המקובלים הם חוקרי המציאות. את מה שהם גילו במהלך חקירתם הם מתארים בכתביהם. בכתבים אלו ניתן למצוא הסברים על מבנה הבריאה כולה ועל תהליך היווצרותה. לימוד תהליך הבריאה מקל עלינו להבין מי אנו, היכן אנו נמצאים ולאן מועדות פנינו.
האדם שחי את המציאות הרוחנית רואה כי היא סובבת על מאזן בין כוח האור העליון, הוא כוח ההשפעה, ובין הכוח המקבל. עוד הוא רואה כי כוח האור הוא הקדמון מבין השניים והוא זה שברא את הכוח המקבל.
האור מורגש ברצון לקבל ככוח החיים, ואותו נסמן בפלוס (+). · הרצון לקבל רוצה ליהנות מן האור, אותו נכנה בשם "כלי", ובסימן מינוס (-).
כניסת התענוג אל תוך הרצון ממלאת את הרצון, אולם יחד עם זאת היא גם מבטלת את הרצון. במילים אחרות, התענוג מנטרל את הרצון. לפיכך, גם הרגשת התענוג מתבטלת, כיוון שאין רצון המסוגל להרגיש אותו. יוצא שבקבלה ישירה של תענוג, האדם נותר ריקן. דוגמא אחת מיני רבות היא אכילה. ככל שהאדם רעב יותר כך הוא ייהנה יותר מהמפגש הראשוני עם האוכל, אולם מרגע זה ואילך ילך ויקטן רעבונו ואיתו גם התענוג מהאכילה, עד שלבסוף גם אם יציעו לו סעודת מלכים כשהוא שבע, לא יחפוץ בה.
אם כן, כיצד נוכל להפוך את החיים שלנו למלאים בתענוג תמידי? כיצד ניתן לצאת מן המעגל הזה של השקעה מרובה ושכר מועט בצידה? כיצד עוברים מרוטינה של מינוס גדול ופלוס קטן, לחיים של פלוס בלבד?
שמה של חכמת הקבלה מעיד על מטרתה - חוכמה המורה איך לקבל. בעזרת יחס נכון אל המציאות ניתן ליהנות ללא הגבלה. לא מדובר בהנאות כגון הנאה ממין, מאוכל, מבית או מרכב חדש, המתפוגגות כלא היו עם קבלתן, כי אם על תענוג בלתי פוסק. אנו יכולים להגיע למצב שבו נהיה מאושרים ומלאים בתענוג כה גדול, עד שנתרומם מעבר לתחושת הזמן.
את הזמן אנו חשים רק בהתאם לתנודות בין טוב לרע; במעברים בין תחושת מילוי וחוסר מילוי. אולם, במידה ואדם נמצא בהתפעלות ובהתרוממות רוח רוחנית, הוא אינו מרגיש את הזמן. חכמת הקבלה אומרת כי ביכולתנו להגיע לכך שהזמן ייעלם; שהרגשת המרחק ועמה כל יתר ההגבלות ייעלמו - ואנו נימצא בעולם בלתי מוגבל, עולם אין-סוף. הדבר אפשרי, והמקובלים מסבירים לנו כיצד ניתן להגיע אליו.
חיינו כוללים שני מרכיבים מנוגדים זה לזה - התענוג והרצון. כאמור, כניסת התענוג אל הרצון ממלאת אותו ומנטרלת אותו - אין בידינו לשנות את הדבר. אנו נתקלים בכך בכל תחומי החיים, הן במדעי החברה והן במדעי הטבע. הפלוס מנטרל את המינוס, כך שלבסוף איננו מרגישים דבר. כל עוד נחבר אותם זה לזה בצורה ישירה, התוצאה שנקבל תהיה שוות ערך לאפס. אולם, אם נבנה ביניהם התנגדות, הם יעבדו בצורה נכונה. בדרך זו נוכל ליהנות, ולהרגיש את התענוג ללא הפסק.
