוי לפרובינציאליות היודו ציונית; אנטי ציונות, הנתפסת כביטוי האולטימטיבי להומאניות ולטנדנציות האוניברסאליות של העדר; הצדקה כמעט מוחלטת של כל מעשי הרשע הערביים, בשם השלום כמובן, והכללתם תחת הכותרת המכלילה והמאחדת את מרבית האלמנטים המרכיבים את האידיאולוגיה השמאלנית: 'התנגדות לכיבוש'. והנה לפתע מגיח זמר, ממקומות לא ברורים, עם סדר יום חדש ולעומתי ומערער את כל הסדר העולמי המייצב את הבועה הבוהמיינית.
האופוזיציונר המושבע
עמיר בניון הוא הרבה יותר מאומן. הוא הרבה יותר מזמר גדול. הוא הרבה יותר משום שסדר יומו רווי בתכנים וביעדים שמרבית אומני ישראל מעדיפים שלא לעסוק בהם. שירי מחאה שרו כאן למכביר, 'את חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים', שרו בערגה. 'יש לנו ארץ למה עוד אחת' הטיפו לנו. 'אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם' ו'אין מחלוקת בין עמי לתמי, זאת רק אי הבנה קטנה' ניסו לפמפם לנו למוח, והצליחו. עדר הזומבים הבוהמיינים צעד בסך אל עבר 'כור ההיתוך' הזהותי שהפך את כולם כמעט ללא יוצאים מן הכלל לחיילים נאמנים בצבא 'השלום'. אותם אומנים בעלי נפש יתירה, שהעזו לחשוב אחרת ולפקפק, נדרסו באלימות אופיינית ע"י 'חיילי השלום' הצייתניים, נעלמו מן הנוף, הוחרמו או קיבלו שיתוק סלקטיבי בדרכי הביטוי השמורות ליהדות או לציונות בהקשר החיובי. את 'הביקורתיות' הם שומרים רק ואך ורק לכל מי שהוא לא 'מהם' ולא ערבי. ביקורת עצמית לא באה בחשבון. גדולי היוצרים חשו את נחת זרועם של 'שוחרי השלום' הבוהמיינים: חלוצי הזמר המזרחי, זוהר ארגוב, אביהו מדינה, דקלון ואחרים, עברו שבעה מדורי גיהינום עד שהצליחו להיכנס לתוכניות ברדיו ובטלוויזיה. נעמי שמר ז"ל נרדפה על ידם לאורך שנים; מאיר אריאל גילה את היהדות לסוף ימיו, העביר ביקורת על הקהילה ההומו לסבית וזכה לדליים של שתן ולהפגנות אלימות שפוצצו את הופעותיו האחרונות. זמן קצר לאחר תקרית השתן מאיר אריאל נפטר מקרצייה; אריאל זילבר, נעלם מתחנות הרדיו מרגע שגילה כי המתנחלים אינם 'יהודונאצים', כמו שכינה אותם פרופ' ליבוביץ' המנוח, ושהוא טעה כשחשב כך. מהלומת הממסד הקסנופובי של אומני ישראל בבטנו זילבר היית מוחצת. היום הוא יוצר עצמאי ומוכר לבד את יצירותיו; משה שמיר, מי שהיה סופר נערץ ע"י בני ובנות דור המייסדים, הודר וספריו הוצאו לאט לאט מן הקוריקולום הפדגוגי. זה בזמן שאת דרוויש האנטישמי ואת אלי עמיר בעל הכישרון המינורי הכניסו לילדי ישראל עמוק למוח. יצירות מחאתיות, יהודיות ציוניות, בכל התחומים נעלמו ונתאדו, בייחוד לאחר הגירוש מצפון השומרון ומגוש קטיף. ואולם עמיר בניון הוא תופעה יוצאת דופן. ביקורתו חדה ונוקבת. הוא משכיל להשתמש בכל כישרונו וביכולותיו המדהימות כדי לחולל את תשובת המשקל הראויה לעדר: במקום לתמוך בתוכנית ההתנתקות, הוא מחולל לבד, נגד הממסד כולו את תוכנית ההתחברות הפרטית שלו: העדר הבוהמייני מבקש לנתק אותנו מיהדותנו ולהשניא אותה עלינו, ואילו בניון מגיע עם כיפה גדולה וציציות בולטות מכנפות חולצתו; העדר הבוהמייני תומך באופן כמעט מוחלט בצדק של הערבים, ואילו בניון מגלה את הצדק של היהודים, ומגנה בגלוי ובקול רם וצלול את החוליגניזם האיסלמו פשיסטי הטיפוסי. העדר הבוהמייני כפוף כמעט ללא יוצא מן הכלל לממסדים השולטים בו וקובעים את אופייה האחיד והמשתק של היצירה התרבותית בישראל, עמיר בניון מורד בהם בבתי משפט ונלחם בהם בתקשורת. העדר הבוהמייני מדבר על פירוק הזהות הפרטיקולארית ועל נטרול העצמיות והאותנטיות החברתית של הציבור היהודי, עמיר מעודד ומחזק בדיוק את אותם אלמנטים. העדר הבוהמייני מטיף לנו על מוסר כליות ועל מה אנחנו חייבים לאויבינו, עמיר בניון מתקיף באומץ את אויבינו ומחזק את יסודות המוסר שלנו. במילים אחרות, עמיר בניון מיקם את עצמו כאופוזיציונר נצחי לכל מה שמייצג העדר הבוהמייני על הממסד הדכאני המושך בחוטיו. הוא מייצג את השאיפה האמיתית לחירות אישית וציבורית. הוא מאתגר בשיריו את גבולות חופש הביטוי השמור למתנגדיו וניטל ממעריציו. הוא שר בגאון על 'פועלים רוצחים' אחרי פיגוע הטרקטור, ומבליט את המטרה 'האויב חייב למות'. הוא האופוזיציונר הנצחי המציב ראי בעיני מתנגדיו, והוא היחיד המצליח להראות להם את כיעורם ואת מבעם הגרוטסקי.
