בבית המשפט העליון
רע"פ 6924/08 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
רוני שוורץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לעיכוב ביצוע
תאריך הישיבה:
י' באב התשס"ח (11.8.2008)
בשם המבקש:
עו"ד קנת מן, עו"ד קרן נחמן
בשם המשיבה:
וע"ד בת עמי ברוט
החלטה
מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.2008 (ע"פ 71951/07).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 3887/05; פ 3698/06), בגין 138 עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 222 עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; 38 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; 5 עבירות של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין; עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; עבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986; עבירה של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה); שתי עבירות של הכנה או קיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; ושתי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.
לפי הנטען בכתב האישום המתוקן בתיק פלילי 3887/05, מהות העבירות, המשתרעות על גבי שמונה אישומים, היא מכירה שלא כדין, באמצעות מעשי מרמה ומסמכים מזויפים, של קרקעות בישראל בבעלות תושבי חוץ. על פי הנטען המבקש, שהנו עורך דין, איתר באמצעות אחר בעלי קרקעות המתגוררים בחו"ל, זייף בעצמו או באמצעות אחרים מטעמו מסמכים שונים ואו את חתימותיהם של אותם בעלים, מכר את קרקעותיהם לאחרים בלא הסכמתם או ידיעתם ושלשל את התמורה לכיסו. המסמכים המזויפים כללו ביניהם דרכונים, צוואות, ייפויי כוח, אישורים קונסולאריים ועוד.
כתב האישום המתוקן בתיק פלילי 3698/06 תיאר שני אישומים הכוללים עבירות מס שמהותן אי דיווח לפקיד מס שומה על ההכנסות שנבעו ממכירת הקרקעות שלא כדין. יוער כי חלק מהאישומים לא היו בכתב האישום המקורי ומקורם בהודאותיו היזומות של המבקש במשטרה במסגרת הידברות בינו לבין הפרקליטות.
ביום 9.1.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתבי האישום וזאת על בסיס הודאתו.
ביום 5.12.2007 גזר עליו בית המשפט את העונשים הבאים: 60 חודשי מאסר בפועל בנוסף להפעלת עונש מאסר מותנה של 8 חודשים שנגזר עליו בתיק פלילי 11754/00 שירוצו במצטבר ל-60 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור על העבירות בהן הורשע; קנס בסך 30,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו במצטבר לעונש המאסר בפועל; ופיצוי למתלוננים בסך 150,000 ש"ח. בית המשפט היה ער למצבו הבריאותי הקשה ביותר של המבקש, אולם בחר להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לנגר, מומחה לרפואת שיקום מטעם התביעה בעניינו. בית המשפט שקל מחד את מצבו הבריאותי של המבקש ואת העובדה כי הודה אף בעבירות שלא היו ידועות לתביעה, אולם מאידך הדגיש את חומרת מעשיו, במיוחד לאור העובדה כי מדובר באדם בעל השכלה משפטית אשר אמור היה לקבל חינוך שאת החוק יש לכבד והעובדה כי התנהל כפי שהתנהל באופן ממושך ובזירות אירוע שונות.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מנגד הגישה המשיבה שני ערעורים שהופנו כנגד קלות העונש.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים: ד' ברלינר וז' המר והשופט ג'' קרא) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי הנימוק של מחלתו הקשה אינו מקים עילה לאי ריצויו של עונש מאחורי סורג ובריח, זאת לאור העובדה כי שרות בתי הסוהר הצהיר כי הוא יכול לטפל בו ולהעניק לו את הטיפולים להם הוא זקוק. עוד הדגיש בית המשפט את העובדה כי במידה ושרות בתי הסוהר יגיע למסקנה כי אינו יכול לטפל במבקש באופן ראוי יוכל הוא להפעיל את סמכותו לפי הוראות סעיף 16 לפקודת שירות בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), המאפשר את העברת האסיר לבית חולים ממשלתי או לחלופין, לפעול מכוח סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר) שמאפשר לוועדה לשחרר אסיר על תנאי מטעמים רפואיים. באשר לערעורי המשיבה, בית המשפט קיבל חלקית את הערעורים בקובעו כי עונש המאסר המותנה של 8 חודשים שנגזר על המבקש בתיק פלילי 11754/00 ירוצה במצטבר ל-60 חודשי המאסר שנגזרו עליו בתיק זה כך שהוא ירצה 68 חודשי מאסר בפועל במקום 60 חודשים; הקנס שהוטל עליו יעמוד על 150,000 ש"ח או 15 חודשי מאסר תמורתם במקום קנס בסך 30,000 ש"ח וכי סכום הפיצוי הכולל למתלוננים יעמוד על 652,000 ש"ח במקום 150,000 ש"ח.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו לריצוי החל מיום 20.8.2008, היא הבקשה שלפניי. נימוקו העיקרי לבקשה זו הוא מצבו הרפואי הקשה שלדידו מונע ממנו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.
