כשאושו, בודהא, פרויד ויונג נפגשו במעלה הנהר, מאת דר ירון זיו 

כשאושו, בודהא, פרויד ויונג נפגשו במעלה הנהר - ד"ר ירון זיו

המקור של הפסיכולוגיה הוא פילוסופיה, הפילוסופים הראשונים לא קראו לעצמם פסיכולוגים, אך אם נקרא את הכתובים של אריסטו, של אפלטון, של הרקולס, של אפיקורס, ונקרא כתובים של עמנואל קנט, נבין שאי אפשר להתעסק בפסיכולוגיה בלי להבין מה זה פילוסופיה. וויליאם גיימס הנחשב לפסיכולוג הראשון בעולם למרות שהוא לא הוגדר ככה, הוא לא למד אף פעם בפקולטה לפסיכולוגיה, היה פילוסוף כולנו בעצם מתעסקים עם מה שנקרא "הפסיכה" נפש האדם, אז לא הכירו את המושג לפחות בעולם הפסיכולוגי "הנשמה" ספרים כמו "מבשרי השחר", "שיחות עם אלוהים" אני מניח היו נשרפים בליל שריפה כזה כעובדי כוכבים ומזלות, שלא נדבר על "לחיות מתוך שמחה" או כל ספרי התיקשור שהיו נחשבים לאסורים כי אין דבר כזה. זה כל כך מעניין לראות איך אנחנו עושים סיבוב של 360 מעלות וחוזרים חזרה לנקודה כל כך עמוקה ובסיסית של התחברות לישויות שהן קצת יותר גדולות מאיתנו. לברברה סטרייסנד יש שיר מאוד מיוחד שאני מציע לכם לשמוע אותו הוא נקרא - "שיעורים ללמידה" אחת מהשורות המיוחדות הן - שאין טעויות, יש רק שיעורים ללמידה. מאוד מעניין, מי שלומד את השיעורים הרגילים האלה עסוק כמובן בשאלות מהותיות לגבי: אמת, שקר, מהות החיים, תכלית החיים. אחד הדברים שקורים בעולם הגשטלט הוא מה שנקרא - התיאוריה הפרדוכסלית על השינוי. כלומר, ככל שאתה מנסה לשנות בכוח דווקא זה עובד נגדך, זה עובד הפוך, חוק המאמץ המזערי זאת אומרת דווקא כשאתה מרפה אז קורים דברים.
אני שאלתי את עצמי איפה המקום הכי רחוק בעולם ששם לא למדו לפי תארים, לא עשו מבחנים, לא עשו ניסויים בביולוגיה ויקראו לזה פסיכולוגיה, אמרתי לעצמי אני חייב למצוא את הדבר הזה, הקוטבי ואיך שהוא מצאתי את עצמי בשנת 89 לוקח מטוס נוחת בבומביי לוקח עוד שעה טיסה ונוחת במקום שנקרא פונה ומתגלגל איך שהוא לתוך מקום מיוחד ולא ברור. בטח מוזר כי הרבה אנשי טיפול לא הגיעו לשם ואמרו לי זהו מקום של אדם בשם אושו ומצאתי את עצמי בעולם מאוד אחר ושונה שבהתחלה היה בו הלם תרבותי מאוד גדול, אני תמיד מספר את ההלם התרבותי הזה כי זה היה מסלול מיוחד למטפלים ואני הגעתי למסלול הזה של מטפלים והייתי בטוח שאני בא עם המדליה הזאת עם הדר' ועכשיו ידברו איתי על תיאוריה, על פילוסופיה ואנחנו נעשה עבודה ואז מגיע מי שמלוה אותי ואומר עכשיו במשך שבועיים אתה מנקה שירותים זו התרפיה שלך, אני אמרתי מה??? אני הדר' אנקה שירותים? בשביל זה אני משלם כל כך הרבה כסף? כל השיפוט, כל הביקורתיות, כל האנטי הכול עולה למעלה ואני מקלל את עצמי שהסכמתי לעשות את זה ומקרצף את האסלה ומוציא את כל הזעם שלי על הדבר הזה וכמובן זו התרפיה שלי. זה היה אחד המפגשים הכי מדהימים שהיו לי עם עצמי, תוך כדי מפגש עם תסכול, תוך כדי מפגש עם התנגדות ותוך כדי מפגש עם אגרסיה, אין דבר כזה שנקרא סתם, סת"ם הם ראשי תיבות של: סיבה, תוצאה מקור. כל דבר יש לו סיבה לכל דבר יש תוצאה וכל דבר בא ממקור כלשהו. בספר שכתב אוספנסקי תלמידו של גורדייף: "חיפוש אחר המופלא" מזכיר אוספנסקי את משנתו של גורדייף , המטיף לgrounding על ידי עבודת אדמה פשוטה, כי לגעת באדמה, לשתול שתילים ולפגוש את הטבע במלוא עוצמתו, האדם מתחבר לבסיס האנושי של עצמו.פתאום החרא הזה שניקיתי התחבר לכל החרא הזה בפנים. פנים וחוץ התחברו ביחד ואני חושב שקרו שם מבחינתי דברים מדהימים .