ההופעה - חשמל בחוץ ובפנים
אני עומד עם חברי בתור הארוך המשתרך מהקופות אל מרכז רחבת תיאטרון ירושלים. האווירה מחשמלת כבר בחוץ. אנשים נפלאים, עמך ישראל. לא כמו שאמורים עלינו. בסך הכול, אנחנו טובים יותר או לפחות לא פחות משכנינו ומפטרוניהם באירופה. לפני עומדת אישה נאה עם בן זוגה. ואני די בסקרנות מאזין לדבריה: 'לכל מקום הם מגיעים, הדתיים האלו'. היא אומרת בכעס מהול בשנאה. 'כן, אבל אל תשכחי שגם עמיר דתי' עונה לה החבר. 'נו, אבל ברור לך שהוא לא דתי כמוהם. הוא משהו אחר. הם נדחפים לכל חור'. איזה הפתעה עומדת להיות לה בפנים, כאשר היא תיווכח שעמיר הוא בדיוק כמוהם, בשמירת המצוות וביחס ליהודים ולדת. אנחנו נכנסים, בפנים הקהל חסר שקט. התחושה הייתה של סף התפרצות געשית. הציפייה והכמיהה, מחיאות הכפיים והצלמים. מוסיקה עולה ובוקעת מן הרמקולים האימתניים הממוקמים בפאתי הבמה. עמיר והנגנים עולים והאורות מועמים. איש מדהים האיש הזה. הוא מזכיר לי את אברהם העברי שוב. איש אחד, כוח קטן יחסית, מצליח להפיק אנרגיה בלתי פרופורציונאלית לממדיו. השירים באלבום החדש קצביים יותר, הסגנון מתגוון אבל הקהל מחושמל מעמיר הישן והמוכר, ומחידושיו ללא אבחנה. 'תבוא' הוא שר למשיח, 'אנחנו מחכים לך כל כך הרבה שנים', ובאמת נראה כי הכמיהה לגאולה מן המצב הכאוטי המזעזע את ימינו ואת לילותינו היא אשר בוקעת מגרונו. יכולתו הווקאלית, זעמו, אהבתו, זיכרונותיו, כמיהותיו כולם משתרגים לנחשול ענק ועוצמתי הבוקע מגרונו של האיש הצנוע הזה, והנחשול האימתני הזה סוחף את הקהל ומזעזע אותו עד עמקי נשמתו. אנשים רצים אל קדמת הבמה עם טלפונים סלולאריים לצלם. כמו עמדו הם נוכח התרחשות היסטורית אותה יש לתעד לדורות הבאים. גם אני מנסה להתקדם, קצת קשה. אבל הצלחתי לצלם שיר אחד באיכות גרועה. יום יבוא וזה יסחר באינטרנט כתקליט הלבן של בניון, קטעים מחתרתיים לאספנים בלבד. מה שמדהים אצל בניון הוא, שהכול אישי וכללי בעת ובעונה אחת. הוא מדבר על חוויותיו, והוא מיטיב לבטא את חוויות הציבור, והוא מדבר על סבלות היהודים בארץ, והוא נראה באמת ומכל הלב כסובל איתנו. בניון הפסיק לרגע להיות אדם, אומן, זמר. הוא הפך להוויה על אישית. הוא השתקע והתערה בנשמת מעריציו, והתחושה הייתה שהוא מבטא אותנו בצורה מדויקת בקול, במילים, במחוות הגוף - בכל. זה כישרון שקיים רק אצל מי שיוצא לקמפיין התחברות. רק אצל מי שהופך אופוזיציונר מושבע לרוח האלימה של העדר הבוהמייני ולנתק הטוטאלי המאפיין את רוב אמני ישראל.
