הספר מאגד בתוכו שתי נובלות.
הראשונה, "שורפים ארונות חשמל", תחילתה בשריפה המתרחשת בבניין מגורים, והמשכה בהשתלשלות והסתבכות האירועים והיחסים בין השכנים. תוצאותיה הקטלניות וחקירת נסיבות השריפה, חושפות פרק אחר פרק את האנשים הדרים בבניין ואת היחסים ביניהם. הנובלה מסופרת על ידי דיירי הבניין, כל פרק בשפתו המדוברת של דייר אחר. דרך הדיבור אנו מתוודעים אל הדמות ומקבלים זווית ראיה נוספת על הדמויות האחרות שבסיפור ועל מערכת היחסים ביניהם. מעצם ההכרות השטחית, הן מצטיירות כסטריאוטיפיות; איש ועד הבית, הזקנה הנרגנת, הבריון. הדבר הולם את הקשרים השטחיים המתקיימים בין השכנים, שהחיים תחת קורת גג אחת חיברו אותם באופן מקרי יחדיו.
סיפוריהם של הדיירים השונים מצטלבים לטובת האירועים הדרמטיים המתרחשים בבניין, אך אין הם משתלבים לסיפור אחד. כך גם בסיום הנובלה לכל אחד מן הדיירים סוף סיפור נפרד משלו. זה נוסע לחו"ל ,זו עוברת דירה, אחרת סוגרת מעגל בנקמה. גם כאן הצורה משרתת את התוכן והולמת את העובדה שבסוף היום כל אחד מן הדיירים נכנס לדירתו שלו ומגיף את הדלת אחריו.
השפה המדוברת רוויה טעויות הגייה מכוונות מה שמוביל את הקורא לשיפוט סטריאוטיפי, ובסופו של דבר משאיר את הדמויות כולן ברובד שטחי. הסגנון הזה נותר לטעמי מלאכותי ומאולץ לאורך כל הנובלה ובסופו של דבר מעייף. מה שיכול היה להיות קומדיה של טעויות משעשעת ואירונית, מוגש על ידי קנז כמראה לניכור ובדידות האדם בתוך החברה ואף בתוך מה שאמור להיות ביתו.
"נוף עם שלושה עצים", הנובלה השנייה בספר הנושא את שמה , מספרת על היומיום במשפחה אשר עוברת לגור באופן זמני בעיר לטובת עבודת האב בעת המלחמה. הקשרים הנרקמים בינם לבין בעלי הבית שלהם, אורחות המשפחה, מעשי יום יום, הם לב הנובלה ומסופרים דרך עיניו של בנם היחיד.
חייל בריטי שיכור, המגיע במקרה או שלא במקרה, ערב אחד אל סף דלתם, קושר עימם קשרי ידידות ומשתף אותם בעמלו הסיזיפי על יצירת תעתיק מדוייק של ציור של רמברנדט.
בעוזבם את העיר כדי לשוב למושב, הוא נותן להם את הציור מעשה ידיו, ובו חידה מסתורית, המסיימת את הסיפור בקריצה וחיוך מפתיעים.
באיזו שנה, איזו מלחמה, באיזו מדינה, באיזו עיר, כל אלו משאיר קנז לקורא לנחש וללקט מן הפרטים השונים. ואולי אין זה חשוב כלל, אלא ממקד את הסיפור במעגל הקטן של אבא אמא ובן, אשר רוב רובה של העלילה מתרחש בדירתם השכורה והקטנה.
הקוראים מציצים לרגע בתמונה אקראית מתוך חיים שלמים של משפחה. מדוע נבחרה, מה הייחוד בה, איפה הקסם. לא מצאתי את התשובה. אך אולי בדומה לחייל האנגלי החוקר את פרטי הציור של רמברנדט, ומוצא בו בכל פעם פרט חדש נוסף, כך גם כאן, עיון והתבוננות מחודשת בסיפור חושפים עוד ועוד פרטים היוצרים עושר ועומק לנובלה המובאת לפנינו.
זהו ספרו השביעי של יהושוע קנז, מחבר הספרים "התגנבות יחידים" ו"מחזיר אהבות קודמות". יצא בהוצאת עם עובד, 279 עמודים.
