בבית המשפט העליון
דנ"פ 2033/08
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
העותרת:
נסרין מסראווה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.2.2008 בע"פ 5067/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' גרוניס, ס' ג'ובראן, ד' חשין
בשם העותרת: עו"ד ד"ר חגית לרנאו; עו"ד איילת עוז
בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין (ברלינר)
החלטה
בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.2.08 בע"פ 5067/04, שניתן מפי השופט ד' חשין ובהסכמת השופטים א' גרוניס וס' ג'ובראן. בפסק הדין האמור נדחה ערעורה של העותרת על הרשעתה בעבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושידול לרצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין. כן התקבל בפסק הדין האמור ערעורה של המדינה על גזר הדין של שש-עשרה שנות מאסר שהוטל על העותרת בבית המשפט המחוזי ונקבע העונש שיש להשית עליה בעקבות הרשעתה בשידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה. קורבן העבירות בהן הורשעה העותרת הוא בעלה, שנרצח על ידי אחיו בעקבות שידולה של העותרת. בעתירה לדיון נוסף שפניי העותרת אינה משיגה עוד על עצם הרשעתה; אלא על ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה העונש שיש להטיל על עבירה של שידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה.
1. פסק דינו של השופט חשין שקבע כי העונש בגין ביצוע העבירה של שידול רצח הוא מאסר עולם חובה התבסס על הוראת סעיף 34ד לחוק העונשין שקובע כדלקמן:
"תחולת דין העבירה
34ד. מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון, שידול, נסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה".
מהוראה זו גזר השופט חשין את המסקנה כי "בהעדרה של הוראת חוק המסייגת, במפורש או במשתמש, את דינו של המשדל לביצוע עבירת הרצח – יהא דינו כדין המבצע העיקרי של עבירה זו, דהיינו מאסר עולם חובה". בהקשר זה הוסיף השופט חשין כי לגבי יתר העבירות הנגזרות מעבירת הרצח – הניסיון, הניסיון לשידול והסיוע – אמנם נקבעו הוראות מפורשות בחקיקה ראשית המסייגות את תחולתו של העונש של מאסר עולם חובה על עבירות אלה. משלא נקבעו הוראה מסייגת דומה ביחס לעבירת השידול לרצח, קבע השופט חשין כי חלה על עבירה זו הוראת ההשוויה הכללית שנקבעה בסעיף 34ד לחוק העונשין. עוד הוסיף השופט חשין כי השוואת עונשו של המשדל לרצח לעונשו של המבצע העיקרי של עבירת הרצח עולה בקנה אחד לא רק עם לשון החוק אלא אף עם תכליתו, שכן בכך ניתן ביטוי להשקפה המקובלת לפיה המשדל הוא שותף ראשי לאירוע העברייני וכי מעשה השידול אינו חמור פחות מהביצוע העיקרי (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב', 1987), 277-276). בנוסף קבע השופט חשין כי בנסיבות בהן המשודל ניגש לביצוע עבירת רצח אך לא הצליח להשלימה (היינו מעשיו של המשודל הגיעו אך כדי ניסיון לרצח) לא יעלה עונשו המירבי של המשדל לרצח על העונש המירבי המוטל על העבירה של ניסיון לרצח – עשרים שנות מאסר. כן קבע השופט חשין כי נוכח הוראת סעיף 35ד, שאוזכר לעיל, חל על עבירת השידול לרצח הסייג שמוציא את עבירת הרצח מגדר העבירות, שלפי סעיף 35א לחוק העונשין על אף שקבוע להן עונש חובה ניתן להטיל בגינן עונש קל יותר בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. לפיכך, קבע השופט חשין כי יש לקבל את ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהטיל על העותרת עונש של מאסר עולם שהוא לפי השופט חשין עונש חובה על העבירה של שידול לרצח (בנסיבות בהן עבירת הרצח הושלמה).
