תנו אמון באימון אישי 

אימון אישי- כל מה שרציתן לדעת וטרם נכתב ©
שירית בן- ישראל ואידית וידמן

מה אומר גוגול על אימון
כשתחפשו בגוגל את המילה "אימון" תגלו 3,330,000 איזכורים. כשתתמקדו ב"אימון אישי" תגלו "רק" 1,220,000 איזכורים. אימון. אימון אישי, אימון עסקי, אימון לשינוי קריירה, אימון להרזייה, אימון לניהול תקציב ביתי, אימון לזוגיות, אימון להורות, אימון לשיקום כלכלי, אימון ללמידה, אימון ניהול, אימון לפרישה, אימון לחזרה לעבודה, אימון לרוגע, אימון לתזונה בריאה. אימון.

כל רגע נולד מאמן חדש
תחת כל לבנה פנויה ברחבי הפלנטה נולדים, כמעט בכל רגע מאמן חדש ושיטת אימון חדשה. הסיבה למסיבה היא ההבטחה חסרת התחרות של האימון, לספק למתאמנים פתרונות מהירים, ללא צורך בביצוע חפירות ארכיאולוגיות בנבכי הנשמה, מהסוג הנדרש בטיפול פסיכולוגי. ואנחנו היום, רוצים יותר מכל, יותר מתמיד, יותר מאי- פעם, את הכל, כאן, עכשיו ובמאמץ מזערי.

מה באמת קורה באימון?
מה קורה באימון? מה מרגישים המתאמנים? איזו דרך הם עוברים?.
לפני שבוע קיבלתי טקסט מרגש מאידית וידמן, והחלטתי לחבר בינו לבין תפישתי את האימון. התוצאה, חיבור בין דיבור על האימון לנגיעה בתחושות העולות בתהליך האימון.


גלה לי איש גלה לי בבקשה
למה דרכי בחיים כה קשה
אמור לי בקול רם וברור
למה איני רואה אף פעם את התמרור,
התמרור שמזהיר אותי מצרה,
ואני את פיו שוב ושוב מורה.
אמור לי איש ולא בלחישה,
למה איני יכולה להיות גמישה,
ללכת ואולי אפילו להתכופף,
ולדעת מתי לבלום עצמי רגע לפני ה"בטרם"
רגע אחד, אחד ולא יותר
כדי שלבדי בצרתי לא אשאר.
אמור לי איש ואמור לי שוב ושוב,
היכן אוכל למצוא את הטוב,
מתי ינחני לבבי בכיוון הנכון,
ואמצא שמחה ולא צער ויגון.
אנא איש גלה לי בבקשה,
למה דרכי בחיים כה קשה?



גלה לי איש גלה לי בבקשה
מי מכיר אותך יותר טוב יותר ממני? תשובה" המאמן/ת שלי. וכן, גם אמא שלי.
אנחנו אמורים להכיר את עצמנו טוב יותר מכל אדם ביקום, ולמרות זאת, החלק העלום והנעלם בתוכנו גדול מאד, לעיתים גדול יותר לנו מאשר לסביבה. ביקורת, אחד הדברים היותר שנואים עלינו היא גם אחד הדברים היותר מצמיחים אותנו. בתנאי שנדע להקשיב לה, שנהיה מוכנים להשתמש בה ושנוכל מבחינה רגשית וטכנית לעשות זאת.

מי האיש בסיפור?, או האישה?, המאמן או המאמנת שבהם בחרנו כמגדלור שיראה לנו את האור, האור שבתוכנו. האור שאנחנו, כדברי נלסון מנדלה, בנאום ההכתרה בשנת 1994, מפחדים לגלותו; "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.האור, ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. גילוי המהות שלנו באמצעות תהליך האימון מאפשר גדילה שמביאה לגדולה, לנו ולעולם.


