מאהר חנון נ. ועד עדת הספרדים 

בבית המשפט העליון

רע"א  6920/08
 
בפני:  
 כבוד השופט א' רובינשטיין
 
המבקש:
 מאהר חנון
 

 נ  ג  ד
 
המשיב:
 ועד עדת הספרדים
 
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צבן) מיום 1.8.08 בבש"א 3549/08 (ע"א 2329/08)
 
בשם המבקש:                        עו"ד ס' אבו חוסיין
בשם המשיב:                         עו"ד א' שמר

החלטה
 
רקע

א.           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צבן) מיום 1.8.08 בבקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 3549/08) במסגרת ע"א 2329/08 – ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) בבש"א 9737/08, במסגרת ת"א 4744/02, מיום 24.7.08, לפיה נאסר המבקש בקשר לבזיון בית המשפט.

ב.            בין הצדדים לבקשה הנוכחית, ביחד עם מספר בעלי דין נוספים, מתנהלים זה שנים ארוכות הליכים מהליכים שונים, שעניינם הזכויות בנכסי מקרקעין במתחם "שמעון הצדיק" בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים. בין השאר, בת"א 3457/82 נקבע, בעקבות "הסכם לניהול הדיון" שכרתו הצדדים, כי המשיב ואחרים הם הבעלים הרשומים של הנכסים הרלבנטיים, וכי המערער ואחרים הם דיירים מוגנים בהם (ערעור נדחה בע"א 166/89, ובקשת רשות ערעור נדחתה ברע"א 3247/91; בת"א 3258/00 נדחתה תביעה לביטול ההסכם, וערעור נדחה בע"א 6482/05).

ג.            ביום 26.9.99 נתקבלה תביעת המשיב לפנות את המבקש מן הנכס, בגין אי-תשלום דמי שכירות (ת"א 18901/98). ביום 19.5.08 קיבל בית המשפט בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, והורה כי אם לא יפנה המשיב את הנכס, תוך 45 יום, ישלם קנס בסך 500 ש"ח ליום ויוטל עליו מאסר (בש"א 5170/08). ביום 24.7.08, משלא פונה הנכס, הורה בית המשפט על מאסרו של המבקש למשך 3 חודשים (בש"א 9737/08). ערעור הוגש לבית המשפט המחוזי (ב-23.6.08), ואחר הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע (ב-27.7.08).

ד.            בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה. נקבע, כי סיכויי הערעור על החלטת בזיון בית המשפט קלושים, בעיקר הואיל והמבקש לא נתן טעם של ממש להימנעותו מקיום צו הפינוי מן המקרקעין, ולא הצביע על חוסר אפשרות לקיים את הצו. החלטה זו היא העומדת ביסוד ההליך דנא.

ה.           בבקשה הנוכחית נטען, בעיקרו של דבר, כי הנכס בו מתגורר המבקש אינו נמצא, אליבא דאמת, בבעלות המשיב, ובפרט – כי הוא מצוי מחוץ למתחם הרלבנטי; המבקש מלין כי הערכאות הקודמות בהליך הנוכחי לא נתנו דעתם לטענותיו באשר לזכויותיו במקרקעין. עוד נטען, כי ה"הסכם לניהול דיון", במסגרת ההליכים בבית משפט השלום מ-1982, הסכם אשר על פיו נקבעה בעלות המשיב, נעשה "בטעות ובמרמה ובהטעייה". לבסוף נטען, כי בשלב מסוים פינה המבקש את המקרקעין, אולם שב אליהם בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 20.6.06), בו נדחה ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי כי למערער באותו תיק אין בעלות בחלקה שתבע במתחם שמעון הצדיק, אך נדחתה גם בקשת המשיב לפסק דין הצהרתי הקובע את בעלותו במתחם.