המקובלים אומרים, כי הכוח העליון הוא המקור לתענוג המגיע אלינו. הכוח העליון שולח אלינו תענוג מפני שהוא אוהב אותנו. כאמור, בדרך הרגילה בה אנו מקבלים את התענוג בעולם שלנו, אנו מגיעים למצב שבו התענוג מנטרל את הרצון ליהנות. אך ישנה דרך נוספת - אם נוכל לגלות את אהבת הכוח העליון אלינו, להתייחס לאהבתו ולהחזיר לו אהבה, נגיע להשתוות עימו. ההשתוות היא ברצון כל אחד מהצדדים לגרום נחת רוח לשני, ובזה הנאתו. במקרה כזה התענוג לא בא מבחוץ אלא מתעורר בתוך כל אחד כתוצאה מאהבתו לשני, ולכן הוא אינו מכבה את הרצון. הרגשת תענוג בלתי פוסקת מורגשת לנברא כחיים נצחיים.
אמחיש את הדבר בעזרת דוגמא מן העולם שלנו. נניח כי אם נותנת לבנה סוכרייה טעימה. באופן טבעי הילד יכול לאכול אותה ולהתייחס לתענוג עצמו שבאכילת הסוכרייה. במקרה כזה, ברגע שהוא יסיים אותה התענוג יתפוגג. אולם, באפשרותו גם לנהוג אחרת. הוא יכול להתייחס אל היחס של אמו אליו, ולא אל התענוג עצמו. אמו אוהבת אותו, ומשום כך היא נתנה לו את הסוכרייה. ביכולתו לקבוע, שהוא אינו מקבל את הסוכרייה בגלל התענוג שבה, אלא מכיוון שהוא רוצה להחזיר לאימו אהבה. הדרך לבטא את האהבה לאמו היא בקבלת הסוכרייה שהיא חפצה להעניק לו. כאשר הילד יקבל את הסוכרייה, הוא לא יתייחס לסוכרייה עצמה, אלא לכך שאמו נהנית מכך שהוא נהנה מן הסוכרייה. למעשה, נוצר כאן יחס חדש לחלוטין בין המקבל לנותן. שניהם הפכו שווים זה לזה. באופן זה נפתרת הבעיה של הפלוס והמינוס המנטרלים זה את זה. שכן המקבל הפך לנותן בעצמו.
אם הכלי מקבל את האור רק כדי להחזיר אהבה לעליון ממנו, הוא משתווה אל האור העליון לחלוטין. במקרה זה, התענוג אינו מנטרל את הרצון, ולכן אינו נפסק.
בעל הבית והאורחנתבונן בדוגמה נוספת. נניח שחבר מגיע לביתי וברצוני לכבד אותו. אני רוצה שהוא ישב, יאכל וישתה יחד איתי אולם הוא מתבייש ומסרב. הסיבה לכך היא שהוא חש כי אני עליון ממנו, כלומר שאני הוא הנותן והוא המקבל. על פי טבענו, כולנו שונאים להיות פחותים מן האחרים.
אם אספר לחברי שהכנתי הכול במיוחד עבורו, וציפיתי כל כך לבואו, ואני משתוקק לכך שישב איתי כך שאוכל לכבד אותו בכל מה שברשותי. אם אספר לו שבכך הוא יסב לי עונג רב, ואפציר בו כל כך לעשות לי טובה ולהתכבד - הרי ששכנעתי אותו שבקבלתו, הוא יגרום לי הנאה. כך, הוא הופך ממקבל לנותן.
מכאן ניתן להניח אין זה חשוב כלל מיהו הנותן ומיהו המקבל, אלא ה"כוונה" היא החשובה. "כוונה" היא הצורה שבה אנו מתייחסים לקבלה ולנתינה. באמצעות היחס לכוח העליון אנו יכולים להגיע למצב שנקבל ממנו - אולם קבלה זו לא תהווה קבלה כלפיו, אלא נתינה לו. דהיינו, נוכל לקבל ממנו לא משום שאנו רוצים לקבל תענוג, אלא משום שאנו רוצים לתת לו תענוג, לגרום לו הנאה. כתוצאה מכך שאנו פועלים כמוהו, אנו רוכשים אט אט את השכל, המעמד והדרגה שלו.
