יש להפריד בין הפרסום לבין התוכן. הכותרות של הידיעה היו מסוכנות יותר מהתוכן הדליל. ההדלפה של הפרקליטה גב' ברקוביץ - חוזרת על עצמה.
מאת: אברהם פכטר עו"ד
התמונה העגומה שלפני הבחירות הקודמות חזרה על עצמה ובגדול. ערוץ 10 - בהודעה דרמטית, תחת הכותרת "בלעדי" - הודיעה כי למשטרה ראיות לכאורה לקבלת שוחד ע"י שרון באמצעות אחיו של המיליונר מרטין שלאף - בסכום של 3 מיליון דולר.
הידיעה כשלעצמה, עם פרסומה הבלעדי, עשתה כמובן רעש אדיר עם השלכותיה ופרשנותה, במיוחד בימים רגישים אלה שלפני הצינטור האישי של שרון והצינטור הפוליטי של מפלגת קדימה, הפוליטיקאים, קפצו על הידיעה התקשורתית בתאבון רב ובהתלהבות יתר - וחבל ששר משפטים לשעבר טומי לפיד, שחושש שלא יעבור את אחוז החסימה, נגרר להצהרות ריקות ופזיזות כמו יתר חבריו.
הידיעה והכתבה המשיכה להתפאר, שלראשונה יש הוכחה שהמשטרה סבורה שיש בידיה הוכחות לקבלת שוחד ומתן שוחד לראש הממשלה שרון.
כמובן, שאם היה בידיעה הזו בסיס ממשי או ראייתי איתן, היתה זו ללא ספק סנסציה משפטית ועיתונאית ממדרגה הראשונה.
אבל, עלי לאכזב את הציבור הרעב לרכילות עסיסית ושמנה, במיוחד כלפי ראש הממשלה שרון, שמדובר בשפן עשוי נייר, שנשלף מכובע טמבל של קצין משטרה. ספק בעיני - אם קצין המשטרה שחתם על המסמך שהוגש לבית המשפט או הממונים עליו ובו השורות המאיימות: "שבמסגרת החקירה נמצאו ראיות לכאורה אשר הצביעו על מעורבותם של ג'יימס שלאף", היו מודעים למהומה התקשורתית הציבורית והפוליטית שהם יעוררו, אם היו עושים זאת או מאשרים את הנוסח. אבל גם, אם הדבר נעשה כלאחר יד, ללא מחשבה - התוצאה היא חמורה ומחייבת תגובה מערכתית. לא יתכן שהמשטרה, הפרקליטות שהם גופים ממלכתיים וחייבים להיות ניטרליים במלחמות ובמאבקים פוליטיים - ייטלו צד או יטו משפט לצד זה או אחר, בשל מלחמת אגו, תסכול, רשלנות או דעות פוליטיות של החוקרים - ובמיוחד כשמדובר בתקופת ערב בחירות. תפיסת המחשבים בחיפוש אחרי פירורי ראיות לאחר חקירה של 4 שנים, הוא מגוחכת, מעוררת רחמים, ונאיבית למי שחושב שיש שם עדיין חומר מפליל, שאת רובו או כולו כבר השמידו מזמן.
תופעה זהה היתה גם ערב הבחירות הקודמות כאשר הפרקליטה שטיפלה בתיק החקירה של פרשת סיריל קרן - עו"ד גלאט-ברקוביץ הדליפה לעיתונאי ברוך קרא מהארץ את המסמך הידוע כ"חיקור דין בפרשת סיריל קרן", הקושר כביכול את התערבותו הכספית בהעברת כספים למשפחת שרון.
הדלפת המסמך ע"י הפרקליטה נועדה לפגוע ולטרפד את מינויו של שרון לראש הממשלה ולפגוע בליכוד בבחירות, לגלות לציבור שיש חקירה נגד ראש הממשלה - ולעורר לטענת המדליפה את גורמי החקירה בקידום התיק. כאשר בפועל "התרגיל המסריח" השיג את ההפך כולל שיבוש החקירה והוסיף שניים - שלושה מנדטים, דבר שיכול לקרות גם הפעם.
