בין חרות לחופש 

"חרות על הלוחות"
אחד הפסוקים היותר מפורסמים בפרשה הזאת מופיע בפרק ל"ב, פסוק ט"ז: "והמכתב, מכתב אלוקים הוא - חרות על הלוחות".
משפט משונה אומרים לנו חז"ל על הפסוק הזה: "אל תקרא חרות, אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
וכי מישהו מרגיש שהוא בן חורין וחופשי עם כל ה - (לכאורה) - "מגבלות" של תורתנו הקדושה?!? בשבת, אסור לנסוע, אסור לכתוב, אסור... , בין בנים לבנות וודאי שישנן מגבלות, בפסח "חג החרות" אסור אפילו לאכול פיתות! - אז היכן החרות? היכן החופש של ה"עוסק בתורה"?
התשובה נמצאת בדיוק מילולי של דברי חז"ל: אין לך בן חורין, חג החרות.
לא רשום "חופשי" אלא "בן חורין!
ההבדל בין "חרות" ל"חופש", ניתן לראות במשל הבא: במהלך הפלגה מעבר לאוקיינוס, פרצה סערה איומה בלב ים. מערכת ההיגוי של הספינה התקלקלה והאנייה הייתה נתונה ל"רחמי" הגלים העזים. כל גל שבא העיף את הספינה עם כל נוסעיה אל האוויר ולאחר נפילתה שוב הכו הגלים ללא הרף. כמה קילומטרים משם, נתקלת ספינה נוספת בתוך אותה סערה איומה, אך מערכות ההיגוי שלה נשארו תקינות, ויחד עם הצוות המיומן הצליחו לנווט את האנייה על מסלולה למרות הגלים והרוחות.
אם נשאל אדם, היכן הוא מעדיף לבלות את טיולו - וודאי שיעדיף את הספינה התקינה על כל מערכותיה, ולא על הספינה המקולקלת מבחינת כושר היגוי, ולא משנה כמה הספינה השניה יותר גדולה, מרווחת ויפה מהשניה.
אבל למה? הרי הספינה הראשונה יותר חופשית?! היא הולכת עם כל גל, כל רוח, איננה "אסורה" ומשעממת כמו האנייה שנוסעת רק על הדרך הישרה, עם מערכת היגוי שאיננה מאפשרת שום נטייה ימינה או שמאלה "סתם כי בא לי". אך האמת היא, שהספינה ה"חופשית", משועבדת באמת לכל גל ורוח, היא איננה בת חורין לבצע את התפקיד ואת המשימה שלה, וטעות היא לחשוב כי לשם כך (לעוף עם הגלים) היא נוצרה! דווקא האנייה ה"משעממת", בעלת מערכת היגוי והדרכה תקינה מסוגלת להתגבר על הגלים ולבצע את משימתה ויעודה! רק היא בת חורין באמת - משום שהיא (האנייה) מסוגלת לממש את ה"אני העצמי" שלה - דהיינו: להפליג את הים ולא לטבוע, חס ושלום!
וכאן טמון ההבדל. הראי"ה קוק, זצק"ל, מסביר (עולת ראיה, ב', רמה) כי יתכן עבד אשר נשמתו נשמת בן חורין ויתכן "בן חורין" שנשמתו נשמת עבד. דהיינו יתכן שישב
אדם במאסר, אבל בפנים הוא בן חורין, ולעומת זאת יתכן שאדם "יושב על גג העולם" עם מיליוני דולרים - אך באמת הוא משועבד.
ממשיך הרב קוק ומסביר: "הנאמן לעצמיותו, הריהו בן חורין"! דהיינו מי שנאמן ל"אני האמיתי" שלו - הריהו בן חורין.
ומהו ה"אני העצמי" שלי? בא נראה: אם נאמר שהצד הגשמי שלי הוא העיקר, וזה מסמל את ה"אני העצמי" שלי, הייתכן הדבר? מסופר על שני אנשים שבאו לפני רב עם שאלה בנושא חלקת אדמה. כל אחד טען שהקרקע שייכת לו: "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". אז הרב אומר להם, "בואו אל החלקה ונשאל את האדמה למי היא שייכת". השניים חשבו כי הרב צוחק אתם, אז לא כך היה באמת. הלכו השלשה אל חלקת האדמה הנתונה במחלוקת ושוב שאל הרב את שני האנשים למי שייכת האדמה, ושוב ענו שניהם "כולה שלי". אז אמר להם הרב: "עכשיו נשאל את האדמה" , התכופף הרב והשעין את אוזנו אל הקרקע ואמר: "אדמה יקרה, אמרי נא לי למי את שייכת"? הקשיב הרב, חייך והתרומם. שאלו אותו השניים : "נו, מה היא אמרה"? ענה להם הרב: "היא אמרה כי שניכם שייכים לה"!