כאשר נדע באיזה אופן ניתן לבצע את התהליך האמור בתוכנו, נתחיל להרגיש בהדרגה קשר עם הכוח העליון. אנו נחוש כיצד אנו רוכשים את ה"ראש" שלו, כיצד אנו מקבלים ממנו ומסבים לו הנאה. באמצעות פעולה פשוטה שכזו, אנו הופכים דומים יותר ויותר אל הכוח העליון הנצחי, האין סופי והבלתי מוגבל. למעשה, בדוגמת בעל הבית והאורח אצורה חכמת הקבלה כולה. כל יתר הפרטים הם רק שלבים, אשר בעזרתם ניתן להגיע אל המצב הזה.
חשוב להבין כי כדי שרעי יסכים לקבל ממני דבר מה, צריכים להתקיים כמה תנאים:
· עליו להרגיש שאני אוהב אותו
· עליו להרגיש שאני רוצה את טובתו בכל ליבי
· עליו להרגיש כי במידה והוא יקבל ממני, יהיה זה תענוג גדול עבורי.
רק אם מתקיימים כל התנאים הנ"ל הוא יסכים לקבל ממני. רק אז הוא ירגיש שאני מחכה בכיליון עיניים שיקבל ממני, ולא ירגיש את עצמו כמקבל, אלא כנותן לי, כעושה לי טובה. ניתן לומר כי התנאי לקבלה מסוג זה הוא - אהבה.
אמנם אם יסרב חברי לקבל ממני, יהיה זה מפני שאינו בטוח באהבתי אליו. ברגע שיהיה בטוח באהבתי הבלתי מוגבלת אז יוכל לקבל ממני ללא שום הגבלה. יתר על כן, האהבה המוחלטת שלי אליו תחייב אותו לקבל ממני.
בעולם שלנו חסרה לנו ההרגשה שיש כוח עליון שאוהב אותנו ורוצה למלא אותנו בכול טוב. אם נחוש זאת, נגלה מערכת יחסים כזו בינינו לבינו. האתגר היחיד העומד בפנינו הוא לאתר את הדרך שבה נוכל לגלות את הכוח העליון, להרגיש אותו ולבוא עימו בקשר. לימוד הקבלה מביא את האדם להתפתחות שכזו.
ראשיתה של מערכת יחסים של אהבה בין האדם והכוח העליון היא בכך שהאדם מתחיל להרגיש כי קיים מעין שדה המחזיק את המציאות כולה, שדה המכיל בתוכו את הכול - החל מגושים דוממים כמו כדור הארץ והיקום שלנו, וכלה בנו עצמנו. אנו מצויים בתוך הכוח הזה. אם רק נתחיל להרגיש שהוא קיים, ומתייחס אלינו באהבה ורוצה שנכיר אותו, ונתקרב אליו - אז נתחיל להתקשר עימו ביחסים כאלה בטבעיות.
אנשים שחוו מוות קליני מספרים כי הרגישו בקיומו של מעין אור עליון המחכה להם. גם מדענים מתחילים לשער דברים דומים, אולם אין צורך לעבור מצבים קריטיים כאלה כדי לחוש את הכוח העליון. באמצעות לימוד עקרונות הקבלה אנו מזמינים על עצמנו כוח המכונה בשפת הקבלה "אור מקיף". הכוח, ההארה הזו, שהיא תהליך מוחשי ביותר שאינו מצריך אמונה בו, היא המכניסה אותנו בהדרגתיות להרגשה הזאת.
לקריאה נוספת:
תפקיד עם ישראל