צעטאלאך
נהוג, כאשר הולכים לאדמו"ר חסידי, למסור לו פתקים, 'צעטאלאך'. פדיונות נפש, בקשות, ברכות וכו'. לעיתים נראה כי עמיר מפקד כמעין אדמו"ר. 'הפכו אותו לכותל', אומר לי בחור אחד. לאורך כל ההופעה, אנשים ניגשים לבמה ומוסרים לו פתקים, והוא בסבלנות אין קץ, עומד בין שיר לשיר ומקריא: 'לבריאות עבור...', 'לזיווג הגון וטוב...', 'לרפואת פלונית בת אלמונית...', 'לפלוני שמתגייס עכשיו...'. ולכולם הוא מקדיש שירים, ואל כולם הוא מתייחס על הבמה, ואיש איננו חושד שהדברים אינם יוצאים מן הלב.
אומץ לב והדרה
על שיריו של עמיר בניון נאמר כבר הרבה. אבל ישנם לא מעט שירים שאינם משודרים בתחנות הרדיו בישראל, הסובלות מעודף 'חופש ביטוי' ומ'פתיחות רבה' כנודע... על כל אלה, מדבר עמיר ארוכות, כאשר הוא חושף את דרכי התנהלותו של הממסד העריץ השולט בגורל אומני ישראל. חברות התקליטים, אקו"ם, אמ"י, המאבק על זכויות הפלסטיק וזכויות היוצרים, התקשורת ושאר העלוקות אשר קיומם הפרזיטי עומד בספק בכל מה שנוגע לבניון. מלחמתו של בניון בשדים ניכרת על כל צעד ושעל. הוא עומד מולם בבתי משפט, הוא מופק, משווק ומפורסם על ידי 'נבל עשור', כאלטרנטיבה חיצונית לכל הפרזיטים, והוא מתמודד כמובן עם הדרה, החרמה והשתקה על ידי רוב הגורמים הממסדיים הרשמיים נגדם הוא נאבק. בינתיים נראה שידו על העליונה. אם לשפוט על פי כמות האנשים באולם ותגובותיהם, הרי שהממסד הפרזיטי יכול כבר להתחיל לחפש לעצמו אלטרנטיבות. אם עמיר ינצח, זה ללא ספק יסמן את קץ הדיקטטורה האדמיניסטרטיבית, ואולי את תחילתה של תקופת החירות היצירתית. עד אז, ישנם כמה חלוצים ההולכים לפני המחנה ואולי מהווים מעין סנונית ראשונה למה שעתיד להתרחש כאן. באמצע ההופעה מזכיר עמיר בניון את אלעד עמדי, שדרן מרדן בזכות עצמו ברדיו ירושלים, אשר היה היחיד שנאות להשמיע את שירי המחאה של עמיר. שירים קשים ללא ספק, אבל המציאות קשה הרבה יותר ועצם העובדה שישנם אנשים החשים אי נחת מן המילים אבל חיים עם המציאות עליה מדברות המילים בשלווה, זאת כשלעצמה בעיה קשה מאוד. הרבה יותר מן המילים של בניון. באמצע ההופעה, לפני השיר 'זה לא כחול ולא לבן' המתאר את מציאות חיינו, את מצבם של ניצולי השואה, את יחסינו האדיש לאלימות הערבית הגואה, אמר עמיר: 'נראה כי ערבי הרוצה להשיג רישיון על טרקטור צריך להיבחן בדריסת עשרים יהודים'. כשהוא אמר זאת כבר בוצע פיגוע הטרקטור השני, על ידי טרקטוריסט ערבי. הקהל נחלק לשנים, חציו מחא כפיים וחציו עיקם פרצוף אנין ו'מוסרי'. נו טוב. כנראה שלא כולם עדיין בשלים לבכות את הקורבנות היהודיים ולגנות את המפגעים הערביים. אבל כדרכו, בניון מצליח תמיד להגיש את המלל הזועם שלו כשהוא עטוף בקצב מסחרר, ואנשים דקה אחר כך כבר עמדו על כיסאות התיאטרון וקפצו משמחה. לצלילים יש דרך להחביא את המילים הכואבות ולהמתיק את הגלולה המרה, וגם מעקמי הפנים למיניהם בלעו את המסר בשקיקה.
בצבא הכי חזק שבעולם הוא נלחם לבד אבל ביחד
ניתן ליראות כי בניון, מעצם מעמדו כאופוזיציונר מושבע לכל הרע והמר הממררים את חיינו, זועק למשיח, וכלוחם אמיץ נלחם הוא בכל הרוע החוסם את ביטויי הגאולה המשיחית. מן הצד האחרון נקבע מעמדו כאופוזיציונר מושבע, ולעיתים נראה כי בצבא הכי חזק שבעולם הוא נלחם לבד. אבל מאידך, אחרי ההופעה ראיתי את טורי המעריצים המשתרכים לפני חדרו, ראיתי את צניעות וענוותנותו. את תשומת ליבו ואת חיוכו הביישני. את אהבתו הכנה ואת עיניו החמות, האוהבות, העצובות והכואבות כאחד, והבנתי, הוא לא נלחם לבד. כל עוד טורי האנשים האלה משתרכים לפני חדרו, הוא נלחם את מלחמתנו כולנו, ואנחנו חייבים לו הרבה מעל ומעבר למה שנדמה לנו במבט שטחי.
