הצעת שר האוצר (ונערי האוצר) לקצץ בתקציב 2009 - בקצבאות הזקנה, ברווחה או חינוך ובטחון - היא בהחלט במקומה.
אם צריך לקצץ - וצריך, היעד המועדף הוא: זקנים, עיוורים, גמלאים, חד הוריות, ניצולי שואה, שכבות חלשות ונתמכי סעד. אלה הגופים - שכספם יציל את המולדת המנופחת הבזבזנית,
ואת הממשלה הגועלית וחסרת החמלה הזאת.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
זה מרגיז - זה מקומם, זה זועק לשמיים. בקיצור בושה, בושה וכלימה על המציעים את סעיפי התקציב הזה ועל אלה שיצביעו בעד.
ביום הגשת התקציב - מתפרסם בתקשורת גילוי על מסמך סודי שנחתם בין שר האוצר בר-און, לבין נגיד בנק ישראל פישר, לפיו עובדי הבנק לא יצטרכו להשיב עשרות מיליונים - (150 מיליון ש"ח) ששולמו להם בניגוד לחוק. האוצר כבר ויתר להם, בשנת 2003 על סכומים נוספים.
ומאחר ובמשך שנים עובדי בנק ישראל קיבלו משכורות עתק ותוספות עתק בניגוד לחוק ולהסדרים במשק המדינה ובין עובדי המדינה, אז ברור למה שר האוצר צריך לקצץ לשכבות החלשות.
כאשר ביום הצעת התקציב ראש הממשלה אהוד אולמרט מודיע חגיגית שיאשר את ממצאי וועדת השופטת העליונה דליה דורנר, בעניין תשלום תוספות לניצולי שואה, באותו יום מציע שר האוצר שלו - על קיצוץ עמוק, או ברווחה או חינוך או בטחון.
מאחר ובביטחון בימים טרופים אלה, אי אפשר לגעת (סוריה, איראן, חזבאללה, חמאס וכו') - והחינוך הוא חיוני ובנפשינו - מה נשאר, זקני העדה, בוני המדינה, ניצולי המאבקים על קיום המדינה ושגשוגה - ישלמו את המס ללמדך, שקריאתה הדרמטית של השופטת דורנר בתקשורת - בגיבוי התקשורת יש להוסיף, שהתייצבה להלחם על מסקנותיה ודרשה את יישומם, המאבק הזה הצליח.
כאשר השופטת דורנר הצהירה בתקשורת ולמעשה זעקה בפומבי: "אני מתביישת במדינה והתנהלותה כלפי ניצולי השואה" - רעדו אמות הסיפים והדברים התחילו לזוז, וראש הממשלה אישר את ההמלצות לביצוע.
זכורות לי בשנים האחרונות, הצעות ייעול, קיצוצים, תקציבים שבהם החיסכון העיקרי התחיל בסגירת הספרייה לעיוורים. עכשיו זה תורם של הילדים המוגבלים הזקוקים לסייעת, בפגיעה בחד הוריות, בשעות לימודים, וכמובן תמיד, תמיד בשכבות החלשות.
אז איפה אפשר לקצץ:
בביטחון - ניתן למרות המצב הרגיש והדרישה החיונית לשיקום ההרתעה, שיקום צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה, עדיין יש אזורי שומן, יש בזבוז, חוסר יעילות וניתן גם לחסוך, אם רוצים ומתאמצים.
בחינוך - כנ"ל.
אבל עיקר המאמץ צריך להיות לבזבוז הקיצוני בממשלה, בהוצאותיה, בהשקעות ביזאריות בשטחים, בתמיכה עקיפה בהתיישבות מעבר לקו הירוק, שלא במסגרת "הגושים הגדולים", בתנאים המופלגים לשרי הממשלה והכנסת, הנסיעות לחו"ל ומבצעי ראווה מיותרים.
למרות שמצב הכלכלה היה ידוע, אושרו תקציבי ענק מיותרים - לחגיגות 60 שנה למדינה, על הופעות ומיזמים שוליים, מיותרים בראשות השרה א.ב. רוחמה - כדי למצוא לה תעסוקה מסוימת בממשלה.
אבל עיקר הבזבוז הוא בממשלה עצמה, על שריה סגניה ופקידיה, כולל חברי הכנסת על עוזריהם, על תקציב קשר לקהילה, שמשתמשים בו בעיקר לפינוקים אישיים, כמו לימוד שפות, טלפונים משוכללים, מחשבים, לפטופים, מכונות להכנת קפוצ'ינו.
להזכיר לציבור - שחוק יסוד הממשלה תוקן לפני כמה שנים, ובו נקבע כי מספר השרים בממשלה יהיה 18 במספר, (בהערת אגב, ניתן לומר, שגם מספר זה הוא מנופח באופן יחסי למדינה ולאוכלוסייתה).
ואז נבחר אהוד ברק לראש ממשלה, ומטעמים קואליציוניים טהורים, שינה את חוק היסוד, והגדיל את חברי הממשלה ל-24. שזה אומר: עוד שרים, לשכות עם פקידים, עוזרים ובזבוזים נוספים.
ולכן אם המצב קשה תקציבית, כמו שהוא מוצג, יועילו נערי האוצר, שר האוצר וראש הממשלה, המתפטר וזה שיבחר בפריימריס או בבחירות, להתחיל את הקיצוץ בבית, בממשלה, בכנסת, בהוצאות הממשלה ובפקידות הממשלתית המנופחת.
אדרבא - יבואו מנהיגינו, אנשי הציבור והפוליטיקאים קלי הלשון ודלי המעש, ויתנו דוגמא אישית.
אם צריך רפורמות, צריך לקצץ, בבקשה לא על חשבון הזקנים, נתמכי הסעד והנכים.
מדינה חסרת חמלה, חסד, לא מתחשבת בוותיקיה בחריגיה, מדינה מודרנית נאורה - חייבת לדאוג לאזרחיה, מה שקרוי "מדיניות סעד" - או "מדינת סעד". אי דאגתה והשקעתה בנושא זה - מצביעה על כשל חברתי מוסרי שיכול לערער ולפגוע בקיום המדינה, החינוך והביטחון.