כדי לקחת את כל הגשטלט הזה ולחבר אותו באיזה שהם מונחים מאוד משמעותיים של חיבור ומה שאני קורא בעיני אנשים שאני חושב שהם מהמשפיעים הגדולים ביותר בעולם הפילוסופיה ובעולם הפסיכולוגיה שאני לפחות יכולתי להתחבר לחלק מהם ולכן התחלתי את זה עם מה שנקרא "אושו, בודהא, פרויד ויונג נפגשו במעלה הנהר", אולי מכיוון שהרקליטוס ידע כשאמר שאף אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים, בעצם שאנחנו כל הזמן בתהליכי שינוי, כל הזמן בתהליכי התפתחות ובמקום הזה שנפגשו במעלה הנהר הזדמנות להסתכל על תפיסות עולם הזדמנות להסתכל על אולי השאלה הכי בסיסית שאני מכיר. אני חושב שכל אחד מכם שאל אותה כשהוא היה מתבגר, אני יודע שאני שואל אותה לכל אורך הדרך "מהי תכלית החיים" "בשביל מה אנו פה" מה המהות, מה המטרה שכל אחד מאיתנו נמצא פה בשביל עצמו באיזו הבנה מאוד עמוקה שאף אחד מאיתנו אינו נמצא פה סתם, איזו הבנה עמוקה בהבדל הגדול שהפסיכולוגיה הקונבנציונלית יבואו ויגידו לכם שהורים לא בוחרים ילדים, ילדים לא בוחרים הורים. בפסיכולוגיה טראנספרסונאלית יגידו לכם שזה קצת שונה, ילדים בוחרים הורים בדיוק והורים בוחרים ילדים בדיוק. זה שיעור כל כך חשוב להתבוננות והסתכלות שאני מסתכל כך על השאלות הגדולות של מה זה שינוי, שאלות לגבי מות, שאלות לגבי אינטימיות, שאלות מאוד מהותיות איך מתבוננים, אולי נוכל לראות שלפי דעתי לפחות המקור של כל ההסתכלויות שלנו תלוי בנקודת המוצא הבסיסית, מאיפה העיניים בוחנות ומסתכלות, כמובן צריך לזכור את זה כחלק מהיסטוריה. פרויד שייך לסוף המאה ה-19, באירופה וינה, זו אירופה שהיא מאוד שמרנית, זו אירופה שהיא מאוד עסוקה בכללי תרבות נוקשים, זו אירופה שלא מאפשרת כמעט מפגש חופשי עם רגשות שעוסקת במה שאנחנו קוראים הדחקות, שנושא המין הוא נושא כל כך לא מועלה ומדובר באופן חופשי, זו אירופה שקשורה להיסטוריה שרק בתקופה כזאת יכול להופיע אדם בשם פרויד. הוא לא היה פסיכולוג הוא היה נוירולוג, רופא עצבים, הוא כל הזמן עסק בפסיכולוגיה, הוא לא קרא לעצמו ככה, אני מניח שאם הוא היה חי בשנות ה-40 של ה-120 הוא אולי כבר היה בונה את התיאוריה שלו קצת שונה, כל התפיסה הפרוידיאנית וכל התפיסה של ממשיכי פרויד נעה על איזו הנחה בסיסית שמושפעת מעולם הפיסיקה והביולוגיה שמושפעת מחוקים ביולוגיים שבאים ואומרים שלאדם יש דחפים הוא צריך לפרק אותם, כלומר שאנו עובדים על איזה שהם חוקים פיסיקליים של דחף, זו התעוררות של כוח מה שהוא קרא בהמשך "קתקסיס" האנרגיה הקתקטית היא צריכה להתפרק על ידי אנרגיה שנקראת "קתרזיס" כלומר כשאנו מדברים על שמערכת אחת עוברת למערכת שניה כדי להגיע לרגיעה. פרויד הושפע מאוד מברויאר. מי שקרא את הספר "כשניטשה בכה" של ארוינג יהלום שלימד אותו לעשות היפנוזה הושפע מאוד מדארוין מהאבולוציה הדרוויניסטית, כשהמערכת בתפיסת האדם מונעת מהנחות יסוד מאוד אכסיומטיות הפרוידיאנית היא הנחת יסוד די פסימית, הנחת יסוד שלא נותנת באמת הרבה מקום לשינוי, לא מאפשרת שינוי גדול. פרויד באחד המאמרים שלו כתב פעם שבאמת שינוי יכול לקרות רק שהאדם עובר חוויה טראומטית, עד שהוא לא עובר חוויה טראומטית אמיתית לא חל שינוי.