עם זאת, הביע השופט חשין את העמדה כי התוצאה אליה הוא הגיע היא מטרידה נוכח ההבדלים החריפים הקיימים בסביבה הנורמטיבית של עבירת הרצח לעומת זו של עבירת השידול. בהקשר זה הוסיף השופט חשין כי בעוד שבסביבתה הנורמטיבית של עבירת הרצח מצויה עבירת ההריגה, שהעונש המירבי בגינה הוא עשרים שנות מאסר והיא מאפשרת הפעלת שיקול דעת בענישה, הרי העונש המירבי שניתן להטיל על עבירת הקשר שהיא עבירה "קרובה" לעבירת השידול הוא שבע שנות מאסר, ועל כן עבירה זו אינה יוצרת את המדרג הנורמטיבי הרצוי ביחס לעבירות חמורות כגון רצח ושידול לרצח. השופטים ג'ובראן וגרוניס הצטרפו, כאמור, בהסכמה לפסק דינו של השופט חשין וציינו כי אף על אף שמדובר בתוצאה בעייתית אין מנוס מהמסקנה כי העונש על העבירה של שידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה. עוד הוסיפו השופטים ג'ובראן וגרוניס כי הכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין בדבר אימוץ הפרשנות המקלה עם הנאשם אינו ישים במקרה דנן.
2. לטענת העותרת ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה חדשה וקשה והיא אינה מתחייבת מלשון החוק או מתכליתו. כן טוענת העותרת כי הפרשנות שאומצה על ידי בית המשפט אינה עומדת במבחנים חוקתיים והיא מביאה לתוצאה שאינה מידתית ואינה צודקת. בהקשר זה טוענת העותרת כי ישנן שתי אפשרויות פרשניות המקיימות לשיטתה את הדרישות החוקתיות המתחייבות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האפשרות האחת אליה מפנה העותרת היא קביעה כי העונש שניתן להטיל בגין עבירת השידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם, אך זאת כעונש מקסימום ולא כעונש חובה. האפשרות האחרת אליה מפנה העותרת היא קביעה כי העונש בגין עבירת השידול לרצח הוא אמנם עונש מאסר עולם חובה, אך ניתן לחרוג ממנו בהתאם לתנאיו של סעיף 35א(1) לחוק העונשין. בהקשר זה מוסיפה העותרת וטוענת כי כל אחת משתי הפרשנויות המוצעות על ידה מתיישבת עם לשון סעיף 34ד לחוק העונשין, המסייגת את כלל השוואת הדינים הקבוע בסעיף במילים "מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת". ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה הקובעת בדרך פרשנית עונש של מאסר עולם חובה על עבירת השידול לרצח מביאה, לטענת העותרת, לפגיעה החמורה ביותר האפשרית בישראל בשורה של זכויות יסוד ושוללת מבית המשפט כל שיקול דעת באשר לעונש. תוצאה זו, כך ממשיכה העותרת וטוענת, מנוגדת לכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין בדבר אימוץ הפרשנות המקלה עם הנאשם ואף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. זאת במיוחד נוכח מתחם הסיטואציות הנופלות בגדר עבירת השידול. עוד טוענת העותרת כי מסקנת בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה ניתן ללמוד על כוונת המחוקק בנוגע לעבירת השידול לרצח מכך שלא נקבעה הוראה מפורשת המסייגת את האחריות בגין עבירה זו (כפי שנקבע ביחס לעבירות האחרות שנגזרות מעבירת הרצח), אינה עולה מההיסטוריה החקיקתית של תיקון 39 לחוק העונשין ולמעשה קיימת בעניין זה לקונה. בנסיבות אלה טוענת העותרת כי אין לקבוע את עונשו של נאשם בדרכים של היסק ואנאלוגיה.
3. המדינה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתה, אין בחוק העונשין כל לקונה בשאלת עונשו של המשדל לרצח וסעיף 34ד לחוק מהווה מקור סמכות חוקי מפורש המשווה את דינו של המשדל לדינו של המבצע העיקרי גם לעניין העונש. עוד מציינת המדינה כי ביחס לכל שאר העבירות הנגזרות המפורטות בסעיף 34ד לחוק העונשין – הסיוע, הניסיון והניסיון לשידול – נקבעו בהקשר של עבירת הרצח הוראות חוק ספציפיות המחריגות אותן מהוראת סעיף 34ד; ואילו ביחס לעבירת השידול לרצח המחוקק בחר שלא לעשות כן. הכלל הקבוע בסעיף 34ד, כך ממשיכה המדינה וטוענת, הוא כלל מפורש, שאין כל צורך לפרט את תחולתו ביחס לכל עבירה ועבירה. בנסיבות אלה טוענת המדינה כי אין טעם בקיום דיון נוסף בפסק הדין, שכן התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא לטענתה התוצאה הפרשנית האפשרית היחידה, וככל שיש ממש בטיעוני העותרת המענה לאותם טיעונים הוא בידי המחוקק ולא בידי בית המשפט. תוצאת פסק הדין נשוא העתירה, כך ממשיכה המדינה וטוענת, עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה נוכח תפיסתו הנורמטיבית של המשדל כעבריין ראשי ובעל תרומה מכרעת לביצוע העבירה.
4. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה ההלכה לפיה העונש שיש להטיל על העבירה של שידול לרצח (כאשר עבירת הרצח הושלמה) הינו מאסר עולם חובה. עם זאת, אין די בעצם קביעתה של הלכה, אפילו אם היא חדשה, כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין בו נקבעה ההלכה (ראו דנ"פ 5189/05 איילון – חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.06)). ההליך של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון יתקיים רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, שבהם החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 461/06 קופת חולים כללית נ' סידי (לא פורסם, 17.7.06); דנ"פ 3518/07 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.07)). תנאי זה איננו מתקיים במקרה שלפנינו. ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה מבוססת הן על לשונו של סעיף 34ד לחוק העונשין והן על תכליתו, המבטאת את התפיסה כי מבחינה מוסרית אחריותו של המשדל לביצוע עבירה אינה נופלת מזו של המבצע העיקרי ועל כן העונש הצפוי לו הוא כעונשו של המבצע העיקרי. תפיסה זו באה כבר לידי ביטוי בעבר בפסיקתו של בית משפט זה. כך למשל, ציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין כי:
"חבותו של משדל בפלילים היא כחבותו של מבצע עיקרי, והעונש הוא צפוי לו הוא כעונשו של מבצע עיקרי. ובצדק כך." (ראו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 415 (1997)).
בנסיבות אלה איני סבורה כי עצם יישומה של התפיסה המתוארת ביחס לעבירת השידול לרצח מצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, אף אם תוצאת פסק הדין נשוא העתירה מעוררת קושי במובן זה שהיא שוללת מבית המשפט כל שיקול דעת בנוגע לענישתו של המשדל לרצח, כפי שטוענת העותרת, הרי נוכח ההוראות הרלוונטיות בחוק העונשין כנוסחן כיום לא עלה בידי העותרת להצביע על סיכוי של ממש להפיכת ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. אף בכך יש כדי להצדיק את דחיית העתירה לדיון נוסף (ראו: דנ"פ 4410/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.03); דנ"פ 2245/05 בורשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.05)).
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום, י"א באב התשס"ח (12.8.2008).
דנ"פ 2033/08
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
העותרת:
נסרין מסראווה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.2.2008 בע"פ 5067/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' גרוניס, ס' ג'ובראן, ד' חשין
בשם העותרת: עו"ד ד"ר חגית לרנאו; עו"ד איילת עוז
בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין (ברלינר)
החלטה
בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.2.08 בע"פ 5067/04, שניתן מפי השופט ד' חשין ובהסכמת השופטים א' גרוניס וס' ג'ובראן. בפסק הדין האמור נדחה ערעורה של העותרת על הרשעתה בעבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושידול לרצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין. כן התקבל בפסק הדין האמור ערעורה של המדינה על גזר הדין של שש-עשרה שנות מאסר שהוטל על העותרת בבית המשפט המחוזי ונקבע העונש שיש להשית עליה בעקבות הרשעתה בשידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה. קורבן העבירות בהן הורשעה העותרת הוא בעלה, שנרצח על ידי אחיו בעקבות שידולה של העותרת. בעתירה לדיון נוסף שפניי העותרת אינה משיגה עוד על עצם הרשעתה; אלא על ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה העונש שיש להטיל על עבירה של שידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה.
1. פסק דינו של השופט חשין שקבע כי העונש בגין ביצוע העבירה של שידול רצח הוא מאסר עולם חובה התבסס על הוראת סעיף 34ד לחוק העונשין שקובע כדלקמן:
"תחולת דין העבירה
34ד. מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון, שידול, נסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה".