המשיבה מאידך, מבקשת לדחות את הבקשה בסוברה כי עניינו של המבקש אינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.
מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצועו של עונש המאסר. על פי ההלכה הנוהגת, מועד ביצועו של עונש מאסר הוא מייד עם מתן גזר הדין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 241 (להלן: עניין שוורץ); רע"פ 2226/02 מעייני רפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר יסודו בצורך שלא תיפגע אפקטיביות הענישה הפלילית ובצורך בהגברת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עמד על כך בית משפט זה בעניין שוורץ, בציינו:
"עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, "שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו". שם, בעמ' 268).
בהחליטי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין נתתי דעתי לשיקול מדיניות כללי זה ולמספר שיקולים נוספים הנוגעים למקרה שלפניי לרבות חומרת המעשים בהם הורשע המבקש, התמשכותם והעובדה כי הוגש כתב אישום חדש בעניינו אשר בו הוא מואשם בביצוע עבירות דומות לאלו בהן הורשע בתיק זה בתקופה עובר להרשעתו; אורכה של תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו, אשר עומדת על 68 חודשים; ועברו הפלילי. לא נעלם מעיניי מצבו הרפואי הקשה של המבקש, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי הרי ששרות בתי הסוהר ערוך לקליטתו של המבקש ולהענקתו של טיפול רפואי הולם, נוסף לכך שאפיקי סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר וסעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר פתוחים בפניו באם יהיה שינוי לרעה במצבו הרפואי ושרות בתי הסוהר לא יוכל עוד להעניק לו את הטיפול לו הוא זקוק.
לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.
כפי שצויין לעיל, שירות בתי הסוהר מתבקש לעשות את כל הסידורים המתאימים לקליטתו של המבקש בבית הכלא, ולהעניק לו את כל הטיפול הנחוץ לו בהתחשב במצבו הרפואי.
ניתנה היום, י"א באב התשס"ח (12.8.2008).
רע"פ 6924/08 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
רוני שוורץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לעיכוב ביצוע
תאריך הישיבה:
י' באב התשס"ח (11.8.2008)
בשם המבקש:
עו"ד קנת מן, עו"ד קרן נחמן
בשם המשיבה:
וע"ד בת עמי ברוט
החלטה
מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.2008 (ע"פ 71951/07).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 3887/05; פ 3698/06), בגין 138 עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 222 עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; 38 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; 5 עבירות של שבועת שקר, לפי סעיף 239 לחוק העונשין; עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; עבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986; עבירה של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה); שתי עבירות של הכנה או קיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; ושתי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.
לפי הנטען בכתב האישום המתוקן בתיק פלילי 3887/05, מהות העבירות, המשתרעות על גבי שמונה אישומים, היא מכירה שלא כדין, באמצעות מעשי מרמה ומסמכים מזויפים, של קרקעות בישראל בבעלות תושבי חוץ. על פי הנטען המבקש, שהנו עורך דין, איתר באמצעות אחר בעלי קרקעות המתגוררים בחו"ל, זייף בעצמו או באמצעות אחרים מטעמו מסמכים שונים ואו את חתימותיהם של אותם בעלים, מכר את קרקעותיהם לאחרים בלא הסכמתם או ידיעתם ושלשל את התמורה לכיסו. המסמכים המזויפים כללו ביניהם דרכונים, צוואות, ייפויי כוח, אישורים קונסולאריים ועוד.
כתב האישום המתוקן בתיק פלילי 3698/06 תיאר שני אישומים הכוללים עבירות מס שמהותן אי דיווח לפקיד מס שומה על ההכנסות שנבעו ממכירת הקרקעות שלא כדין. יוער כי חלק מהאישומים לא היו בכתב האישום המקורי ומקורם בהודאותיו היזומות של המבקש במשטרה במסגרת הידברות בינו לבין הפרקליטות.
ביום 9.1.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתבי האישום וזאת על בסיס הודאתו.