על מעשיה הפסולים והתנהגותה הבלתי הולמת, מקצועית חברתית, תוך שבירת קוד ההתחייבות והנאמנות לפרקליטות, ושמירת חיסיון החומר שמובא לידיה וטיפולה, כבר נאמר ונכתב רבות - והיא גם הורשעה בעסקת טיעון - והוצאה מהמערכת ובצדק.
הדגם הזה של הדלפת מסמך - ובמקרה גם לאותו עיתונאי ברוך קרא, עכשיו בערוץ 10. הוא אולי מקרי, אבל בוודאי סמלי למדי. גם הפעם, המסמך מודלף ערב הבחירות של שרון, גם הפעם החומרים ישנים, לא רציניים, לא מבוססים, ללא אימות ראייתי ממשי, אלא במסגרת הערכה כללית - מה שנראה בלשון משפטית כניסיון לדוג ראיות - או להראות לציבור, שהמשטרה לא ישנה והראיה התיק חי ובועט וממשיך לתקופה נוספת של שנים וגסיסה אטית.
כדי לסבר את האוזן ולהסביר את מהות המסמכים כמו "חיקור-דין" או בקשה שהוגשה לבית משפט לקבלת חזקה על מחשבים ביתיים או עסקיים של מר שלאף - יש לומר כך.
כל בקשה שמוגשת לבית משפט - יש בה לרוב יותר יומרות משפטיות מאשר בסיס משפטי. בכל בקשה מעין זו, המשטרה או הפרקליטות מנפחים את העובדות מעבר לנדרש ולמצוי בתיק, כדי לשכנע את בית המשפט, או במקרה של "חיקור-דין" את גורמי המשפט במדינה זרה, שיש בסיס איתן לחשדות ומכאן שיש להיעתר לבקשה לצורך קידום החקירה.
כדאי להזכיר לציבור את כל אותם המקרים הרבים בעבר, שבהם המשטרה הצהירה שיש בידיה ראיות טובות וחותכות. אותם מקרים בהם המליצה על העמדה לדין - והפרקליטות סגרה את התיק או בית המשפט זיכה את החשודים. כדאי להזכיר את פרשת בראון-חברון ואת הביטוי - ראיות כמו בטון ואת התוצאה הסופית העלובה. את ההמלצות להעמיד לדין את נתניהו, בפרשת המתנות וההובלות ואת התוצאה העגומה. את פרשת האי היווני - וסגירת התיק ע"י היועץ המשפטי מני מזוז.
כלומר, יש פער עצום ולפעמים תהום משפטית - בין המוצהר המודלף והמצוי או היכולת ההוכחתית המשפטית. אי אפשר לומר, שפרשות כמו האי היווני או פרשת סיריל קרן, לא מלוות בהרגשה לא נוחה, בהערכה שמשהו לא תקין ולא חוקי לגמרי היה בהתנהלות בפרשיות אלו.
הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר: שריח לא נעים עולה מהן - אבל אסור לנו במדינה שבו שולט שלטון החוק - למהר ולהרשיע על סמך דחפים פוליטיים, ציבוריים ובוודאי שלא על סמך לחצים עיתונאים וסקופים מזדמנים או מודלפים מגמתית.
כבר כתבתי בעבר, יש הבדל גדול ומהותי בין הרשעה ציבורית שהיא רחבה יותר, חופשית יותר, מושפעת אמוציונאלית, מנטיות לב ותפישת עולם - לבין הרשעה משפטית הדורשת הוכחות ברורות מבוססות ישירות, תוך הוכחת קשר סיבתי, ידיעה, הסכמה ויתר היסודות הדרושים להרשעה בבית משפט.
אבל כל עוד, מדובר במדינה דמוקרטית, בה קובע שלטון החוק - סקופים עיתונאים או הדלפות מגמתיות לא צריכות לקבוע את סדר היום הציבורי פוליטי מדיני.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