למה דרכי בחיים כה קשה
כאשר גדלים על ברכי אמונות מגבילות כמו "מצליח מי שעובד קשה" או "בזיעת אפך תאכל לחם" מאמינים שדברים טובים ואמיתיים מגיעים בלוויית קשיים. מה שבא בקלות לא נחשב. ועם אמונות מסוג זה, גם אם משהו בא בקלות, הוא את דרכו אלינו לא יצליח לסלול. למה?, פעם אחר פעם אנחנו נשאבים לאותם מקומות, אל אותם אנשים, לאותן התנהגויות, לאותן טעויות,מתוך ההנעה רבת העוצמה של האמונות המגבילות. וכך, החיים נהפכים נהפכים לקשים.

אמור לי בקול רם וברור
האמת, העובדות היבשות בדרך כלל עומדות מול עיננו, נאמרות מול אוזנינו. אבל אנחנו, מסיבותינו לעיתים קרובות לא רואים אותן. אלא רק עד הרגע בו נהיה מאוחר מידי. כל אחד בכל רגע נתון זקוק לקול בוטח, קול שאינו חושש, קול שמסוגל לשקף את האמת, שמציג את העובדות בקול רם וברור. רם מספיק, ברור מספיק, בלתי מתייפייף ולא מפוחד, שמצליח גם בתוכן וגם בצורה לגרום לנו להקשיב לו. ואחר כך להקשיב לעצמנו.

למה איני רואה אף פעם את התמרור,
כמה פעמים חצית את הכביש בתמרור אדום? צהוב מהבהב? ברגל או ברכב?. כמו בתמרורים כך בחיים. בכל צומת, בכל פינה, בכל פניה יש תמרור. עיננו רואות את התמרור, אך מוחנו משגר פקודה אחרת. הוא מורה להתעלם. לא יתפסו אותי, זה לא נורא, אין לי זמן לעצור, לשנות, לבדוק, להצליב מידע... הרים של תירוצים. תירוצים שמונעים מאיתנו לראות את התמרורים, למרות, שהם עומדים בגאווה בכל פינה ומוסרים לכל חפץ את המידע.

התמרור שמזהיר אותי מצרה
זו יכולה להיות אימא, חברה או מורה, דודה, סבתא או אישה זרה. אנשים רבים רואים לפנינו תמרורים ומכל מיני סיבות מנסים להזהיר אותנו מצרות. אך אנחנו אוהבים לנסות ולהתנסות, לגלות את הטעויות ולא לשעות לאזהרות. נוח לנו באיזור הנוחות של עצמנו, גם אם אינו משפר את מעמדנו. הוא לפחות מוכר, ידוע ובטוח.
כמה פעמים מצאתן עצמכן אומרות "למה לא ראיתי את זה... או איך שמעתי על זה קודם"...התמרור היה שם כל הזמן, אך על עיננו ומחשבותינו היה מסך קטרקט רגשי שמעכיר את התמונה.

ואני את פיו שוב ושוב מורה
מה שרואים מפה לא רואים משם. וגם, לכל אחד מנת ההתנסויות והתעיות והטעויות, שהוא זקוק לבצע עד שההכרה מתגברת על הרגש והאסימון נופל. אנחנו לא רוצות ללמוד מטעויות של אחרים, רוצות לטעות ושוב לטעות ורק אחרי כמות הגונה של טעויות, אנחנו מוכנות לשנות ולהשתנות, מתחילות להקשיב לקול הפנימי האותנטי שלנו ולפעול ממקומות של הבנה, חשיבה הגיונית, ניתוח ולא משחקים.

אמור לי איש ולא בלחישה
קשה לנו להעביר ביקורת, לא נעים לנו לומר את האמת שלנו בפנים לאחר, מניפולציות, לחשושים מאחורי הגב ואמירות מתפתלות לא מצליחים להעביר לנו את המסר. המסר חייב להיאמר בקול רם, ממקום של עוצמה ולא ממקום של פחד, ממקום של רצון לשנות ואמונה ביכולת לעשות זאת. המאמנת שאיננה חברה שלך, ואינה חוששת ממך, מידידותכן היא זו שיכולה לומר לך את הביקורת המצמיחה ולא בלחישה.