כלומר, אדם מדבר על זה, אדם עושה את זה רק שבאמת יש טראומה וטראומה מוגדרת מצב שבו אין לאדם כלים להתמודד מול המשבר שהוא פוגש, הוא לא מסוגל לעשות כל מניפולציה, להתמודד עם הקושי שהוא חווה רק אז באמת יש שבר שעל ידי מערכת פסיכואנליטית של שחרור אנרגיות מודחקות.
הנחת המוצא שמייצגת את כל תפיסת העולם הפרוידיאני אומרת שבעצם האדם אמור לעבוד דרך סבל, תפיסת העולם הבסיסית היא שדרך מערכת כזאת שאם האדם לא סובל מספיק, אם האדם לא חווה חוויה טראומטית מספיק הוא בעצם לא משנה התנהגות. אם תקשיבו לזה ורק מההקשבה לזה יש בזה עצב, יש בזה משהו כל כך פסימי, רק על ידי תסכול נוראי מתמשך יכול לעבור שינוי. חלק מכם יכול מאוד להזדהות עם פרויד ולהגיד שהוא צודק, רק שחטפתי את הבומבה של החיים שלי, רק שהייתי מתוסכל מאוד, רק שלא יכולתי כבר לסבול רק אז זזתי. זו תפיסת עולם שעוסקת בהנחה מאוד ברורה למשל שתוקפנות ואגרסיה זה משהו אינסטינקטואלי כמו אצל בעלי החיים, תראו כמה אנחנו חיות בהוויה הפרוידיאנית, אנחנו פשוט קצת יותר מתוחכמים אבל שני הדברים הכי משמעותיים מין ואלימות הם הדברים הכי חזקים שמפעילים את האדם, הוא קרא לזה יצר המות ויצר החיים אבל זה בעצם כל הזמן עובד על פרוק דחפים, דחף ופירוקו דחף ופירוקו, זו מערכת שלא מאפשרת הרבה דרגות חופש, זו מערכת שלא מאפשרת תפיסת עולם שמסתכלת על חופש, אין ספק שכשחיים תחת תפיסת עולם כזאת ברור לחלוטין שהדרך היחידה להתבונן על איזה שהוא תהליך של שינוי זה שהאדם יפרק כל הזמן מערכות של תוקפנות שיהיה מודע למערכות התוקפנות שבו וכמו כן חלקים של מות שהוא נמצא בהם שגם זו שאלה משמעותית. מות, איך מתייחסים למות, איך מתייחסים לפחדים של מות כמשהו סופי או לא כמשהו סופי.

