מתחים ולחצים נורמלים, שנוצרים במשך הזמן בכל זוגיות, מועצמים בקשר שבין דפנה ושי, על רקע האסון הלא מדובר. לאט לאט במהלך ההצגה אנחנו לומדים להכיר אותם ומגיעים, איתם יחד, לתובנה שאי אפשר להמשיך בדרך הזו. הזוגיות שלהם מתפוררת ועומדת למות.
שי הוא מוזיקאי. לפני יותר מעשור הוא כתב שיר, שהפך ללהיט לזמן קצר. מאז הוא לא מפסיק לחלום להיות זמר ומלחין מצליח, אבל נאבק בקשיי היומיום, ומתפרנס כזמר חתונות ובר מצוות. בשיחות בינו לבין דפנה אשתו שי לא מדבר על החלומות שלו, השאיפות והתסכולים. הוא עסוק בלשרוד, לתפקד, להמשיך. שאלת האושר או המימוש העצמי שלו לא עולה על הפרק.
דפנה , מצידה, רדופת שאלות ותחושות אשמה לגבי תפקודה כאם בזמן שבנם עדיין היה בחיים. דפנה לא התאוששה מהלידה, סבלה מדכאון והתקשתה להסתגל לתפקידה החדש כאם. תהליך ההתקשרות שלה לילד היה איטי ומהוסס, ובחודשים הראשונים עיקר הטיפול בו הוטל על כתפיו של שי. במשך הזמן היא התאוששה וחשה שהיא מצליחה להתקרב אליו, אבל התהליך לא הושלם ונקטע באכזריות ביום הטראגי בו הילד נפטר.
השאלה הגדולה שחוזרת ומתגלגלת לכל אורך ההצגה נוגעת לאמת: האם כנות ופתיחות יצילו את הזוגיות של דפנה ושי, או שמא רק יפרו את האיזון, שממילא רעוע כל כך, ויפרקו את הקשר סופית? האם שי מסוגל לשמוע, את מה שדפנה פוחדת לספר לו, על הלילה בו מת ילדם? האם דפנה מסוגלת להקשיב לתחושות הקשות של שי לגבי התקופה שקדמה למות הילד? גורל הזוגיות של דפנה ושי תלוי כעת ביכולת שלהם להפר את השתיקה, לגעת כל אחד בכאב של השני, ולהיות שם זה עבור זו, אחרי שנים של ניתוק וריחוק.
ההצגה נוגעת ברגישות ואומץ בנושא הזוגיות לאחר אבדן ילד. במהלך חיינו אנחנו פוגשים במוות לעיתים קרובות. באורח טבעי, ניפרד במהלך השנים מסבים, סבתות, ובגיל מבוגר יותר אף מהורינו. נשתתף בלוויות וניחום אבלים של קרובי משפחה, מכרים, שכנים וחברים. לכאורה נתרגל עם הזמן, לפרידות ולטקסים שמלווים את האבל והאובדן. אבל לעולם אי אפשר להיות מוכנים, לסיטואציה הבלתי נתפסת, של הורים ששוכלים את ילדם.
מכל האסונות שפוקדים את בני האדם, הטרגדיה של אבדן ילד היא הקשה מכולם, ומשהיא מתרחשת היא טורפת את כל הקלפים ומשאירה את הוריו לתהליך התמודדות מורכב, ברמה האישית ובמישור הזוגי והמשפחתי.
כמעט בכל הדתות והתרבויות מקיימים טקסים ומנהגים, שמכבדים את האבל ומקבלים את השינוי במצב הרוח בעקבותיו. יש חברות בעולם בהן סממני האבל ימשיכו לאורך כל החיים (שם אשה אלמנה תמשיך ללבוש שחור עד סוף חייה). אבל בתום פרק זמן מסוים (ביהדות - שנה) יש ציפיה להסתגלות למצב וחזרה לתפקוד תקין.
