תמיד היה בי געגוע אל הלא ידוע
אל מה שאי אפשר לראות בעינים רגילות.
היה בי זכרון עמום נסתר קבור אי
שם בפנים מתחת לשכבות של צער
ופחדים.
ואז הגיע יום ולא יכולתי עוד
לחיות באי הידיעה הזו, באפילה-
עמדתי שאלתי - איך זה ומה ?
ומאיפה וכיצד ולאן ?
והתשובות החלו מגיעות טיפין טיפין
בזמנן - דרך מורים ודרך ספרים דרך
תירגול ובדיקה וחקירה וגם בדרך של
תהייה או הקשבה או בשתיקה -
דרך עבודה של עידור וניכוש, שתילה
והשקייה ונוצרה אצלי גינה קטנה וירוקה
ושם - את המורה הכי הכי אוהב, סלחן
והאמיתי מצאתי שם בגינתי בתוכי, שם
בשקט שבין שתי פעימות לב הוא/היא
מדריכים אותי -האלוהים שאיתי/ בתוכי,
בתוך תאי גופי בתוך ה- די.אן.איי שלי.
בעץ האיזדרכת שבחצרי אלוהים נושם איתי
וכשציוץ ציפורים נשמע ובקר חדש עלה
ושמש כתומה חדשה לי מזכירה
שהעולם/אלוהים סביבי נושם דרכי
ואני מלאה בהודייה על עוד יום של
הזדמנות לגדילה והבנה.
אלוהים אומר לי בקר טוב מתוך שיירת
הנמלים החרוצות,ואהבת אין קץ ומסירות
אלי נגלים בכשכושי זנבם ושמחתם של
הכלבים.
וכשאני מתבוננת בפניהם של האנשים
ורואה ומקשיבה למנגינה שהינם -
על השמחה, הצער או המצוקה וגם
על השעור, על הברכה ועל הקסם
המופלא של התחלה - לידה חדשה.
ישנו הדהוד של הבנה
ומתוך ציוריי אני חשה אותו/אותה זורמים
החוצה ממני מתוך מכפות ידיי
כאנרגיה מרפאה -
והרשימה עוד ארוכה ארוכה...
וכאשר ליבי נשבר בתוכי לאלפי רסיסים
צומח מתוכו לב חדש הוא לב האלוהים
שהוא מראה כה חזקה והוא ללא ביקורת
או שפיטה והוא לימוד והבנה ואין בו לא
שכר ועונש ואין בו חוק או כעס ונקם -
כי אלוהים הוא משהו ששייך לכולם
לכל בני אנוש כמו מין געגוע שכמעט נשכח
לבית שאי שם הרחק וכמו טביעת אצבע
שבאה לעורר ולהזכיר מאין ולאן...
שנה ועוד שנה חולפות, הזמן מפגיש אותך
עם עצמך חדש ועם מראות שסובבות
אותך, אותן מראות אשר איתך,שבחרו
לחוות לדעת וללמוד ולא להיות
רק קורבנות של צער וכאב או שכחה -
ואנכי ממש לא גיבורה אבל זוכרת
געגוע בתוכי אשר כמו פעמון תמידי
שמצלצל, מזכיר לי את דרכי -
וכאן עד אחרון ימיי (כאמשיך הלאה את המסע)
ממשיכה ללמוד ולשאול ולתהות ולנהל אתך
שיחות מתוך לבי ואת/אתה אלוהיי מלמדים אותי
אחריות על הבריאה שהיא אני שאת חיי בלבד אצור
ומתוכי אקרין החוצה אור אם אבחר להיות
מה שאני אמורה להיות -
ואין אשם ואין טועה כי הדברים ממש אינם
כפי שהם נראים ואת מסך האשליה
נוכל רק מעצמנו להסיר כשנסלח ונאהב
את כל סך חלקנו בשלווה, בשקט, בהבנה
באורך רוח עם הרבה חמלה והקשבה.
אל מה שאי אפשר לראות בעינים רגילות.
היה בי זכרון עמום נסתר קבור אי
שם בפנים מתחת לשכבות של צער
ופחדים.