למה איני יכולה להיות גמישה
המסר שהחיים הם או- או, או שחור או לבן, חלחל עמוק למחשבותינו והתנהגותנו. משפטים כמו "או שאת אמא או שאת אשת קריירה", "אם את אסרטיבית את מפחידה גברים", וגם "אם את משכילה מידי אנשים יחששו ממך", הם דןגמאות נהדרות לחשיבת שחור- לבן, שמייצרת את תפישת האו-או. קבעונות, מחסומים, פרדיגמות מכשילות הופכים אותנו לנוקשות וחסרות גמישות מחשבתית והתנהגותית. במנטאליות הישראלית, ויתור נחשב חולשה, שינוי עמדות נחשב זיגזוג וגמישות משוייכת למתעמלות ולספורטאיות בלבד. גמשיות היא היכולת שלך לשנות, להשתנות, לעגל פינות ולרכך קצוות חדים ומשוננים, מבלי לוותר על המהות הפנימית והאותנטיות שלך. בתהליך האימון, כאשר את ישובת מול מאמנת טובה, טובה מאד, ואת מרגישה טוב, טוב מאד, טוב מספיק בכדי לעגל פינות מבלי לאבד את עצמך, את לומדת שהגמישות נמצאת בתוכך וברגע שתחברי אותה למקורות העוצמה והסמכות בתוכך, היא תשרתך בגאווה.

ללכת ואולי אפילו להתכופף
בפוטנציאל יכולה כל אישה ללכת בכוחות עצמה. אבל החברה שלנו חושבת שהמצב צריך להיות שונה. החברה שלנו אוהבת את הנשים יותר בבתים, פחות בעסקים, יותר באימהות פחות בעמדות ניהוליות. ואנחנו קשובות ומקשיבות, והמסרים נקלטים. כך אנחנו הולכות אחרי. אחרי הורינו, אחרי חברינו, אחרי... תסלחנה לי, בעלינו.
ולא בגלל שאיננו יכולות ללכת אחרי עצמנו, אלא מפני שכך חונכנו. אימון טוב מלמד אותך דבר ראשון, ללכת עם, בצד ובעיקר בזכות עצמך. את המובילה. את לעולם לא מובלת, אלא אם כן את מלאת עוצמה ובחרת ממקום זה להיות מובלת לרגע קט, כי בשורה התחתונה המובלות תשרתך נאמנה. אימון טוב מלמד אותך להתכופף. כמו הדקל ועיצי הצמרת, שבזכות התכופפותם בעת סערה, אינם נשברים. בשוך הסערה הם ואת מרימים ראש וצמרת בגאווה, והסערה...היא מזמן עברה.

ולדעת מתי לבלום עצמי רגע לפני ה"בטרם"
שיר הבור של פורטיה נלסון, הידוע יותר בשם "חמשיה פרקי אוטוביוגרפיה קצרים" מדבר על הבורות, הבורות של החיים שלנו; "אני הולכת ברחוב, יש בור עמוק במדרכה. אני נופלת לתוכו.... ופרק 2 של השיר מדבר על כך ש"אני עושה עצמי כלא רואה את הבור, ושוב נופלת לתוכו"... וכך ממשיך, עד הסיום "אני הולכת ברחוב אחר". הבורות לא יזוזו לרחוב אחר, לא יקטנו, לא יגדלו ולא ישתנו. את תזוזי, תגדלי ותשתני. בתהליך האימון תשתנה הראייה שלך את הבורות. הצרכים הרגשיים שלך משתנים וכך כניסה וטביעה במעמקי הבורות שוב לא תשרת אותך ולכן לא תיפלי לתוכם. אימון טוב יודע לשקף לאדם את כל הבורות, המהמורות, המלכודות אליהן הוא נוטה ליפול פעם אחר פעם. בשלב מסויים, בשלב גבוה ביותר, אליו מגיעים מעט אנשים, ואחרי שעברו דרך ארוכה במסע ההתפתחות, בשלב ההוא כבר אין בורות והאדם יודע בקלילות ובזרימה טבעית להפוך כל בור להזדמנות, כל דפקט לאפקט, כל לימון ללימונדה. ומה קורה לבורות? הם מוצאים קרבנות חדשים, שעדיין מחפשים עצמן בדרכים, או שאין להם מאמנים אישיים מוצלחים...
רגע אחד, אחד ולא יותר כדי שלבדי בצרתי לא אשאר
אימון טוב מעניק תמיכה, הכרה, לגיטימציה, אך בשום פנים ואופן אינו תחליף לחבר חברה או משפחה תומכת. באימון מקצועי כמו בייעוץ מקצועי חייבים להיות גבולות ברוורים. המסע של המתאמן/ת והמאמן/ת מעניק משמעות ותחושה של ביחד. וכך, גם ברגעי קושי אין תחושת בדידות. את יודעת שאת לא לבד, שיש לך על מי לסמוך. את שמה את מבטחך במאמן/ת ה שיהיו לך למיגדלור שיראה את האור, שיזהיאר מהבור בכל נקודת שחור ויובילו לשחרור וההצלחה המיוחלים.