כשנכנסים לתפיסת עולם כזאת אני מדמיין לעצמי את פרויד נפגש כרגע מתוך תפיסת עולמו שעוסקת כל הזמן בהדחקות, בסובלימציה של דחפים, עוסקת במערכת של לא מודע שמנהל אותנו ללא שליטה, אני מדמיין כרגע איך פרויד פוגש את אושו ושואל אותו, אז מה אתה אומר על החיים? אושו בזקן הארוך והלבן שלו מסתכל עליו ואומר: אתם אנשי המערב אתם כנראה לא הבנתם את מהות החיים, אתם כנראה חושבים שפתרון לחיים בא דרך סבל, לא חשבתם שפתרון שתכלית החיים יכולה להיות אולי משהו קצת אחר, אתם לא חשבתם שתכלית החיים יכולה להיות "החיפוש אחר האושר" או תכלית החיים יכולה להיות "שמחה", "חגיגה", "מטרה". מסתכל פרויד על אושו ומחליט באותו רגע שהוא המציא את ה..... זאת אומרת שפרויד מסתכל על אושו ואומר מה שנקרא אם הוא היה אומר את זה בגרמנית האוסטרית שלו הוא היה אומר: אתה משוגע ועכשיו צריך לבדוק איפה לאשפז אותך ומה לתת לך פרוזק או סרוקסט כדי שאתה תירגע קצת מההפריות שלך. מה זה הדבר הזה לקפץ, לרקוד וזה התרופה לרקוד שעות על גבי שעות וגם אולי לעשות מין חופשי כאיזה שהוא תהליך מעניין וכאיזו הוויה ועוד אתה אושו מעיז לבוא ולהגיד שערכי המשפחה מקודשים כמו נישואין, זה חטא ובגידה? איך העזת? כמובן שפרויד חשב שמשפחה זה ערך עליון והמשפחה היא מעל לכל. אין ספק שאושו מסתכל עליו ואומר: אתם שבויים לחלוטין באשליה של ביטחון, אתם שבויים לחלוטין בתפיסת עולם רכושתנית שיוצרת אשליה על ידי שימוש במילים כמו "הבעל שלי", "האישה שלי", "הילד שלי" לא צריך ללכת רחוק בשביל רק לקרוא את השורה הראשונה של ג'ובראן חליל ג'ובראן בסיפרו "הנביא"בפרק על הילדים האומר: "ילדכם אינם ילדכם הם ילדים של עצמם, הם באים מכם אך הם אינם שייכים לכם", והנה הורה שאומר מה זאת אומרת זה הילד שלי, אני אחראי עליו, אני הבאתי אותו לעולם, אז גם באה הטבעת שאומרת זו האישה שלי, קניתי אותה בכסף טוב לכן אני בעלה ופעולת הבעילה מוכיחה בעלות. איזו הנחת מוצא שאומרת זהו זה שייך לי.לכו רחוק מאוד תלכו לכל הכתבות בעיתונים שאתם קוראים על קינאה רומנטית על אובססיה, על רכושתנות מוחלטת על את, אתה שייכים לי עד כדי רצח עד כדי איום ברצח. אתה שואל את עצמך מה קורה פה, איך זה הולך ביחד, אולי זה המקום להסכים להסתכל על איזו שהיא הנחת מוצא מאוד מעניינת כי שפרויד ואושו נפגשים יחדיו וכל אחד מהם בא מרעיון אחר מצטרף אליהם קרל יונג. הם יושבים ביחד ומנסים תוך כדי הדיאלוג להבין כי אותו יונג האיש הדת,י אותו יונג הנוצרי המאמין הוא אדם קצת אנטישמי המאמין הגדול בתיאולוגיה, מסתכל על דת כפרוגרמת חיים ואומר הלא הבנת שיש אלוהים? אתה צריך לעבוד אותו, הרי הבנת בעצם שאנחנו משרתיו, ישות שנקראת האל., מסתכל עליו בודהה ואומר "נמסטה" הוא אומר האלוהים לא קיים שם אלוהים קיים פה. כל אחד ממני וממך הוא מאלוהים, זה לא ישות שמחליטה עבורך ואומרת שכך צריך לקיים מצות וזו לא ישות שבאה ואומרת רק כך צריכים להתנהג ולא תיענש. ועכשיו אם אתה תעיז לבטא תחושות ורגשות באופן חופשי אתה אנטי מוסר, כמו שקורא לזה יונג "החלקים בצל שלנו".