ו.             הבקשה – שהוגשה ב-6.8.08 – הגיעה אלי ביום 11.8.08. סברתי כי מן הראוי לקיים דיון בעל פה, אף שהמדובר משפטית בבקשת רשות ערעור אזרחי בגלגול שלישי, הואיל וככלות הכל עומדת על הכף חירותו של המבקש, הנתון עתה בבית האסורים. נתתי דעתי גם לאנדרוגניות ההליך, שכן לפי סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט, הערעור על צו לפי הפקודה אשר מטיל עונש (קרי, מאסר או קנס) "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה" (ראו גם אליהו הרנון בזיון בית משפט – על ידי אי-ציות 326­330 (1965); משה קשת ביזיון בית-משפט 226­228 (2002)).

ז.             דיון התקיים ביום 12.8.08. בדיון שטח בא כוח המבקש בהרחבה את טענותיו בדבר הזכויות במקרקעין, לרבות הטענה כי המקרקעין מצויים מחוץ למתחם הרלבנטי. עוד נטען, כי אין מקום לאסור את המבקש כל עוד לא נדון לגופו הערעור על החלטת הבזיון, ונמסר, כי מפאת הפגרה טרם נקבע מועד לדיון בערעור. כן נאמר, כי המבקש ובני משפחתו אינם יכולים לפנות את המקרקעין, הואיל ואין בידיהם מקום מגורים חלופי.

ח.           מטעם המשיב נטען, כי עמדת המבקש אשר לזכויות במקרקעין נדחתה בערכאות רבות, וכי אין לאפשר למבקש להוסיף ולהימנע מקיום הוראות בית המשפט. נאמר, כי אין למשיב עניין במאסרו של המבקש אלא בפינוי המקרקעין, שכבר פונו על ידי המבקש בעבר, וכי אין למשיב התנגדות לשמיעת ערעור המבקש בהקדם.

דיון והכרעה

ט.           לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה, עם כל הצער ואי-הנוחות הכרוכים במאסרו של המשיב על רקע הליכים אזרחיים. הטעם הוא, כי במהות, אין טענות המבקש יכולות להועיל בהליך הנוכחי, שאין עניינו בירור הזכויות במקרקעין – אלא בקשת רשות ערעור, על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר יסודה בהליך בזיון בית משפט. במסגרת זו, ברי כי אין בידי להיכנס לעובי הקורה בטענות העובדתיות הסבוכות הכרוכות בזכויות במקרקעין – לא כל שכן, מקום בו אותן השאלות ממש כבר נדונו והוכרעו לא אחת בהליכים שונים.

י.             לא אחת נקבע, כי השיקולים אשר ינחו את בית המשפט בשאלת עיכוב ביצועו של פסק בזיון בית משפט, שיסודו בהליכים אזרחיים, הם אותם שיקולים הנוהגים ברגיל לגבי עיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי (ראו למשל ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר (לא פורסם, 3.9.06); קשת, בעמ' 233­­234 והאסמכתאות דשם). ועם זאת, כאשר הלכה למעשה מדובר בהליך מאסר, דומה כי יש לנהוג זהירות מיוחדת (השוו בש"פ 500/89 חברת "נשר" סוכנות לביטוח נ' הלמן (לא פורסם, 27.7.89), שם קבע השופט בך כי "אין ספק, כי הכנסת המערערים למאסר תהווה נזק חמור ובלתי הפיך, ותפגע בתחושת הצדק למקרה ויתברר כי ערעורם בדין יסודו"). דומה כי תחושתו האינטואיטיבית של שופט בישראל כרוכה בזהירות באשר לכליאתו של אדם, לא כל שכן בהליך אזרחי.