אמור לי איש ואמור לי שוב ושוב
לכל מתאמן ומתאמנת קצב התקדמות משלהם, יחד עם זאת לתהליך עצמו יש הגדרת מסגרת ברורה. אימון אינו טיפול פסיכולוגי. בניגוד לו, באימון ידועה נקודת ההתחלה ודי במדוייק מוגדרת נקודת הסיום. הסיום מוגדר כשהשגת המטרה שהוגדרה בתחילת התהליך. חיזוקים הם אחד יסודות האימון. חיזוקים חיוביים, חוזרים ונשנים שלעיתים מצליחים לחפות על היעדר מחמאות, תמיכה והערכה בעבר של המתאמן/ת ואפילו לאזן בין המניפולציות והמשובים השליליים ההרסניים המצויים בתת המודע שלה. לא תמיד עוברים המסרים בפעם הראשונה, לעיתים נדרש חריש עמוק, חזרה ועוד חזרה עד שהמסר נקלט. משל ההד, עם הילד והאבא מיטיבים להמחיש את מסר החיזוקים השליליים והחיוביים.

היכן אוכל למצוא את הטוב,
פתגם אהוב עלי אומר שאדם מפליג למחוזות שונים בעולם ובסוף חוזר לביתו ומוצא את חלומו שם.. על אותו משקל, מוצא/ת כל מתאמן/ת את כל טוב העולם בו בתוך פנים העצמי. הרבה דברים שיוחסו למזל, להזדמנות, לאנשים אחרים הופכים למיוחסים לאדם אצמו. מתפתחת ההבנה, שהזרעים של הטוב, החזק, הנפלא, הנשגב, הנהדר והעוצמתי, היו בפנים האדם כל הזמן. הטוב נמצא בתוכנו, אומרת שרי אריסון. הטוב נולד איתנו ב DNA הגנטי שלנו ומתעצם הרבה בזכות ה- DNA הערכי שלנו. ההוויה שלנו. מי שאנחנו גדלים להיות. החיבור בין האדם למהות שלו, בין האדם לתשוקות שלו, בין האדם ליכולות, כישורים ועוצמות שלו. הטוב נמצא אצלנו, רק שאנחנו צריכים וצריכות לאפשר לו לבוא לידי ביטוי. אימון טוב יודע לחזק את החוזקות ולהחליש את החולשות. כך שכל חוזקה מתגלה במלוא הדרה כיהלום בורק בהוויית האדם. ומרגע שבורק הטוב הוא מתגלה בפני כל העולם ותורם לכולם ולאדם עצמו. התמורה מתחוללת בפנים ומאפשרת תמורה ותרומה חיצונית ופנימית. תזכרו: אדם טוב הוא אדם שטוב לו. אדם שטוב לו הוא אדם שגילה את הטוב בתוכו.