יונג מפתח את תיאוריית הצל - על החלקים שבהם אנחנו מוארים ועל החלקים המוצלים אותם דחפים ותשוקות . יונג ופרויד די מחוברים בעניין הזה על כל אותם חלקים שהתרבות לא אפשרה לתת להם מקום של ביטוי. הסתכל בודהה על יונג ואני מניח בא ואמר ל: יש רק תכלית אחת, לא לקיים מצות של מישהו ולא לראות מציאות אחרת כי המציאות היא תמיד מתוך העיניים של המסתכל. אין בעצם מציאות אובייקטיבית כמו שאומר "לאו צה" המשפט הכל כך מיוחד שלו, "אני אף פעם לא יודע אם אני פרפר שחולם שהוא אדם או אדם שחולם שהוא פרפר". בעצם המושג שנקרא מציאות זה מהעיניים שבו אני מסתכל ולכן האלוהים הוא לא משהו מחוצה לי הוא משהו בתוכי ולכן הדבר אולי היחידי שנכון הוא לפתח מיומנות שנקראת שקט, התבוננות, שלוה של התבוננות פנימה. כך באה המודעות, כך בא שינוי, נפגשים ארבעת האנשים האלה ומנסים לתקשר ביניהם, מנסים איכשהו להגיע לאיזה תהליך, כאשר פרויד הראשון שפותח ואומר רגע, אבל אני לא מבין האם אתה רוצה לומר שהאדם לא עסוק בהדחקות, האם אתה רוצה לבוא ולומר שהאדם לא בעצם כל הזמן פוגש את התסכולים שלו ולא יכול להתמודד אתם כתוצאה מפער ותסכול?


כדי שיוכל לתפקד ולשרוד הוא יצטרך להדחיק, להכחיש, הסתכל עליו אושו ואומר אתה מבין למה אתה בבעיה, אתה חושב שאנשים צריכים לשרוד, מי אמר שהתפקיד של העולם זה לשרוד, אולי התפקיד של האדם זה לחיות וזה משהו כל כך שונה, מסתכל עליו אושו ואומר ידידי פרויד אולי אתה איש חכם מאוד אבל כנראה יש משהו בסיסי בהבנה, אתה מבין אומר אושו, החיים זו לא מטרה, החיים זו ההוויה, החיים זה לא משהו שצריך להגיע לשם, אין חזרה גנרלית לחיים, החיים זה הכאן והעכשיו, איפה שאתה ואני נמצאים. הכל רגע, כל רגע זו בחירה בלתי פוסקת ומה אתה ואני רוצים להפוך ולהיות ולכן אין דבר כזה שנקרא ביטחון. ביטחון זה אשליה, מה זה ביטחון, אתה ואני מסתובבים בעולם ורוצים להרגיש בטוחים על ידי זה שיש לנו רכב, משכנתא, משכורת ואז אנחנו באים ואומרים יש לי את התשובה לביטחון. כמו בשירו של ליאור נרקיס "אני חצי בן אדם", "בלעדייך אני בעצם כלום"
איזו אשליה, אושו אומר אני לא הייתי אף פעם חצי בן אדם ואני לא אהיה אף פעם חצי בן אדם ואני לא תלוי בך שאת תהפכי אותי להיות מאושר כמו שאני לא תלוי בך אם את תהפכי אותי להיות אומלל.


הקשר ביננו הוא לא קשר של תלות בכלל. לכן כל הרעיון של שיוך באמצעות קשר מחייב הוא רעיון אשלייתי, בעצם זו פגיעה בחופש האישי, בחרות האינדיווידואלית , בעצם כל מפגש יש בו אובדן של חופש הביטוי, חופש ההוויה על ידי זה שאנחנו הכרזנו על איזה צורך ליצוק קשר בטוח.