במקביל לאבדן הממשי של הילד, האבל הוא תהליך פסיכולוגי. ד"ר אליזבת קובלר רוס, שעבדה שנים רבות עם חולים נוטים למות וחקרה את נושא הפסיכולוגיה של האבל והאובדן אפיינה חמישה שלבים לתהליך האבל: שלב ההלם וההכחשה, כעס, התמקחות, שלב הדיכאון, ובסופו של דבר, השלמה עם השכול והאובדן. בעבר נטו לראות את תהליך האבל בצורה קוית ונוקשה, כאילו כל אחד חייב לעבור את כל השלבים לפי הסדר. היום יודעים שחלק מהאנשים חווים רק חלק מהשלבים, אחרים שבים וחוזרים לשלבים בהם כבר היו בעבר, ולא כולם מגיעים לבסוף לשלב ההשלמה. התהליך הפסיכולוגי של עיבוד האבל יכול להמשך בין ששה חודשים לבין מספר רב של שנים, ולא תמיד מודעים לכך שהוא ממשיך.
כיצד חוזרים לחיות כזוג לאחר ששוכלים ילד? לכאורה, היה אפשר לחשוב שבני הזוג, שחוו ביחד משבר משותף מתחזקים ומתקרבים בעטיו, תוך שהם פונים אחד כלפי השני, בנסיון להתנחם ולהתחזק. בפועל, לא פעם התחושה שונה לגמרי ואפילו הפוכה, כמו אצל שי ודפנה בהצגה. בני הזוג מרגישים שהאסון, לא רק שאינו מקרב ביניהם, אלא אפילו מרחיק. המרחב הזוגי מזכיר יותר מדי את הילד, מסמל את הפרידה והאובדן, ולכן מקשה על בני הזוג להתגבר. כל אחד מבני הזוג מתכנס בצערו, מוצף בתחושות אשמה או האשמה, מתאבל בתוך עצמו, ומנסה לחזור בדרכים כאלה או אחרות לתפקוד חיצוני סביר. הפער והמרחק ביניהם רק הולך וגדל עם הזמן.
בצד תהליך האבל האישי, שכל אחד מההורים חווה עם עצמו, לאחר מות ילדו, מתקיים תהליך נוסף, זוגי. שנה וחצי לאחר שאיבדו את ילדם, הזוגיות של דפנה ושי עדיין תקועה ממש כאילו הזמן עמד מלכת. מאחר שלא שוחחו מעולם אחד עם השני (ואולי עם אף אחד אחר) על מה שהם מרגישים וחושבים בעקבות המשבר - נשאר כל אחד מהם ספון בעצב הפרטי שלו. הם אמנם גרים באותו הבית וחולקים את אותו שם משפחה, אותה מיטה ואותו חשבון בנק, אך מדובר בשני אנשים בודדים ומבודדים. איש איש בכאבו. אם לא יתרחש שינוי במהירה, הזוגיות שלהם עומדת לגווע. האם יצליחו לעשות את הצעד הראשון?
ההצגה החדשה מאת רשף לוי "סרט צרפתי", בבימויו של עודד קוטלר, מועלית בימים אלה בתאטרון בית לסין. ההצגה מביאה את סיפורם של דפנה ושי, וזוג חברים טוב שלהם, יואב ונטע, שאמנם לא איבדו ילד, אך מתמודדים גם הם עם קשיי הנישואים באמצע שנות השלושים. השחקנים המצוינים (דודו בן זאב, מיכה סלקטר, קרן צור ויעל שרוני) מביאים את הסיפור בצורה חיה ומרגשת. צחקנו הרבה, בכינו והתרגשנו עד דמעות.
יעל דורון וגילי בר
פורסם בערוץ יחסים Ynet
מכון זוגות למכון זוגות ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי וזוגי, לצד אימון אישי ממוקד למציאת זוגיות ואימון למציאת קריירה. המכון משלב סינטזה של אימון ופסיכולוגיה בטיפול קבוצתי ממוקד בנושאי זוגיות, יחסים ותקשורת בין אישית. http://www.zoogot.co.il