ביום 5.12.2007 גזר עליו בית המשפט את העונשים הבאים: 60 חודשי מאסר בפועל בנוסף להפעלת עונש מאסר מותנה של 8 חודשים שנגזר עליו בתיק פלילי 11754/00 שירוצו במצטבר ל-60 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור על העבירות בהן הורשע; קנס בסך 30,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו במצטבר לעונש המאסר בפועל; ופיצוי למתלוננים בסך 150,000 ש"ח. בית המשפט היה ער למצבו הבריאותי הקשה ביותר של המבקש, אולם בחר להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לנגר, מומחה לרפואת שיקום מטעם התביעה בעניינו. בית המשפט שקל מחד את מצבו הבריאותי של המבקש ואת העובדה כי הודה אף בעבירות שלא היו ידועות לתביעה, אולם מאידך הדגיש את חומרת מעשיו, במיוחד לאור העובדה כי מדובר באדם בעל השכלה משפטית אשר אמור היה לקבל חינוך שאת החוק יש לכבד והעובדה כי התנהל כפי שהתנהל באופן ממושך ובזירות אירוע שונות.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מנגד הגישה המשיבה שני ערעורים שהופנו כנגד קלות העונש.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים: ד' ברלינר וז' המר והשופט ג'' קרא) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי הנימוק של מחלתו הקשה אינו מקים עילה לאי ריצויו של עונש מאחורי סורג ובריח, זאת לאור העובדה כי שרות בתי הסוהר הצהיר כי הוא יכול לטפל בו ולהעניק לו את הטיפולים להם הוא זקוק. עוד הדגיש בית המשפט את העובדה כי במידה ושרות בתי הסוהר יגיע למסקנה כי אינו יכול לטפל במבקש באופן ראוי יוכל הוא להפעיל את סמכותו לפי הוראות סעיף 16 לפקודת שירות בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), המאפשר את העברת האסיר לבית חולים ממשלתי או לחלופין, לפעול מכוח סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר) שמאפשר לוועדה לשחרר אסיר על תנאי מטעמים רפואיים. באשר לערעורי המשיבה, בית המשפט קיבל חלקית את הערעורים בקובעו כי עונש המאסר המותנה של 8 חודשים שנגזר על המבקש בתיק פלילי 11754/00 ירוצה במצטבר ל-60 חודשי המאסר שנגזרו עליו בתיק זה כך שהוא ירצה 68 חודשי מאסר בפועל במקום 60 חודשים; הקנס שהוטל עליו יעמוד על 150,000 ש"ח או 15 חודשי מאסר תמורתם במקום קנס בסך 30,000 ש"ח וכי סכום הפיצוי הכולל למתלוננים יעמוד על 652,000 ש"ח במקום 150,000 ש"ח.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו לריצוי החל מיום 20.8.2008, היא הבקשה שלפניי. נימוקו העיקרי לבקשה זו הוא מצבו הרפואי הקשה שלדידו מונע ממנו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.
המשיבה מאידך, מבקשת לדחות את הבקשה בסוברה כי עניינו של המבקש אינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.
מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצועו של עונש המאסר. על פי ההלכה הנוהגת, מועד ביצועו של עונש מאסר הוא מייד עם מתן גזר הדין (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 241 (להלן: עניין שוורץ); רע"פ 2226/02 מעייני רפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר יסודו בצורך שלא תיפגע אפקטיביות הענישה הפלילית ובצורך בהגברת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עמד על כך בית משפט זה בעניין שוורץ, בציינו:
"עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, "שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו". שם, בעמ' 268).
בהחליטי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין נתתי דעתי לשיקול מדיניות כללי זה ולמספר שיקולים נוספים הנוגעים למקרה שלפניי לרבות חומרת המעשים בהם הורשע המבקש, התמשכותם והעובדה כי הוגש כתב אישום חדש בעניינו אשר בו הוא מואשם בביצוע עבירות דומות לאלו בהן הורשע בתיק זה בתקופה עובר להרשעתו; אורכה של תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו, אשר עומדת על 68 חודשים; ועברו הפלילי. לא נעלם מעיניי מצבו הרפואי הקשה של המבקש, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי הרי ששרות בתי הסוהר ערוך לקליטתו של המבקש ולהענקתו של טיפול רפואי הולם, נוסף לכך שאפיקי סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר וסעיף 7(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר פתוחים בפניו באם יהיה שינוי לרעה במצבו הרפואי ושרות בתי הסוהר לא יוכל עוד להעניק לו את הטיפול לו הוא זקוק.
לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.
כפי שצויין לעיל, שירות בתי הסוהר מתבקש לעשות את כל הסידורים המתאימים לקליטתו של המבקש בבית הכלא, ולהעניק לו את כל הטיפול הנחוץ לו בהתחשב במצבו הרפואי.
ניתנה היום, י"א באב התשס"ח (12.8.2008).
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