תחשבו כמה מערכות רגשיות אנחנו משלמים על מושגים שנקראים פרידה: "איך עשית לי את זה"
"איך הלכת ממני" כל השירים של אייל גולן, כל השירים של שרית חדד כולם בנויים על אותו רעיון, היינו ביחד, התחברנו ואיך יכולת לשבור לי את הלב, מסתכלים אושו ובודהה יחד ואומרים: חבריה, אתם מייצרים את הנוירוזה מכיוון שמה זה בעצם מפגש אנושי, בוא נבין אומר אושו, מה זו בעצם אשליית הביטחון באמת. באמת באמת אומר אושו לפרויד, אני אלמד אותך על מישהו שבן התקופה שלך וכנראה אתה לא קראת את הספר שלו אז אני אפגיש אותך עם הספר שלו. פסיכולוג מאוד חשוב בשם ארנסט בקר שכתב ספר מאוד משמעותי "הכחשת המות" הוא בעצם בא ואומר שכל ההתחברות האנושית של כולנו זה הצורך שלנו להתאהב, זה הצורך שלנו להיות באינטימיות, זה הצורך שלנו להיות במחוברות זוגית, זה להכחיש בצורה בלתי פוסקת את הבדידות הקיומית שכולנו נמצאים בה.זה לא לפגוש את ההוויה הבסיסית של האדם כי אנחנו בטעות מפרשים ומבלבלים בין המילה בדידות ובין המילה לבד. אומר ארנס בקר וכך אומר אושו לפרויד פה הטעות שלך מכיוון שהרעיון של יצירת קשר בתחושה של ביטחון לא כל מה שאנחנו עושים בחיבור כזה אנושי שתפקידו לקשור. הנחת המוצא היא שמכיוון שעכשיו את ואני מחוברים אנחנו נהיה בטוחים, את לא תעזבי אותי ואני לא אעזוב אותך, נעשה את הברית הזאת שנקראת נישואין, וואו, מי שרואה וקורא סטטיסטיקה ומבין שכל זוג שלישי במדינת ישראל מתגרש וזו סטטיסטיקה של העולם, שואל את עצמו את השאלה ואני יכול להימנע מהשאלה הזו, האם זה הגיוני שאדם אחד יפגוש אדם אחר ויתחייב בגיל מסוים להיות עם אותו אדם לאורך כל שנות חייו, הרי זו התאבדות מכוונת מראש, הרי זו התאבדות מכוונת כי אני לא יודע אילו צרכים יהיו לי בעוד שנה, איך אני יכול להתחייב לעוד חמישים שנה, איך אני יכול לבוא ולומר את המשפט הכל כך יפה ורומנטי "אני רוצה להזדקן אתך" שהולכים שלובי זרוע בחוף גורדון בתל אביב לאור ירח מלא וכמובן אז מחליטים את ההחלטה שקושרים זה בזו לאורך כל הדרך בלי לדעת ששנינו אנשים אינדוידואליים, שנינו אנשים שעוברים שינויים בכל רגע ובכל שניה אנחנו נפגשים ומתרחקים ונפגשים ומתרחקים. דמיינו לעצמכם אומר אושו לאדון פרויד איזה חופש היה אם אדם היה מבין שהמפגש האנושי הוא מפגש שפוגש אנרגיה באנרגיה בעיתוי ספציפי מסוים, כי באותו רגע המפגש הזה הוא מסונכרן ונכון, אך המפגש מסונכרן מהרגע. ברגע האחר האטום שפוגש אטום אחר המולקולה הזאת לא מתאימה, זה לא נורא, זה לא טרגדי, זה לא קטסטרופה, מה שאושו אומר זה פשוט כרגע המשקל הסגולי של האטום הזה והמשקל הסגולי של האטום הזה לא מתחברים בכלל וכל אטום יכול ללכת לחפש אטום אחר כדי לייצר מולקולה שונה. קשר בין בני אדם, בין גבר לאישה אמור להיות אחד הקשרים המעצימים והמרחיבים ביותר, אז איך זה כל כך הרבה זוגות שמדווחים שהם פשוט נשארים שם בגלל ההרגל, בגלל שהם פוחדים מהלבד, בגלל שהם פוחדים לעזוב מהתירוץ הקלאסי למען הילדים, שאין אשליה יותר גדולה מזו משום שזו טעות מארץ הטעויות כאילו לחשוב שגבר ואישה הורגים אחד את השני בשקט, הילדים לא קולטים, צריך לעשות את זה בדרמה כדי שיקלטו, כל ילד שאני מראיין קולט יותר מהר מאשר ההורים חושבים שהוא קולט, הוא קולט בדיוק מה קורה שם.