מהוראה זו גזר השופט חשין את המסקנה כי "בהעדרה של הוראת חוק המסייגת, במפורש או במשתמש, את דינו של המשדל לביצוע עבירת הרצח – יהא דינו כדין המבצע העיקרי של עבירה זו, דהיינו מאסר עולם חובה". בהקשר זה הוסיף השופט חשין כי לגבי יתר העבירות הנגזרות מעבירת הרצח – הניסיון, הניסיון לשידול והסיוע – אמנם נקבעו הוראות מפורשות בחקיקה ראשית המסייגות את תחולתו של העונש של מאסר עולם חובה על עבירות אלה. משלא נקבעו הוראה מסייגת דומה ביחס לעבירת השידול לרצח, קבע השופט חשין כי חלה על עבירה זו הוראת ההשוויה הכללית שנקבעה בסעיף 34ד לחוק העונשין. עוד הוסיף השופט חשין כי השוואת עונשו של המשדל לרצח לעונשו של המבצע העיקרי של עבירת הרצח עולה בקנה אחד לא רק עם לשון החוק אלא אף עם תכליתו, שכן בכך ניתן ביטוי להשקפה המקובלת לפיה המשדל הוא שותף ראשי לאירוע העברייני וכי מעשה השידול אינו חמור פחות מהביצוע העיקרי (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב', 1987), 277-276). בנוסף קבע השופט חשין כי בנסיבות בהן המשודל ניגש לביצוע עבירת רצח אך לא הצליח להשלימה (היינו מעשיו של המשודל הגיעו אך כדי ניסיון לרצח) לא יעלה עונשו המירבי של המשדל לרצח על העונש המירבי המוטל על העבירה של ניסיון לרצח – עשרים שנות מאסר. כן קבע השופט חשין כי נוכח הוראת סעיף 35ד, שאוזכר לעיל, חל על עבירת השידול לרצח הסייג שמוציא את עבירת הרצח מגדר העבירות, שלפי סעיף 35א לחוק העונשין על אף שקבוע להן עונש חובה ניתן להטיל בגינן עונש קל יותר בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. לפיכך, קבע השופט חשין כי יש לקבל את ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהטיל על העותרת עונש של מאסר עולם שהוא לפי השופט חשין עונש חובה על העבירה של שידול לרצח (בנסיבות בהן עבירת הרצח הושלמה).
עם זאת, הביע השופט חשין את העמדה כי התוצאה אליה הוא הגיע היא מטרידה נוכח ההבדלים החריפים הקיימים בסביבה הנורמטיבית של עבירת הרצח לעומת זו של עבירת השידול. בהקשר זה הוסיף השופט חשין כי בעוד שבסביבתה הנורמטיבית של עבירת הרצח מצויה עבירת ההריגה, שהעונש המירבי בגינה הוא עשרים שנות מאסר והיא מאפשרת הפעלת שיקול דעת בענישה, הרי העונש המירבי שניתן להטיל על עבירת הקשר שהיא עבירה "קרובה" לעבירת השידול הוא שבע שנות מאסר, ועל כן עבירה זו אינה יוצרת את המדרג הנורמטיבי הרצוי ביחס לעבירות חמורות כגון רצח ושידול לרצח. השופטים ג'ובראן וגרוניס הצטרפו, כאמור, בהסכמה לפסק דינו של השופט חשין וציינו כי אף על אף שמדובר בתוצאה בעייתית אין מנוס מהמסקנה כי העונש על העבירה של שידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם חובה. עוד הוסיפו השופטים ג'ובראן וגרוניס כי הכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין בדבר אימוץ הפרשנות המקלה עם הנאשם אינו ישים במקרה דנן.
2. לטענת העותרת ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה חדשה וקשה והיא אינה מתחייבת מלשון החוק או מתכליתו. כן טוענת העותרת כי הפרשנות שאומצה על ידי בית המשפט אינה עומדת במבחנים חוקתיים והיא מביאה לתוצאה שאינה מידתית ואינה צודקת. בהקשר זה טוענת העותרת כי ישנן שתי אפשרויות פרשניות המקיימות לשיטתה את הדרישות החוקתיות המתחייבות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האפשרות האחת אליה מפנה העותרת היא קביעה כי העונש שניתן להטיל בגין עבירת השידול לרצח הוא עונש של מאסר עולם, אך זאת כעונש מקסימום ולא כעונש חובה. האפשרות האחרת אליה מפנה העותרת היא קביעה כי העונש בגין עבירת השידול לרצח הוא אמנם עונש מאסר עולם חובה, אך ניתן לחרוג ממנו בהתאם לתנאיו של סעיף 35א(1) לחוק העונשין. בהקשר זה מוסיפה העותרת וטוענת כי כל אחת משתי הפרשנויות המוצעות על ידה מתיישבת עם לשון סעיף 34ד לחוק העונשין, המסייגת את כלל השוואת הדינים הקבוע בסעיף במילים "מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת". ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה הקובעת בדרך פרשנית עונש של מאסר עולם חובה על עבירת השידול לרצח מביאה, לטענת העותרת, לפגיעה החמורה ביותר האפשרית בישראל בשורה של זכויות יסוד ושוללת מבית המשפט כל שיקול דעת באשר לעונש. תוצאה זו, כך ממשיכה העותרת וטוענת, מנוגדת לכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין בדבר אימוץ הפרשנות המקלה עם הנאשם ואף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. זאת במיוחד נוכח מתחם הסיטואציות הנופלות בגדר עבירת השידול. עוד טוענת העותרת כי מסקנת בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה ניתן ללמוד על כוונת המחוקק בנוגע לעבירת השידול לרצח מכך שלא נקבעה הוראה מפורשת המסייגת את האחריות בגין עבירה זו (כפי שנקבע ביחס לעבירות האחרות שנגזרות מעבירת הרצח), אינה עולה מההיסטוריה החקיקתית של תיקון 39 לחוק העונשין ולמעשה קיימת בעניין זה לקונה. בנסיבות אלה טוענת העותרת כי אין לקבוע את עונשו של נאשם בדרכים של היסק ואנאלוגיה.