י"א.    דא עקא, לא עלה בידי המבקש, חרף טיעוניו התקיפים של בא כוחו, להציג טעם של ממש שבגינו עשוי להישקל עיכוב הביצוע. סוגיית הזכויות במקרקעין הוכרעה לראשונה, כאמור, בת"א 3457/82 הנ"ל, ופסק הפינוי ניתן עוד בשנת 1999. בנסיבות אלה, אמונתו של המבקש כי הזכויות בקרקע נתונות לאמיתן לו ולמשפחתו – אשר נכון לעת זו לא נתקבלה על ידי הערכאות השונות – אינה יכולה להצדיק את הימנעותו מקיום צווים שיפוטיים, הן צו הפינוי המקורי והן הצו שנתן בית משפט השלום לפי פקודת בזיון בית משפט. שומה על המבקש לנהוג כהוראת בתי המשפט – קרי, לפנות את הנכס כפי שכבר עשה בעבר, ואף אז נמצא לו מן הסתם הסדר – ולהציג את טענותיו, ככל שיראה לנכון, בהליכים המתאימים. המפתח לתא מאסרו של המבקש מצוי איפוא כולו בידיו.

י"ב.    עצם העובדה שהוגש ערעור על החלטת הבזיון משמשת, אמנם, שיקול לטובת עיכוב הביצוע (ראו ע"פ 67/53 א. צ. ברנוביץ בע"מ נ' צימרמן, פ"ד ז 700). אולם אין די בכך בנסיבות דנא, בהן קדמה לפרשה הנוכחית שרשרת ארוכה של הליכים, כאמור, ועל כן קשה לומר כי הגשת הערעור מייצגת, בהכרח, נכונות לשתף פעולה עם מערכת המשפט ולסור למרותה (השוו עניין קוגלר הנזכר; הרנון, בעמ' 305­­306).

י"ג.    דומה כי טענת המבקש, כאילו מצא בפסק הדין הנ"ל בעניין חג'אזי עילה לשוב למקרקעין, יסודה – למצער – בטעות. באותו עניין נקבע אך כי:
    "המשיבות... לא עתרו לבית המשפט קמא למתן פסק דין, שיצהיר על בעלותן. מכאן, שעתירת המשיבות לפסק הצהרה כאמור מועלית לראשונה בפני בית משפט זה. ונדייק בדבר: אין המדובר בבקשה למתן סעד בלא שהוגש ערעור, כי אם בקשה למתן סעד, שכלל לא הוגשה בגינו תובענה. אין מקום ואפשרות לדון בגדרי ערעור זה בסוגיית הבעלות הפוזיטיבית במתחם, ולקבוע באשר לה. כל שנקבע בגדר ערעור זה הוא שהמערער לא הוכיח את בעלותו... בידי המשיבות לפנות לערכאה המתאימה לקבלת פסק דין הצהרתי כאמור, ומובן, שאיני מביע כל דעה בעניין זה" (פסקה כ"ג לפסק הדין).
    מחוור אל נכון, כי אין הדברים הללו יכולים לבסס זכות של המבקש במקרקעין, וכי נאמר אך כי הנסיבות הפרוצדורליות אינן מתאימות לבירור טענת המשיב לבעלות.

י"ד.    סיכומו של דבר, כאמור, אין בידי לעכב את ביצועו של הצו לפי פקודת בזיון בית משפט. יחד עם זאת, עלי לחזור ולציין כי הלכה למעשה, עסקינן בשלילת חירותו של המבקש, ויש להתאמץ ליתן לו במהרה את יומו לגבי טענותיו בכגון דא. משכך, אני רואה לנכון להורות כי חרף הפגרה, יקבע בית המשפט המחוזי מועד לדיון בערעור המבקש על פסק הבזיון (ע"א 2329/08), בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 21.8.08. דומה כי זו הדרך הרצויה בנסיבות כאלה, וגם יומנו העמוס לעייפה של בית המשפט נדרש לזריזות מיוחדת כל אימת שעסקינן בזכויות יסוד, הגם שמדובר בהליך שיסודו בהתדיינות אזרחית (השוו בש"פ 1278/90 ליפובסקי נ' ליפובסקי (לא פורסם, 25.3.90)).

ט"ו.    בכפוף לאמור, איני נעתר לבקשה.

          ניתנה היום, ‏י"ב באב תשס"ח (‏13.8.08).