אושו כמובן לוקח את זה לכיוון קצת קיצוני כי אושו בא ואומר שהוא נגד נישואין בכלל, לא בטוח שהוא נגד זוגיות, הוא נגד הברית הזאת שהיא אשליית הביטחון. בחוויה שלו כוח האבחנה בין בדידות ולבד היא אבחנה קיומית, בדידות זה מצב שהאדם לא נמצא בקשר עם עצמו, שהאדם לא מחובר לתודעה ולמודעות שלו עם עצמו, כשהאדם בלבד הוא כל הזמן וכל רגע עם עצמו ועצם הרעיון יהיה שאף אדם לא יוכל באמת להיות ביחד אלא אם כן הוא קודם כל יודע להיות בלבד שלו. אין אפשרות של ביחד בלי זה, חלק גדול מאוד מהמערכות שאני פוגש זה אנשים שנכנסים לתוך מערכת ונשארים שם משום שהם כל כך פוחדים מהבדידות שלהם, הם מטפסים על קירות כל רגע כי אין להם את עצמם. אני חושב שאחד המשפטים הכי יפים ששמעתי היה ממטופל איש פרוזה ושירה שאמר לי את המשפט הבא: "אני חושב שזה כל כך מיוחד" הוא אומר, "שהתחתנתי עם אשתי, התגרשתי ממני, כשהתגרשתי מאשתי התחתנתי עם עצמי שוב". זו הבנה מאוד חשובה לגבי מה זה תפיסת עולם במפגש אנושי, מכיוון שאם אתה ואני מסתכלים על ההבדל בין תביעות העולם אנחנו מבינים מאיפה בא הרעיון הזה שנקרא אמון, פחד, רכושתנות וקינאה. כאשר מסתכלים על מפגש אנושי שבו יש תלמיד ומורה, כאשר הנחת המוצא אומרת כשאתם ואני נפגשים ברגע מסוים זה ללמוד משהו על עצמנו. ברגע שתהליך הלימוד יסתיים אנחנו פשוט משחררים אחד את השני. כל קינאה, אובססיה ורכושנות מסתירים ריק קיומי בסיסי. כשהאדם נמצא במקום של מלא אין לו בעיה לשחרר וכך אושו מסתכל יחד עם פרויד והם מתחברים ביניהם ואומר לו פרויד ומה אתה אומר על מות? ופרויד אומר: "מות פירושו סיום, מות פירושו פרידה, פרידה ממחזור חיים. ולכן אומר פרויד, הפחד מהמוות הוא פחד בסיסי בקיום האנושי. " אם מסתכלים באמת בתפיסה שרואה מות ממקום קצת שונה" אומר לו אושו "אפשר לראות במוות וחיים מערכת של החלפת אנרגיה". כנראה הדת היהודית הבינה את זה מצוין, היהודי הדתי בכל יום אומר "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי", כלומר, הנשמה מסתלקת וחוזרת כל יום מחדש, יש מות וחיים בכל רגע נתון. במזרח יודעים שלמלה הארה אין כל קשר לנאורות אין כל קשר לאינטלקט, היא קשורה לגילוי ההוויה האמיתית האותנטית שלך וגילוי האלוהים בתוכך, בעצם אומר אושו הוא פונה למזרח ולפה יכולים להצטרף עוד שני אנשים שלא הבאתי אותם לשולחן אבל הם חלק בלתי נפרד "יוג'י קרישנאמורטי" ורמדס, יכולים להצטרף ולבוא ולומר אז מה המקום שבו אנחנו פוגשים את עצמנו, זה לא מרוץ בלתי פוסק בלהשיג דברים, ביכולת להגיע למצב של התבוננות.

במצב של התבוננות פנימית, זה מצב של הסתכלות על עצמך מבלי לשפוט ואז פרויד קופץ כנשוך נחש ואומר אושו לא יכול להיות הרי כל העולם בנוי על פרשנויות, הרי כל העולם בנוי על אינטרפטציות זה מה שאני עושה, לוקח את האנרגיה המודחקת שישנה בתת מודע ומעביר למטופל שלי את ההארה להבין איך ההתנהגות שלו בהווה מושפעת ממה שקרה לו בעבר, עם מה שיש לו עם אמא שלו ואבא שלו כי הוא לא ינק מספיק ומה קרה לו באותו רגע שלא נוצר הקשר הזה שנקרא ATTACHMENT בהתחלה וזה הכל בא מהפרשנויות, מהלא מודע. אושו מסתכל עליו ואומר פרשנות של מי? אתה יכול לפרש אותי מה אני חוויתי, אתה יכול להבין יותר טוב ממני מה קורה? איך אתה שבא מהעולם הפרטי שלך, בתפיסות העולם שלך יכול להסביר לי מה אני לא רואה, או כל מה שאתה אומר אתה מזהה אותי בעולם הפנימי שלך כי זה מה שאתה חווה זה לא נכון לי וכדי שאני אבין אותו אומר אושו לפרויד אני צריך להבין את המושג שנקרא מדיטציה, אני צריך להתחבר למושג שנקרא מדיטציה ליכולת שלי לשבת עם עצמי, להתרכז בתוכי ולתת לכל התובנות הפנימיות שלי שממילא קיימות שם אומר אושו לפרויד אתה מבין העולם הוא הפוך, הבעיה היא בלא בלחפש תשובות לשאלות זה בדיוק הפוך, התשובות כל הזמן נמצאות, כל מה שאתה ואני צריכים זה לאפשר שקט, שלוה ותובנה כדי לאפשר לתשובות האלה במילא להופיע הם כל הזמן שם.