ואז הגיע יום ולא יכולתי עוד
לחיות באי הידיעה הזו, באפילה-
עמדתי שאלתי - איך זה ומה ?
ומאיפה וכיצד ולאן ?
והתשובות החלו מגיעות טיפין טיפין
בזמנן - דרך מורים ודרך ספרים דרך
תירגול ובדיקה וחקירה וגם בדרך של
תהייה או הקשבה או בשתיקה -
דרך עבודה של עידור וניכוש, שתילה
והשקייה ונוצרה אצלי גינה קטנה וירוקה
ושם - את המורה הכי הכי אוהב, סלחן
והאמיתי מצאתי שם בגינתי בתוכי, שם
בשקט שבין שתי פעימות לב הוא/היא
מדריכים אותי -האלוהים שאיתי/ בתוכי,
בתוך תאי גופי בתוך ה- די.אן.איי שלי.
בעץ האיזדרכת שבחצרי אלוהים נושם איתי
וכשציוץ ציפורים נשמע ובקר חדש עלה
ושמש כתומה חדשה לי מזכירה
שהעולם/אלוהים סביבי נושם דרכי
ואני מלאה בהודייה על עוד יום של
הזדמנות לגדילה והבנה.
אלוהים אומר לי בקר טוב מתוך שיירת
הנמלים החרוצות,ואהבת אין קץ ומסירות
אלי נגלים בכשכושי זנבם ושמחתם של
הכלבים.
וכשאני מתבוננת בפניהם של האנשים
ורואה ומקשיבה למנגינה שהינם -
על השמחה, הצער או המצוקה וגם
על השעור, על הברכה ועל הקסם
המופלא של התחלה - לידה חדשה.
ישנו הדהוד של הבנה
ומתוך ציוריי אני חשה אותו/אותה זורמים
החוצה ממני מתוך מכפות ידיי
כאנרגיה מרפאה -
והרשימה עוד ארוכה ארוכה...
וכאשר ליבי נשבר בתוכי לאלפי רסיסים
צומח מתוכו לב חדש הוא לב האלוהים
שהוא מראה כה חזקה והוא ללא ביקורת
או שפיטה והוא לימוד והבנה ואין בו לא
שכר ועונש ואין בו חוק או כעס ונקם -
כי אלוהים הוא משהו ששייך לכולם
לכל בני אנוש כמו מין געגוע שכמעט נשכח
לבית שאי שם הרחק וכמו טביעת אצבע
שבאה לעורר ולהזכיר מאין ולאן...
שנה ועוד שנה חולפות, הזמן מפגיש אותך
עם עצמך חדש ועם מראות שסובבות
אותך, אותן מראות אשר איתך,שבחרו
לחוות לדעת וללמוד ולא להיות
רק קורבנות של צער וכאב או שכחה -
ואנכי ממש לא גיבורה אבל זוכרת
געגוע בתוכי אשר כמו פעמון תמידי
שמצלצל, מזכיר לי את דרכי -
וכאן עד אחרון ימיי (כאמשיך הלאה את המסע)
ממשיכה ללמוד ולשאול ולתהות ולנהל אתך
שיחות מתוך לבי ואת/אתה אלוהיי מלמדים אותי
אחריות על הבריאה שהיא אני שאת חיי בלבד אצור
ומתוכי אקרין החוצה אור אם אבחר להיות
מה שאני אמורה להיות -
ואין אשם ואין טועה כי הדברים ממש אינם
כפי שהם נראים ואת מסך האשליה
נוכל רק מעצמנו להסיר כשנסלח ונאהב
את כל סך חלקנו בשלווה, בשקט, בהבנה
באורך רוח עם הרבה חמלה והקשבה.
אמונה עופרה לב הורנשטיין אמנית/יוצרת
טווה רשת תדרי צבע לציור וסיפור.
באתר גלרית ציורים באקריליק, עפרונ
טווה רשת תדרי צבע לציור וסיפור.
באתר גלרית ציורים באקריליק, עפרונ
