מעצר אניה - חלק כללי 

בית המשפט המחוזי בחיפה משמש בין היתר כבית דין לענייני ימאות. לבית המשפט לימאות מספר מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מבתי משפט ובתי דין אחרים. בכלל זה, לבית המשפט לימאות סמכות לדון בכל רחבי הארץ, מדן ועד אילת, סמכות לדון בתביעות כנגד כלי שיט או מטען (קרי, תביעה כנגד החפץ עצמו, להבדיל מתביעה כנגד בעליו) וכן סמכות להורות על מעצר אניה.

סמכותו של בית המשפט לימאות נובעת משרשרת של דברי חקיקה. דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) בדבר שיפוט בענייני אדמירליות משנת 1937 הקנה לבית המשפט העליון את הסמכות לדון בענייני ימאות בהתאם לחוק בתי המשפט המושבתיים לימאות משנת 1890 (Colonial Courts Of Admiralty Act 1890). לפי סעיף 2(2) של חוק זה, סמכותו של בית משפט קולוניאלי לימאות היא כסמכותו של בית המשפט העליון באנגליה בענייני אדמירליות.

בשנת 1952 חוקק חוק בית המשפט לימאות, תשי"ב-1952. לפי סעיף 2 של חוק זה נמסרו סמכויותיו של בית המשפט העליון כבית משפט לאדמירליות לבית המשפט המחוזי בחיפה, שישמש כבית משפט לימאות.

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הסמכויות הנתונות לבית המשפט לימאות הן אותן סמכויות שהיו נתונות לבית המשפט המוסמך באנגליה על פי החוק משנת 1890, ובית המשפט לימאות מנוע מלהתבסס על התיקונים הרבים שנעשו בחוק האנגלי מאז שנת 1890.

יחד עם זאת, בפסיקת בית המשפט לימאות ניתן למצוא גישה שלפיה העובדה שסמכותו הינה "צילום" של החוק האנגלי בשנת 1890, אינה מחייבת לאמץ גם את הפרשנות שניתנה בעבר למושגי החוק. בהתאם לגישה זו, יש להתחשב בפרשנות החוק בשינויים בתפיסות העולם, במעמדם של העובדים וההכרה בזכויותיהם, בכלי השיט ובתפקידם בסחר העולמי, בעלויות העיכוב וכדומה.

המשפט הימי עוסק בנכס מיוחד - כלי שיט - אשר מטיבו ומהותו נע ונד בעולם ועבר ממדינה למדינה תוך זמן קצר. הפעלתה של אניה כרוכה מטיבה בתשלומים רבים לנותני שירותים בכל נמל ונמל, לאנשי צוות, ספקים וכדומה. התכונות המיוחדות של האניה והאינטרס הציבורי הרחב לאפשר תנועת אניות בנמלים הביאו את המחוקקים במרבית העולם להכיר בזכויות מיוחדות הניתנות לנושיה השונים של האניה.

כדי ליתן אפשרות לממש את הזכויות המיוחדות הללו הכיר המחוקק באפשרות להגיש תביעה כנגד האניה גופה (להבדיל מתביעה כנגד בעלי האניה) וכן בסעד של מעצר האניה.

מעצרה של אוניה נועד לאפשר לנושה להיפרע מהאניה גופה. משנעצרה האניה קמה לבית המשפט הסמכות לדון בתביעת החפצא (IN REM) כנגד האניה ואם זו תתקבל רשאי בית המשפט להורות על מכירת האניה ופירעון החוב מדמי המכר.

בחוק האדמירליות משנת 1840 (Admiralty Court Act 1840) ובחוק האדמירליות משנת 1861 (Admiralty Court Act 1861) נקבעו עילות שונות אשר מכוחן מוסמך בית המשפט לימאות להורות על מעצר אניה.

כך, למשל, סעיף 3 לחוק משנת 1840 עוסק בתביעות בגין משכנתאות ימיות; סעיף 4 לחוק זה עוסק בין היתר במחלוקות הנוגעות לחזקה באוניות; וסעיף 6 לחוק עוסק בתביעות מסוג ישע בגין שירותים שניתנו לאניה או נזק שנגרם על ידי כלי שיט אחר.

בנוסף, סעיף 4 לחוק משנת 1861 עוסק בתביעות בגין בניית אניה, ציוד אניה או תיקון אניה; סעיף 5 לחוק זה עוסק בתביעות בנוגע לאספקה לאניה; סעיף 6 לחוק עוסק בתביעות בגין נזק למטען מיובא לישראל; סעיף 7 לחוק עוסק בתביעות בגין נזקים שגרמה אניה; וסעיף 8 לחוק עוסק בסכסוכי בעלות על אוניה.

בשנת 1958 התקין המחוקק את תקנות בית המשפט לימאות (אגרות וסדרי הדין בערעורים), התשי"ח-1958. בתקנות אלה הסדיר המחוקק את נושא סדרי הדין שיחולו על ערעורים על החלטות בית המשפט לימאות וכן את נושא האגרות החלים על ההליכים בבית המשפט לימאות. המחוקק לא הסדיר בתקנות בית המשפט לימאות את עניין סדרי הדין בהליכים המתנהלים בבית המשפט לימאות.

על פי דעה שהובעה בפסיקת בית המשפט לימאות, משתיקתו של המחוקק בעניין זה ניתן להבין שהדין החל על נושא סדרי הדין הנוגעים למתן צווים למעצר אוניות ולשחרורם הינו תקנות האדמירליות ולא תקנות סדרי הדין האזרחי.

בהתאם לתקנה 29 לתקנות תת האדמירליות, 1883, רשאי הרשם, כאשר באה לפניו תביעת חפצא (IN REM) נגד אניה, להוציא צו מעצר. בעשותו כן על הרשם לשקול את כל הנסיבות הרלבנטיות, ובפרט באשר הדבר נעשה במעמד צד אחד (EX PARTE) ושלא בנוכחות הצד השני. במקרים כאלו יורה בית המשפט על מעצר אוניה רק כשהענין דחוף וכאשר הוא משוכנע כי דחיה על מנת לשמוע הבקשה בנוכחות שני הצדדים עלולה לגרום לנזק רציני שאי אפשר יהיה לתקנו. על הצד המבקש לעצור אניה במעמד צד אחד לפעול בתום לב ולהביא לידיעת בית המשפט את העובדות אשר יש להן נפקות להכרעה בזכות לקבל הצו.

לאחר שניתן צו מעצר לאניה רשאי בעל האניה להגיש לבית המשפט בקשה לביטול הצו. בהתאם לעמדה שהובעה בבית המשפט לימאות,מאחר שתקנות האדמירליות לא הסדירו את המועדים להגשת בקשה לביטול צו מעצר, אין מגבלה של מועדים באשר להגשת בקשה כזו.