3. המדינה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתה, אין בחוק העונשין כל לקונה בשאלת עונשו של המשדל לרצח וסעיף 34ד לחוק מהווה מקור סמכות חוקי מפורש המשווה את דינו של המשדל לדינו של המבצע העיקרי גם לעניין העונש. עוד מציינת המדינה כי ביחס לכל שאר העבירות הנגזרות המפורטות בסעיף 34ד לחוק העונשין – הסיוע, הניסיון והניסיון לשידול – נקבעו בהקשר של עבירת הרצח הוראות חוק ספציפיות המחריגות אותן מהוראת סעיף 34ד; ואילו ביחס לעבירת השידול לרצח המחוקק בחר שלא לעשות כן. הכלל הקבוע בסעיף 34ד, כך ממשיכה המדינה וטוענת, הוא כלל מפורש, שאין כל צורך לפרט את תחולתו ביחס לכל עבירה ועבירה. בנסיבות אלה טוענת המדינה כי אין טעם בקיום דיון נוסף בפסק הדין, שכן התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא לטענתה התוצאה הפרשנית האפשרית היחידה, וככל שיש ממש בטיעוני העותרת המענה לאותם טיעונים הוא בידי המחוקק ולא בידי בית המשפט. תוצאת פסק הדין נשוא העתירה, כך ממשיכה המדינה וטוענת, עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה נוכח תפיסתו הנורמטיבית של המשדל כעבריין ראשי ובעל תרומה מכרעת לביצוע העבירה.
4. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה ההלכה לפיה העונש שיש להטיל על העבירה של שידול לרצח (כאשר עבירת הרצח הושלמה) הינו מאסר עולם חובה. עם זאת, אין די בעצם קביעתה של הלכה, אפילו אם היא חדשה, כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין בו נקבעה ההלכה (ראו דנ"פ 5189/05 איילון – חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.4.06)). ההליך של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון יתקיים רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, שבהם החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 461/06 קופת חולים כללית נ' סידי (לא פורסם, 17.7.06); דנ"פ 3518/07 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.07)). תנאי זה איננו מתקיים במקרה שלפנינו. ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה מבוססת הן על לשונו של סעיף 34ד לחוק העונשין והן על תכליתו, המבטאת את התפיסה כי מבחינה מוסרית אחריותו של המשדל לביצוע עבירה אינה נופלת מזו של המבצע העיקרי ועל כן העונש הצפוי לו הוא כעונשו של המבצע העיקרי. תפיסה זו באה כבר לידי ביטוי בעבר בפסיקתו של בית משפט זה. כך למשל, ציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין כי:
"חבותו של משדל בפלילים היא כחבותו של מבצע עיקרי, והעונש הוא צפוי לו הוא כעונשו של מבצע עיקרי. ובצדק כך." (ראו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 415 (1997)).
בנסיבות אלה איני סבורה כי עצם יישומה של התפיסה המתוארת ביחס לעבירת השידול לרצח מצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, אף אם תוצאת פסק הדין נשוא העתירה מעוררת קושי במובן זה שהיא שוללת מבית המשפט כל שיקול דעת בנוגע לענישתו של המשדל לרצח, כפי שטוענת העותרת, הרי נוכח ההוראות הרלוונטיות בחוק העונשין כנוסחן כיום לא עלה בידי העותרת להצביע על סיכוי של ממש להפיכת ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. אף בכך יש כדי להצדיק את דחיית העתירה לדיון נוסף (ראו: דנ"פ 4410/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.03); דנ"פ 2245/05 בורשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.05)).
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום, י"א באב התשס"ח (12.8.2008).
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