מתי ינחני לבבי בכיוון הנכון
ברגע שנרשה לעצמנו להתחבר לשלושה מוקדים חיוניים, האחראים על מציאת הכיוון הנכון, הכיוון האבוד ימצא.
מוקד מספר 1- התשוקה- האחרית על הרגש העמוק הבוער בקרבנו, על הכמיהה המקורית שלנו לעשות, לייצר לפעול בתחום מסויים.
מוקד מספר 2- ההכרה שלנו לעצמנו שמגיע לנו,
מוקד מספר 3- הפרגון שלנו לעצמנו לבחור בתשוקה ולממש אותה
תשוקה בלי הכרה שווה לבערה פנימית ששורפת כל חלקה טובה אך לא מייצרת פעולה. המאמן/ת יחד עם המתאמן/ת מזהים/ות את התשוקה הפנימית הבוערת אצל האדם, נותנים לה שם, פרצוף, מציירים לה דמות, מאנישים אותה ובכך מעניקים לה חיות, אנרגיות, קיום ולגיטימציה. עכשיו היא קיימת והיא בדרך להגשמה. כך תבעיר אש בקרב אנשים אחרים כי אין כמו תשוקה אותנטית בכדי להניע אנשים ותהליכים. חשבו על מדונה, חשבו על פלורנס נייכטיגל, חשבו על הנסיכה דיאנה. הן זיהו במדוייק את הנקודות, נקודות הכיסופין, אליהן נמשך ליבן, אליהן כיוונה נשמתן, והן הלכו אחריהן ללא פחד. ואחריהן צעד העולם כולו. אותו עולם יצעד אחרייך לכשתגלי את נקודות הכיסופין והתשוקה שלך ותעזי להמירן במעשים.

ואמצא שמחה ולא צער ויגון.
אנשים מאושרים עם אור אמיתי בעיניים אינם אלו המאוהבים באחר, אלא אלו שמצאו את השמחה בתוכם. בוקר עבורם הינו הזדמנות חדשה למימוש עצמי, להפצת הבשורה, למיצוי הייעוד. כל רגע, כל אדם, כל מקום וכל מצב מבחינתם הם רק עוד פלטפורמה עוד הזדמנות לזרוע את זרעי הייעוד שלהם ולכן הם שמחים.
השמחה כמו אחותה התשוקה הינה תוצר של תהליכים פנימיים של האדם, האדם מול תסריטיו, מול חוויותיו, מול מימושיו. אימון טוב יודע לשחרר אדם מפחדיו, חרדותיו ומעצוריו, מצליח להפוך תסריטי קטסטרופה ואימה לתסריטי קודיה והנאה, יודע לכוון אותך לנקודות הכיסופין והשמחה בנשמתך, יודע לשמש ככלי לתרגום החששות והפחדים לשמחה פנימית ואותה להפוך לשמחה חיצונית. כי גדולה של אדם היא ביכולתו לחלוק את מתנות השמחה והבשורה שגילה בתוכו עם כל מי שרק מוכן, רוצה וזקוק לשמוע.

אנא איש גלה לי בבקשה למה דרכי בחיים כה קשה?
סיום תהליך האימון. החיים נראים אחרת. הדברים קיבלו פרופורציה. הם בהירים. מובנים. הם מוגדרים. אפקט הבלבלה, אפקט הכאוס, אפקט ההיסטריה, פינו מקומם לאפקטים חדשים, אפקט הבהירות, אפקט ההבנייה, אפקט ההתמקדות. האדם ממוקד. אינו מבזבז אנרגיה לשוא. יודע לזהות מכשולים פנימיים וחיצוניים ולהתמודד איתם, לנהל אותם, להתכופף, להתגמש, לעגל פינות, להפוך כל אמונה מגבילה לאמונה מגדילה. להמריא אל על, בכוחות עצמו, לכל מטרה, יעד ומשימה שנבחרו.


זהו. סוף סופי בהחלט.
החיים מזמן לא קשים. הוא זורם והוא בדרך, וגם אם קורה משהו בדרך שאינו מתוכנן ושאינו קל, הוא יודע שיש לו ערך. עכשיו הוא מגדלור לעצמו וגם לאחרים. סוף תהליך. סוף טוב. התחלה של משהו חדש ומרגש.