עם כל הכבוד לגוף שלנו, אך היא וודאי לא העיקר בנו. אז נשאל שוב: מה זה ה"אני העצמי" שלי? אם לא הצד הגשמי, אזי כנראה שזה הצד הרוחני של האדם. דהיינו הרב קוקו, זצק"ל, כנראה מתכוון שעלינו לדאוג לצד הרוחני שלנו - ואזי נהיה בני חורין באמת.
וכאן נכנסים דברי חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לא "עם חופשי", אלא - "עם בן חורין". בורא העולם נתן לנו "תורת חיים", דהיינו בורא העולם נתן לנו את התורה ואמר לנו :"קחו - ותעשו חיים". אבל - היות ואני יצרתי, בראתי ועשיתי אתכם, אני גם אמליץ לכם איך תוכלו ליהנות באמת בעולם הזה, לא הנאה "סתמית" ורדודה, אלא הנאה אמיתית ו"כייפית" באמת! וכיצד? קודם כל עלינו להבין כי כל מה שהקב"ה אסר במקום או בזמן מסוים, הרי הוא התיר במקום או בזמן אחר, וכל זה לטובתנו! לדוגמא: אדם קונה פרי בשוק, ורואה כי הפרי עדיין איננו בשל כל כך. אפשר לאכול אותו עכשיו, אך אם אותו אדם יחכה יום יומיים, אזי ייהנה הרבה יותר, כי אז הפרי כבר יהיה בשל ומוכן לאכילה בהנאה. אם הוא רוצה הוא יכול לאכול, ואולי הוא גם ייהנה, אך אם יחכה רק עוד קצת, אזי ייהנה הרבה יותר. ולא רק זה, היכולת שלי להמתין, לחכות, לעצור את עצמי - מראה על חרות אמיתית, משום שזה מראה שאני לא משועבד ליצרים ודחפים "עכשוויים". ועוד, החרות האמיתי היא ביכולתו של האדם להגביל את עצמו למען מטרה יותר עליונה.
לדוגמא: לפעמים אנו רואים אנשים חכמים, עשירים, חזקים מאוד, ואנו רוצים להיות כמוהם : רב גדול, רופא מומחה, פרופסור, "ביל גייטס", "מר עולם", וכו'... אך איננו מוכנים להשקיע את מה שצריך להשקיע על מנת להגיע לזה! האנשים האלו הגבילו את עצמם על מנת להגיע למה שהם היום: בקניות, במקומות בילוי, בדיאטה, במנוחה, בכל - והם היו בני חורין באמת - כי הם היו מסוגלים לבחור על ויתורים מסוימים למען מטרה עליונה יותר.
וזאת מלמדת אותנו התורה - היכולת להיות בן חורין אמיתי לא להיות משועבד לאופנה היומית, לסיסמת השבוע או ללחץ חברתי של "כולם עושים את זה" - אלא להיות אמיתי ונאמן לעצמי - לרוחניות שלי, לאמת האמיתית שלי - לחרות אמיתית, שבאה רק על ידי עסק התורה בצורה אמיתית - כי באמת אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה!
אך מה נעשה ולא כולם מרגישים ככה? לשם כך עלינו להתבונן ב"חג החרות". אחד הסימנים העיקרים של פסח, הלא הוא: המצה.
ומה ההבדל בין לחם למצה? (חוץ מהמחיר!) - כמות עצומה של אוויר. אם פרסתם אי פעם לחם או חלה, וודאי ראית חורים בתוך הכיכר, בועות אויר. לעומת זאת, אם נסתכל על מצה - מה שאתה רואה זה מה שיש.
הלחם מסמל גאווה, "ראש מנופח", בעוד המצה מסמלת ענווה - הכרה ביכולות ובמגבלות של האדם. על מנת להכיר את המתיקות, העריבות, החיות והחרות שיש בחיי תורה ומצוות, עליי קודם כל לבטל את הגאווה והישות שלי, לתת מקום לבורא העולם בחיים שלי, ללמוד, להבין שעדיין אין לי את כל התשובות לכל השאלות, ואז, נזכה לחיות "חג החרות" כל השנה, כי נחיה את "תורת החיים" , הדרך שמלמדת אותי איך "לעשות חיים" באמת - בדרך התורה ועבודת השם.
שנזכה לטעום את המתיקות , העריבות, החיות והחרות שיש בעבודת ה' - בכל עת ובכל שעה, אמן.