האם אתה זיגמונד וידידי קרל יכולים לאפשר לכם את מידת השלוה והשקט רק כדי להסתכל ולהתבונן מה קורה לכם ולתת להארה הפנימית שלכם להדריך אתכם ולא לחפש תשובות אצל מישהו אחר ולא לחפש פרשנויות אצל מישהו אחר, אומר פרויד לאושו ברגע זה אני הולך לשרות התעסוקה כי אני מובטל וזהו עכשיו אני בבעיה כי כל העולם שלי בנוי על פרשנות, כל העולם שלי בנוי על זה שכך אני מבין ועוזר לך להבין את הלא מודע שלך. בודהא הצעיר שנשען על העץ בן 26 ואומר לו מה שכל כך חשוב זה מה שנקרא מפגש הברדו להגיע לסטסנג וסטסנג זה מפגש של אמת פנימית שיכולה להיות אך ורק בלי לחפש שם, בלי לחפש שאלות ותשובות רק לעצירה, התבוננות אבל התבוננות אמיתית עם היכולת לנטרל את השיפוט כבסדר, לא בסדר, נכון לא נכון, האם אתה זיגמונד יכול פשוט להתבונן בלי לבוא ישר ולהגיד בסדר, לא בסדר, נכון לא נכון, טוב, רע, אלא פשוט לראות את זה כמתבונן, לראות את זה בלי לשפוט את זה? אומר קארל יונג: אצלנו בדת הנוצרית אין דבר כזה רק להסתכל, אצלנו בדת יש מונחים של חטא, יש מונחים של יושר ושקט, יש מונחים של צודק ולא צודק, אם כך אומר אושו כנראה שלא נוכל להיפגש במעלה הנהר בגלל שאנחנו באים ממקומות אחרים. קופץ בובר ואומר דווקא כן כי דווקא המפגש הזה של היכולת לראות תפיסת עולם שמחלקת ומקטלגת ולעומת זאת היכולת להסתכל על ההתבוננות אומר בודהא לאושו האם אתה יכול להכיל ולהתבונן? גם אדם שמתבונן על זה שהוא שופט האם אתה יכול להתבונן ולא לשפוט את זה שהוא שופט? מסתכל אושו על בודהא ואומר זה רעיון מעניין וכך יושבים להם ארבעת האנשים וממשיכים להתלבט ולשאול שאלות לגבי מהי תכלית החיים? מה המשמעות של שינוי ואני יושב מהצד ומסתכל אליהם ושואל את עצמי את השאלות הכל כך מרתקות בדיאלוג וברב שיח המדהים הזה ואומר לעצמי אז מה הסיבה שאני רוצה זוגיות? האם אני רוצה זוגיות כדי לברוח מהבדידות שלי? או אני רוצה זוגיות כי זה הצורך שלי להעצים את עצמי וזה הצורך שלי להשתחרר דרך ואני מהצד שואל את עצמי החיים האלה בנויים ממקום של סבל וניסיון לפתור אותו או החיים זו הזדמנות לריקוד, שמחה וחוויה של תעצומות חיים ואני מהצד שואל את עצמי האם התכלית שלנו פה הוא לשרוד מבחינה פסיכולוגית או לחיות את החיים ואולי מצטרף האדם החמישי הוא לא הוזמן אבל הוא הוזמן בלי שהוא ידע קוראים לו סוקרטס, כאשר אמר: "יש לי לומר משהו לכולכם אמירה אחת קטנה, שבו וחישבו האם ידעתם שהחיים זו ההלוואה הארוכה ביותר שנתן המוות"? ואז פרויד נהנה שדיברו על המות ואושו נהנה מכיוון שאם זו הלוואה צריך לנצל אותה ולחגוג כל רגע, בודהא חגג מפני שהוא הבין את זה כל כך בגיל צעיר וגם יונג הצטרף ואמר רוח האלוהים אולי נמצאת פה בחדר.

קריאה מהנה
ד"ר ירון זיו