הראשונה, "שורפים ארונות חשמל", תחילתה בשריפה המתרחשת בבניין מגורים, והמשכה בהשתלשלות והסתבכות האירועים והיחסים בין השכנים. תוצאותיה הקטלניות וחקירת נסיבות השריפה, חושפות פרק אחר פרק את האנשים הדרים בבניין ואת היחסים ביניהם. הנובלה מסופרת על ידי דיירי הבניין, כל פרק בשפתו המדוברת של דייר אחר. דרך הדיבור אנו מתוודעים אל הדמות ומקבלים זווית ראיה נוספת על הדמויות האחרות שבסיפור ועל מערכת היחסים ביניהם. מעצם ההכרות השטחית, הן מצטיירות כסטריאוטיפיות; איש ועד הבית, הזקנה הנרגנת, הבריון. הדבר הולם את הקשרים השטחיים המתקיימים בין השכנים, שהחיים תחת קורת גג אחת חיברו אותם באופן מקרי יחדיו.
סיפוריהם של הדיירים השונים מצטלבים לטובת האירועים הדרמטיים המתרחשים בבניין, אך אין הם משתלבים לסיפור אחד. כך גם בסיום הנובלה לכל אחד מן הדיירים סוף סיפור נפרד משלו. זה נוסע לחו"ל ,זו עוברת דירה, אחרת סוגרת מעגל בנקמה. גם כאן הצורה משרתת את התוכן והולמת את העובדה שבסוף היום כל אחד מן הדיירים נכנס לדירתו שלו ומגיף את הדלת אחריו.
השפה המדוברת רוויה טעויות הגייה מכוונות מה שמוביל את הקורא לשיפוט סטריאוטיפי, ובסופו של דבר משאיר את הדמויות כולן ברובד שטחי. הסגנון הזה נותר לטעמי מלאכותי ומאולץ לאורך כל הנובלה ובסופו של דבר מעייף. מה שיכול היה להיות קומדיה של טעויות משעשעת ואירונית, מוגש על ידי קנז כמראה לניכור ובדידות האדם בתוך החברה ואף בתוך מה שאמור להיות ביתו.
"נוף עם שלושה עצים", הנובלה השנייה בספר הנושא את שמה , מספרת על היומיום במשפחה אשר עוברת לגור באופן זמני בעיר לטובת עבודת האב בעת המלחמה. הקשרים הנרקמים בינם לבין בעלי הבית שלהם, אורחות המשפחה, מעשי יום יום, הם לב הנובלה ומסופרים דרך עיניו של בנם היחיד.
חייל בריטי שיכור, המגיע במקרה או שלא במקרה, ערב אחד אל סף דלתם, קושר עימם קשרי ידידות ומשתף אותם בעמלו הסיזיפי על יצירת תעתיק מדוייק של ציור של רמברנדט.
בעוזבם את העיר כדי לשוב למושב, הוא נותן להם את הציור מעשה ידיו, ובו חידה מסתורית, המסיימת את הסיפור בקריצה וחיוך מפתיעים.
באיזו שנה, איזו מלחמה, באיזו מדינה, באיזו עיר, כל אלו משאיר קנז לקורא לנחש וללקט מן הפרטים השונים. ואולי אין זה חשוב כלל, אלא ממקד את הסיפור במעגל הקטן של אבא אמא ובן, אשר רוב רובה של העלילה מתרחש בדירתם השכורה והקטנה.
הקוראים מציצים לרגע בתמונה אקראית מתוך חיים שלמים של משפחה. מדוע נבחרה, מה הייחוד בה, איפה הקסם. לא מצאתי את התשובה. אך אולי בדומה לחייל האנגלי החוקר את פרטי הציור של רמברנדט, ומוצא בו בכל פעם פרט חדש נוסף, כך גם כאן, עיון והתבוננות מחודשת בסיפור חושפים עוד ועוד פרטים היוצרים עושר ועומק לנובלה המובאת לפנינו.
זהו ספרו השביעי של יהושוע קנז, מחבר הספרים "התגנבות יחידים" ו"מחזיר אהבות קודמות". יצא בהוצאת עם עובד, 279 עמודים.
מנחת קבוצות תמיכה ומעגלי נשים ללמידה וצמיחה אישית.
למעלה מ-14 שנות נסיון בתחומי משאבי אנוש מגוונים.
תואר שני בניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת תל אביב, לימודי ביבליותרפיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.
בזמני הפנוי אני עוסקת בכתיבה מגוונת. שירה ופרוזה, הגיגים ומחשבות על החיים וכן תקצירים לספרים שאני קוראת.
אמא, אישה, יוצרת, כותבת, חושבת, בתנועה מתמדת.
למעלה מ-14 שנות נסיון בתחומי משאבי אנוש מגוונים.
תואר שני בניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת תל אביב, לימודי ביבליותרפיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.
בזמני הפנוי אני עוסקת בכתיבה מגוונת. שירה ופרוזה, הגיגים ומחשבות על החיים וכן תקצירים לספרים שאני קוראת.
אמא, אישה, יוצרת, כותבת, חושבת, בתנועה מתמדת.